אחד ממוריי לאדריכלות תיאר את לימודיו בוונציה בשנות ה-80 של המאה הקודמת כחוויה שונה מזו שחווים סטודנטים בני זמננו. תוכנית הלימודים הכילה פרק נדיב של לימוד פילוסופיה, ולדבריו, הסטודנטים, שגמעו את הלימודים בשקיקה, ראו בתואר צוהר לעולם. "לימודי האדריכלות היו בשבילנו דרך ללמוד על העולם שסביבנו, לבקרו ולהבין אותו", הוא אמר. "היו מי שהמשיכו לתואר מקצועי והתבססו כאדריכלים; רבים פנו לדרכים מקבילות – בכתיבה, בביקורת או בקריירה אקדמית".

 

כיום, כאשר האדריכלות (כתחומים אחרים) מצטמצמת לתחום הצר של "מקצוע" המעוגן במערכת עבותה של הכשרות, רישויים ורישומים, חוקים ותקנות – גישה זו נראית כמעט לא רלוונטית. עם זאת, היסטוריה ארוכה של תרבות אדריכלית מוכיחה שדווקא "האפשרות שבאדריכלות" או העבודה על אדריכלות ובמקביל אליה - שלאו דווקא מתממשת במבנים פיזיים - תרמה לקידום תחום הדעת הזה לא פחות. השדה היצירתי הנרחב שצמח לצד האדריכלות פרח במאה ה-20, אז הוא קיבל גוון אוטופי רדיקלי בעיקר בשנים שלפני ואחרי מלחמת העולם השנייה ,והכיל מגוון רחב של זרמים: מהצבעוניות הפופית קלת הראש והתכנים שאפיינה את חברי הזרם האנגלי "ארכיגרם", ששלטו בנוף האקדמי בלונדון בשנות ה-70; דרך ההפשטה האנליטית של חברי "ארכיזום", האקספרסיביות של "סופר- סטודיו" והפרויקטים ה"ניאו" רציונליים של קבוצת "לה-טנדנצה" (ה"מגמה"), ששאפה להמשכיות עם המסורת העירונית האירופית; ועד לזרם ה"רשתי-מערכתי" שאפיין את עבודותיהם של יונה פרידמן, דוד ז'ורז' אמריק, קונסטאנט ואחרים.

 

כל אלה היו ידועים כיוצרים של "אדריכלות נייר" (Paper Architecture), כזו שנותרת על הנייר ואינה נבנית, אך עדיין נבדלת מאמנות במניעים, באופני הביטוי ובמטרותיה. על אף ש"אדריכלי נייר" רבים פועלים על הגבול שבין אמנות לאדריכלות זה שנים, מורגשת לאחרונה התעניינות מחודשת בזרמים ההיסטוריים הללו, כפי שטוען היסטוריון האדריכלות ק. מייקל הייז (K. Michael Hays) בספרו "תאוות האדריכלות: לקרוא את האוונגרד המאוחר" ("Architecture's Desire: reading the late avant-garde"), שיצא בהוצאת MIT.

 

אולי ההתעוררות הזו מאפיינת שאיפה של האדריכלות לצאת מסבך המקצוענות שאליו נכנסה; סבך שמשטח כל אפשרות לעבות ולהעשיר אותה בתובנות ובהשקפות מן הצד, ומנטרל ביקורת פוליטית הבאה מתוך התחום עצמו. אין זה אומר שהאדריכלות אינה מכילה גם מקצוע פרגמטי, אך ככלל היא דיסציפלינה תרבותית, וככזו היא באה בקשרים רצופים עם תחומי תרבות אחרים כאמנות, קולנוע, ספרות, ובכך כוחה לעצב את המציאות שבה אנו חיים והאחריות הגלומה בכך.

 

חתך רוחב עכשווי

 

בהקשר זה, מעניין לראות בתערוכה שהוצגה לאחרונה בלונדון חתך רוחב המנסה לאפיין את האפשרות שבאדריכלות באמצעות עבודות שאינן בהכרח עונות להגדרה המקצועית של התחום. ההקשר המיידי שעולה משמה של התערוכה – "אדריכלות אפשרית" או "האפשרות שבאדריכלות" – הוא שמה של קבוצת הספרות הניסיונית "אוליפו" (Oulipo – ראשי תיבות בצרפתית של "מעבדה לספרות אפשרית"), שפעלה בצרפת בשנות ה-60 של המאה הקודמת (ובין חבריה המוכרים: הסופרים ז'ורז' פרק ואיטאלו קלווינו). הקבוצה, שהתנסתה באבני הבניין של הספרות – השפה והצורה הספרותית – על ידי אילוצי שפה שונים שהציבו לעצמה ביצירותיה, ביטאה הלך רוח, שהציע מגביל את היוצר באמצעות תבניות וכללים מכניים כמנוע יצירתי. ההשקפה, שלפיה יצירה ניסיונית ואוונגרדית מסוגלת לפרוץ דרכים חדשות, משותפת לקבוצת אוליפו ולאדריכלי הנייר שהציגו בתערוכה.

 

כל המשתתפים היו אדריכלים, חלקם פעילים, המרחיבים את פעולתם גם לשדה הניסיוני. התערוכה הוצגה בגלריה החדשה-יחסית של המחלקה לאדריכלות באוניברסיטת ווסטמינסטר, בחלל תת-קרקעי נרחב ששימש בעבר כמעבדת מחקר וניסוי בבטון. החלל העצום, הנראה כבריכה ריקה מבטון חשוף שנצבע לבן, שומר על אופיו המקורי. הגישה אליו נעשית דרך קומת החניון, והכניסה הלא מפוארת בעליל מוסתרת מאחורי פרגוד בד שעליו הודבק כבדרך אגב דף נייר של מדפסת ביתית, ועליו שם התערוכה וחץ המורה על כיוון הכניסה. החלל עדיין גדוש בפריטים ששימשו את המעבדה, וחוסר הרשמיות הנונשלנטית שלו הוסיף לחוויה.

 

החלל שבו הוצגה התערוכה. חוסר הפורמליות הוסיף לחוויה
החלל שבו הוצגה התערוכה. חוסר הפורמליות הוסיף לחוויה

 

מונגוליה כמשל למשבר הדיור

 

העבודה הראשונה שהוצגה היא סרטו הקצר של יואר ננגו (Joar Nango), נורווגי ממוצא סאמי, הנקרא "Nomads Won’t Stand Still for their Portraits". ננגו מרבה לעסוק ברעיון הנוודות והמחסה, נושאים בעלי קשר מיוחד לאדריכלות. עבודותיו שואבות השראה מסיפורו האישי: כבן לעם הסאמי הילידי בסקנדינביה הוא חוקר את האדריכלות המקומית, ואף תכנן את מבנה הפרלמנט הסאמי באוסלו (ראו תצלום גדול למעלה). הוא מקים ברחבי סקנדינביה מבנים קטנים, בקתות או צריפים, המושפעים מהפשטות ומהתושייה הניכרות באדריכלות העממית הסאמית.

 

"הבקתה" (או "הבקתה העממית") היא מושג-מפתח בהיסטוריה של האדריכלות מאז ויטרוביוס, ומי שהשיב אותה לשיח האדריכלי היה מארק-אנטואן לוז'יה, תיאורטיקן צרפתי מהמאה ה-18, כאב-טיפוס הבסיסי לאדריכלות באשר היא עוד מיסוד האנושות. מאז, הדימוי זכה לאינספור אזכורים וביקורות ושב לתודעה במאה ה-20, כשהדיון בתורת טיפוסי הבניין שב להלהיט את הרוחות באקדמיות לאדריכלות. הבקתה העממית, כדוגמה ליכולתו של האדם ליצור לעצמו את סביבת מגוריו ללא צורך באדריכל מתווך, הייתה רעיון-מפתח בתפישות מתקדמות כלפי מגורים במודרניזם של אחרי מלחמת העולם השנייה. עד היום היא משפיעה על השיח הציבורי בעניין מגורים והזכות לבנות. השפעה זו לא תמיד באה עם מידת הביקורת הראויה, בהתחשב בכך שהרעיון פותח לראשונה עם התהוות הנאורות הליברלית באירופה – רקע ותקופה שונים מאוד ממצב העניינים היום, בעיקר במקומות שמצוקת הדיור בהם זוכה לעניין תקשורתי.

 

בקתה שאוירה על ידי שארל אייזן (1755)
בקתה שאוירה על ידי שארל אייזן (1755)

 

סרטו של ננגו צולם בבירת מונגוליה אולאאן-באטאאר. הוא מתאר את המתח בין זהות נוודית, המתבטאת בחיי שיתוף ובאדריכלות המבטאת את הנוודות, לבין התרחבותם של יישובים עירוניים. נדמה שהמתח הזה מכיל תקווה וכיוונים אפשריים לפתרון של חלק ממשברי הדיור באזורים עירוניים, אפילו במערב (לרבות ישראל). הבחירה במקום נידח כמו מונגוליה מרחיקה את הסוגייה, אך בה בעת מציעה, כמשל, תחליף אפשרי ומציאותי לתרבות המגורים המוכרת. הצופים בסרט, שהוקרן על מסך התלוי בחלל הגבוה, ישבו על משטחים עטויי עור בהמות, כמו השטיחים המשמשים לריצוף אותן בקתות.

 

הקרנת הסרט של ננגו. המתח בין הזהות הנוודית להתרחבותם של יישובים עירוניים (צילום: David Freeman)
הקרנת הסרט של ננגו. המתח בין הזהות הנוודית להתרחבותם של יישובים עירוניים (צילום: David Freeman)

 

דיונים והרצאות כיצירות אמנות

 

אפולוניה שושטרשיץ' (Apolonja Sustersic) הציגה את "מועדון הדיונים המחתרתי" (Underground Discussion Club). השם מתאר את הפרויקט האקטיביסטי ביותר שהוצג בתערוכה, והוא מתייחס למגמה עכשווית המרחיבה את הגדרת יצירת האמנות גם לאירועים והתרחשויות העוסקים בידע, כגון דיונים והרצאות. הפרויקט כלל ארגון של סדרת דיונים ציבוריים על נושאים "בעלי עניין ציבורי". המבקרים בתערוכה שלא בזמן הדיונים המתוכננים נחשפו לבמה ריקה, שעליה שורטטה מפת רחובות לונדון וספסלי ישיבה שהקיפו אותה. על הבמה היו גם קלסרים עבי כרס, שהכילו, כבתיקים משטרתיים, חומר ארכיוני על נושאי הדיונים.

 

הדיון שנערך במסגרת התערוכה עסק ב"אליטיזציה והטיהור העירוני" באזור ווסטמינסטר שבו התקיימה התערוכה. במלים אחרות, בתהליכי ג'נטריפיקציה הדוחקים אוכלוסייה חלשה החוצה. הבחירה באזור ווסטמינסטר מעט מוזרה, משום שהאזור הבורגני מעולם לא זכה לחוות את המגוון התרבותי והמעמדי שמאפיין אזורים נחשלים יותר שעוברים ג'נטריפיקציה באמת. מעבר לכך, התערוכה ייצגה את המעמד היצירתי שכניסתו לאזורים אלה מבשרת את תחילת התהליך עצמו. פרט לעבודה הזו, שושטרשיץ' פעילה בפרויקטים שונים העוסקים בקהילות, גינות והקשרים ביניהם.

 

חלל הדיונים של שושטקשיץ'. מפת רחובות לונדון על הרצפה (צילום: David Freeman)
חלל הדיונים של שושטקשיץ'. מפת רחובות לונדון על הרצפה (צילום: David Freeman)

 

להפשיט את המשקוף

 

בעבודתו "יצירה ל-53 משקופים ולעשר מראות" פירק האדריכל שון גריפית'ס (Sean Griffiths) את האדריכלות למרכיביה, כפי שהתקבעו לאורך היסטוריה אדריכלית מערבית. בדומה לבקשתו של אוצר הביאנלה האחרונה לאדריכלות בוונציה, רם קולהאס, להציע תערוכות המתייחסות לאלמנטים שמרכיבים את הבניינים שלנו – קיר, חלון, גג וכו' – כך הפשיט גריפית'ס את המשקוף (שבאירופה הוא מאופיין בחתך מעוטר בהרבה ממקבילו הישראלי) מתפקידו השימושי, והפך אותו לאלמנט מופשט, שבאמצעותו הוא יצר מערכת של מבוכים ותחם חללים.

 

העבודה התעכבה על הפוטנציאל ההזייתי שנוצר מהחזרה על האלמנט הבודד וחוויית חוסר הכיוון המתלווה. העניין הוא במעבר בין ממדים: משקוף דלת (או מראה) המייצג משטח דו-ממדי, מקבל תוקף מיוחד כשהוא נקרא כאלמנט תלת-ממדי. התרגיל האינטלקטואלי הזה, המזכיר תרגילים של סטודנטים לאדריכלות בקורסים של "אמנות ניסויית", מאכזב משהו כשהוא מוצג בחלל גדול. הצבות קודמות שלו בחללי מגורים קטנים יותר מוצלחות הרבה יותר, ומשקפות את הרעיון באופן אורגני עם הסביבה שבה הוא מוצג.

 

שון גריפית'ס (ראו הרצאה שלו מימין) הקים עם שניים מחבריו ללימודים את משרד האדריכלות FAT הלונדוני, אחד המשרדים היותר מעניינים שפעלו בעיר בשנים האחרונות (השותפות לא האריכה ימים, ולאחרונה כל אחד מהשותפים פנה לדרך משלו). המשרד הציע גישה כוללנית ורעיונית לפרויקטים באדריכלות, עיצוב מוצר ואופנה. השפעת מסורת הפופ של ארכיגרם ניכרה בעבודותיהם, שלא תמיד הסכימו להשתלב בקטגוריה מוכרת. המשרד הציע חלופה מרעננת לעולם האדריכלות העכשווי בלונדון, המתעצב ברובו על ידי הכוחות הבלתי צפויים של השוק.

 

העבודה של גריפית'ס. המשקוף כאלמנט תלת-ממדי (צילום: David Freeman)
העבודה של גריפית'ס. המשקוף כאלמנט תלת-ממדי (צילום: David Freeman)

 

חמישה שולחנות, חמש ערים

 

היוצר המעניין ביותר שהציג בתערוכה, וגם הוותיק מכולם, היה האדריכל הרוסי אלכסנדר ברודסקי (Alexander Brodsky). ברודסקי התבסס כ"אדריכל נייר" בברית המועצות של שנות ה-70, כשכשל בניסיונו להציב חלופה מעניינת ואיכותית לאדריכלות שקודמה על ידי השלטון הסובייטי. הוא החל להתעניין בחומרים ובתכונות שונות המלוות אותם ככליה מול עמידות. במקביל, החל ליצור מיצבים גדולי ממדים, לעתים בהיקף של מבנים, והשתתף עימם בתערוכות רבות, בהן גם זכה בפרסים.

 

יצירתו של אלכסנדר ברודסקי

 

עבודתו בתערוכה נהגתה במיוחד בעבור החלל. לדבריו, כאשר נכנס לראשונה לחלל הגבוה, החליט כי הוא רוצה לתחום קטע קטן ממנו ביריעות פלסטיק המשמשות לכיסוי בניינים הנמצאים בשיפוץ, כך שהחלל התחום יהיה בעל פרופורציות בלתי רגילות. בתוך החלל הוא הציב חמישה שולחנות מלבני בטון, שעליהם הונחו מודלים מחימר. כל שולחן הואר במנורה משרדית פשוטה. תכני המודלים היו מופשטים, אך רמזו לשפה אדריכלית מוכרת: הריסות של מבנים, שרידים ארכיאולוגיים, יסודות של מבני עבר, מבנים העתידים להיבנות או שלעולם לא ייבנו. שבריריות המודלים ועדינותם בלטו על רקע החלל המונומנטלי, ונראה שכל אחד מהם תיאר עולם בפני עצמו, או עיר, ככותרת העבודה – "חמש ערים".

 

העבודה עתירת ניגודים מעניינים: התכלותו של החימר מול הסינתטיות של יריעות הפלסטיק, הזהות בין המודלים המסתירה שוני ומגוון גדול במבנה שלהם, וכמובן ההבדל בין קנה המידה של החלל הגבוה השולח את המבט מעלה לעומת קנה המידה הכמעט מיקרוסקופי, הדורש התעמקות בעולם הפנימי המגולם בכל מודל. העבודה מעלה רעיונות שונים מתוך ספרו של קלווינו, "הערים הסמויות מעין", שכל סטודנט לאדריכלות בישראל קרא לפחות חלקים ממנו. הספר מורכב מקטעים קצרים, שעל פי האגדה מסופרים מפי מרקו פולו ומתארים ערים דמיוניות (שכולן מתייחסות לוונציה) בדמיון כמו-בורחסי. העבודה מצליחה להיות מונומנטלית ובו בזמן צנועה, אדריכלית ועל-בניינית גם יחד, ובזה כוחה.

 

 "חמש ערים" של ברודסקי. עבודה מונומנטלית וצנועה גם יחד (צילום: David Freeman)
"חמש ערים" של ברודסקי. עבודה מונומנטלית וצנועה גם יחד (צילום: David Freeman)

 

וודקה רוסית ותה יפני

 

עבודות קודמות של ברודסקי, אדריכליות ולא אדריכליות באותה מידה, עושות שימוש באלמנטים אדריכליים בדומה לשון גריפית'ס, אך נראה כי ברודסקי מצליח לומר כך הרבה יותר. בעבודות אלו הוא בונה מבנים חדשים מאלמנטים אדריכליים, ובתוך כך בורא משמעויות מעניינות. ב"ביתן לטקסי שתיית וודקה" הוא הרכיב מחלונות ישנים, שאסף באתר הריסה של מפעל במוסקבה, ביתן שנועד למטרה שמוזכרת בשמו. רמיזתו לטקס התה היפני, תוך קריצה לתרבות הרוסית, מועצמת על ידי הדמיון בין החלונות הממוחזרים למחיצות נייר האורז, ובאמצעות הרמת הביתן על רגליים מעל לקרקע המאפיינים את הבנייה העממית היפנית (או לפחות את הדימוי הרווח שלה). הטקס עצמו נרמז בפנים הביתן, הריק מריהוט פרט לזוג כוסות פח ואגן מלא וודקה. הביתן "מופעל" על ידי המבקרים, שמקבלים עידוד לשתות יחד תוך חלוקת ברכות. כאן החוויה הופכת לחלק בלתי נפרד מהמבנה, והעבודה מכילה שכבות משמעות רבות הכוללות התייחסויות תרבותיות, הנעות מבתיו של מיס ואן דר רוהה לעבודותיהם של צמד האמנים-אדריכלים הרוסים איליה ואמיליה קבקוב.

 

"ביתן לטקסי שתיית וודקה" של ברודסקי. מורכב מחלונות של מפעל שנהרס
"ביתן לטקסי שתיית וודקה" של ברודסקי. מורכב מחלונות של מפעל שנהרס

 

בעבודה "רוטונדה" עושה ברודסקי שוב שימוש באלמנטים אדריכליים ממוחזרים כמו חלונות ודלתות, ליצירת בניין המתייחס באופן ישיר להיסטוריה של התרבות המערבית. במקרה זה, סדרת ציורי "העיר האידאלית" מאת ציירי הרנסאנס, ובמיוחד זה המזוהה עם הצייר פיירו דלה פרנצ'סקה והמוצב באורבינו, איטליה. הציור מתאר עיר דמיונית (שוב) על פי השקפת העולם של הרנסאנס האיטלקי: האידיאל מגולם במבנים המורכבים מצורות גיאומטריות משוכללות, המהוות מטאפורה לסדר ציבורי ולשלטון תקין. ב"רוטונדה "של ברודסקי, קומת הקרקע בנויה כולה מדלתות הניתנות לפתיחה, כך שהחלל הפנימי יכול להיות פתוח או סגור לחלוטין, ואף סגור ופתוח באותו זמן בהתאם להחלטת המבקרים בו (ראו תצלום גדול למעלה). מבחינה זו הוא מציע גמישות מרבית – תכונה שאדריכלים רבים עמלים שנים להשיג בבנייניהם, ללא הצלחה. במובן מסוים, זהו מבנה אידיאלי.

 

"העיר האידאלית" של פיירו דלה פרנצ'סקה (1479)
"העיר האידאלית" של פיירו דלה פרנצ'סקה (1479)

 

 "רוטונדה" של ברודסקי. צורות גיאומטריות כמטאפורה לסדר ציבורי
"רוטונדה" של ברודסקי. צורות גיאומטריות כמטאפורה לסדר ציבורי

 

לא להספיד את האוטופיה

 

קשה להבין מהי הייתה עמדתה הכללית של התערוכה. פרט לקיבוצן של עבודות מעשה-ידיהם של אדריכלים, לא ניכרה אוצרות מגובשת שתאגד את העבודות לטיעון משכנע. עם זאת, כמה מהעבודות הציגו אמירות מעניינות. המשמעות העיקרית שעלתה מהתערוכה היא כללית יותר: אף שהזרמים האוטופיים באדריכלות המאה ה-20 הוספדו זה מכבר, חשיבותם ניכרת גם היום, בתקופה שבה האדריכלות מצטמצמת יותר ויותר לגבולותיה המקצועיים בלבד.

 

כניעה זו של האדריכלות לריאליזם הציני של המציאות הנוכחית, ל"כאן ועכשיו", מגובה כאמור במערכת המתעבה של הכשרות, רישויים, הסמכות, תקנות וחוקים. חשיבותם של אלה אינם מוטלת בספק לטובת המקצוע, יעילותו ובטיחותו, אך בהקשר הרחב יותר של תרבות אדריכלית, יש להם אפקט מרדים ומטשטש. אפקט מטשטש זה מעיב על היכולת לדמיין חלופות לאותה מציאות עכשווית, חלופות המבוססות על עמדה מנומקת, והוא עשוי להסוות החלטות רבות – אסתטיות, רעיוניות ופוליטיות. בהקשר זה, לעבודות בתערוכה, המציעות את חזרתה של "האדריכלות האפשרית" או "אדריכלות הנייר" לסדר היום האדריכלי לצד המקצוע, יש חשיבות יתרה. הן מזכירות לאדריכלים כי באפשרותם לעצב את המציאות, ולא רק להיכנע לכוחות ההפכפכים המכוונים אותה.

 

>> לעמוד התערוכה באתר של אוניברסיטת ווסטמיניסטר