בשעה 23:00 הוואטס-אפ של בת ה-13 השמיע קולו בתדירות בעמדת הטעינה שבסלון, בעוד הנמענת נמה את שנתה כבר למעלה משעה.
"הדיחו את נטלי!!! אויימיייגוד!!" הודיעו החדשות המסעירות. מי זו נטלי ומי הגורם האכזרי שהדיח אותה? מאחר ש'הדחה' היא חלק מהשפה השגורה בתכניות ריאליטי, לקח לי רגע ומיד התמקמתי על ה'אח הגדול'.

 

התכנית הזו מגעילה אותי

כבר הרבה זמן אין לי שליטה ואין לי גבולות בכל הנוגע לצפייה בתכניות הטלוויזיה. המתבגרים בבית רואים הכל. "משחקי הכס", "איש משפחה", "משפחה שלטת", "בוב ספוג"... רק על דבר אחד אני מטילה וטו והוא בגדר חוק עם שיניים בבית: לא רואים "האח הגדול".
מודה, התכנית הזו מגעילה אותי. מוקצה מבחינתי. שום ערך מוסף והתבוננות אנתרופולוגית, כמו שנהנה הקהל הפילוסופי להגג ולתרץ את ההתמכרות לה. כולה כמה חבר'ה מפורסמים, לא מפורסמים או מפורסמים בדימוס, נסגרים בתוך בית ומוּנעים על ידי עורך מכוון, שמצמיד אותם לקיר כדי לסחוט מהם כל מודעות עצמית ולמצוץ רעלנים. ברור שזה מסקרן - תככים, רכילויות, מזימות, בגידות, סודות, הכל זה חלק ממרשם גורמה של טלנובלה, רק שזו, במקום להיות מופרכת, היא אותנטית. ככל שאתה יותר מעורר פרובוקציות ויותר אנטי-סוציאלי, ככה אתה זוכה ליותר רייטינג. הבעיה היא שאין קיר רביעי, אין מסך מגן האומר "חבר'ה, זה תסריט. אל תנסו את זה בבית".
בסופו של דבר מדובר בתכנית מגלומנית של מספר אנשים שלקחו לידיהם את תפקיד אלוהים, רק שבניגוד אליו, הם קונים את עבודת האלוהים בהרבה כסף (כדי לייצר הרבה כסף) ומשליכים בתום השימוש.

 

2000 איש? בשבילי?

לפני מספר שנים עבדתי בחברת הפקות, שהפיקה סרט המלווה את שלושת הפיינליסטים בגמר "האח הגדול" מרגע שהם יוצאים מהבית למשך שלושה ימים. אני הוצמדתי לקותי מבית שמש. כשהבחור יצא, הוא הוקף בשומרי ראש וקהל מעריצים, שנלחם להצטלם איתו. אבל הדבר שהכי בלט לי ברגע היציאה היו העיניים שלו, שהיו המומות, מבועתות, נעו מצד לצד וניסו לעכל את המציאות החדשה אליה נקלע.

הוא הוכנס לוואן בו ישבתי והתחיל לדבר ברצף. הקול שלו עלה וירד, הוא המטיר שאלות ברצף ונותר בפה פעור כשליקט מידע על כל מה שהתרחש בחוץ בזמן שהוא היה בפנים. רק אז החל להבין כמה באמת ראו לו; כמה חשוף הוא היה; כמה הוא לא היה מודע לגודל של כל זה. כשהגענו לבית שמש אחרי 1:00 בלילה, חיכו לו 2000 איש באמפיתאטרון שבעיר, כולל ראש העיר עצמו. הוא לא הסכים לצאת מהוואן. הוא לא היה מוכן נפשית. נאמן לעצמו ולא ל-2000 איש. המשכנו לנסוע. בשלב מסוים הוא ביקש לעצור בצד. עצרנו. כולם ירדו מהאוטו לעשן ורק הוא ואני נותרנו. הוא הביט בי רגע ושאל בשקט "איך הייתי?"
"מעולה", שיקרתי, כי מה אני אגיד לו, שלא ראיתי?
"ת'אמת", הוא ביקש. "עשיתי צחוק מעצמי?" הוא לא נרגע.
"ממש לא", אמרתי. "ההיפך. אהבו אותך. היית הכי אותנטי", שיננתי משפטים של צופים אדוקים.
הוא הנהן רגע ואז יצא החוצה והקיא את נשמתו.

 

משלם את מחיר התהילה

למחרת הוא כבר עיכל את גודל מעמדו ואת העובדה שאת 15 דקות התהילה הללו כדאי למצות עד תום והחל ליהנות גם מהפריבילגיה של אי שיתוף פעולה מפעם לפעם וחוסר היענות, שזיכו אותו בלטיפת הרגעה של שליחי 'אלוהים'. הרי המוצר עוד לא מיצה את עצמו.
בעיקר ריחמתי עליו, כי בעוד שבבית האח הגדול הוא היה מוגן בחוסר מודעות, כאן הוא מתחיל להבין שיש מחיר להשתתפות שלו והיא זמנית. הרי כשכל ההתרגשות הזאת תחלוף, איך הוא ימשיך לתחזק את ההערצה סביבו? איזו מיומנות בדיוק תהיה חוף המבטחים שלו, שיבטיח שהתיק שלו לא ייסגר מחוסר עניין לציבור?
להיות רגע אחד למעלה ורגע אחרי למטה זה מפחיד. זה כמו לבנות גורד שחקים מפל-קל. פעם אמר לי מנהל גדול של חברת תקליטים בגרמניה: כדי לבנות את עצמך אומנותית, את צריכה לעבוד קשה ולמצוא את הקול הפנימי שלך, האמת שלך. זה לוקח זמן, התמדה, נחישות והרבה מהמורות בדרך. ואת הלוגיקה הזו כבר קשה לשווק לדור המתבגרים, שלא ידע את העולם בדרך אחרת מלבד חלוקה דיכוטומית של 'מפורסמים' ו'לא מפורסמים'. כמו בכל דבר, אלוהים של הרייטינג עושה פוטושופ על מה שהוא רוצה להסתיר.