מבשלת עסק: דרורה רדאי משווקת מאפים כנגד כל הסטריאוטיפים

כשפוגשים את דרורה רדאי, קשה שלא להתפעל ממנה: האישה הזו אופה גשרים בין תרבויות, אופה לעצמה יציבות כלכלית, אופה גם עתיד לבנותיה. נקודת המפנה שהובילה לצמיחתה התרחשה לפני כארבע שנים, כשבתה הרביעית, מעיין, אובחנה כחולת צליאק – מחלה שנובעת מרגישות לחלבון בשם גליאדין, ומי שחולה בה צריך להימנע מלאכול מזון שמכיל גלוטן. "הייתי אבודה", היא מספרת. "פתאום הייתי צריכה לשנות את כל המטבח, להחליף לגמרי את כל מה שהבנות אוכלות". אבל אז החליטה רדאי (44) לעשות מהלימונים לימונדה – ליתר דיוק, לעשות מהם טף.

"הטף הוא הקמח שרוב האנשים מכירים מהאינג'רה – הפיתה של האתיופים", היא מסבירה. "מדובר בגרגרים של צמח שמסוגל לגדול בתנאי אדמה מסוימים וכיום צומח רק באתיופיה ובהולנד. אני מכירה את הטף מצוין, והחלטתי לנסות לאפות איתו דברים נוספים מלבד אינג'רה. הקמח הזה מאוד בריא: הוא עשיר בברזל, בחלבון ובוויטמינים וטוב גם לחולי צליאק. הוא יותר בריא מכל הקמחים שעובדים איתם כיום. בשיטת ניסוי וטעייה הצלחתי לאפות ממנו כל מיני מאפים, שעם הזמן הפכו ללהיט בקרב השכנים שלי. ככה התחילו מחשבות ראשונות על פתיחת עסק משלי למוצרי אפייה עם טף".

מכיוון שהייתה נטולת ניסיון עסקי, פנתה רדאי לעמותת "לתת עתיד", שעזרה לה לפתח את הרעיון לכדי עסק. "הפגישה הראשונה שלי עם דרורה הייתה חוויה מעצימה", מספרת גאולה חיים, המנטורית שליוותה את רדאי מטעם העמותה. "לפניי עמדה אישה גאה, נחושה לקחת אחריות על חייה, עם רצון עז להצליח. הבנתי ממנה שיש לה אהבה רבה לאפייה ושהיא מחזיקה בסודות בתחום הזה העוברים מדור לדור בעדה האתיופית. מבדיקה שערכתי גיליתי שדרורה היא ייחודית בארץ: אין אף גורם המכין מגוון כל כך עשיר של מאפים, לחמים, פיתות, עוגות ועוגיות מקמח טף. בנוסף, גיליתי שהסגולות הקיימות בקמח הזה הן עצומות. קהל היעד הוא גדול - מספורטאים, חולי סכרת וחולי צליאק ועד שוחרי המזון הבריא או אלה המבקשים לרדת במשקל"

רדאי נשלחה להכין שיעורי בית - לנסות לאפות כמה שיותר מוצרים מטף. "נתתי לשכנים ולבני המשפחה לטעום, וכל הביקורות היו טובות", היא מתגאה. "החלטתי ללכת על זה בגדול". בעזרת הלוואה שקיבלה מהעמותה, לצד הדרכות בניהול עסקים, פתחה את "טף-שף". "העסק צומח בקצב קבוע", מספרת רדאי. "יש הצלחה בקרב החברים שלי ויש ביקוש כל הזמן. העסק מכסה את עצמו, אבל אני עדיין לא רואה רווחים. המצב בארץ לא קל, אבל אני בדרך הנכונה".

החוויה הכי כיפית בחיים

נסיבות חייה גרמו לה להיות עצמאית מאז שהיא זוכרת את עצמה. לדבריה, תמיד הייתה דומיננטית בקרב בני משפחתה וחבריה; תמיד יזמה מהלכים ולא חיכתה שמישהו אחר יפעל למענה.

"אמא שלי נפטרה כשהייתי ילדה קטנה, ואבי נישא בשנית", היא מספרת. "בגיל 13 עליתי לארץ במבצע משה עם המשפחה המורחבת - עשרה אחים ואחיות וכל האחים והאחיות של אבא עם משפחותיהם. שלושה שבועות הלכנו ברגל מאתיופיה לסודן, וזו הייתה החוויה הכי כיפית שהייתה לי כל חיי. אם היו אומרים לי עכשיו לעזוב הכול ולעשות את זה שוב, הייתי מסכימה בכיף, אם כי ברור לי שאני זוכרת את החוויה הזו בעיניים של ילדה בת 13. הרגשתי כמו בטיול משפחתי: כל בני המשפחה עוזרים זה לזה, מבשלים וישנים ביחד. אנחנו, הילדים, היינו בלי דאגות, והמבוגרים לא שיתפו אותנו בחששות שכרוכים במסע כזה. רק כשהגענו לסודן התחילו הדברים הקשים: מחלות, צפיפות, חוסר ודאות. אני זוכרת שלא ידענו מתי שבת. היינו שם חמישה חודשים, עד שבאו מישראל לקחת אותנו בטיסה לאילת".

סרט תיעודי על מבצע משה (1985)

כשהגיעה לארץ הייתה נערה בגיל ההתבגרות. "קשה להיות עולה חדשה, קשה לעלות ממקום שבו התרבות שונה לגמרי, והכי קשה להיות עולה חדשה מתרבות אחרת בגיל ההתבגרות. את לא שם ולא פה. את מתחילה מאפס, כמו תינוק: לומדת להתנהל, לומדת תרבות, לומדת לדבר. הרגשתי בת שנה. מהר מאוד עזבתי את בית הוריי בבת ים ועברתי לפנימייה בכפר סבא. בגיל 18 שכרתי דירה לבד בהוד השרון".

מאז שנישאה היא גרה בעיר אלעד. אין בה קהילה של יוצאי אתיופיה, אבל זה לא חסר לה, לדבריה. "אני אף פעם לא מרגישה לבד, גם אם אין לי קהילה לידי. יש לי עשרה אחים ואחיות וארבע בנות, ואני תמיד מוקפת במשפחה. הבנות מאוד עוזרות לי בעסק החדש. אני מבשלת במטבח בבית, והן כל הזמן סביבי. אני תמיד מרגישה כמו לביאה שמגוננת עליהן. אני שומרת על הבנות שלי ונלחמת על העתיד שלהן. זה עושה אותי גאה".

החוצפה של השכן

רדאי מוצאת קשר ישיר בין המחאה של יוצאי אתיופיה שפרצה בחודשים האחרונים לבין הנחישות שלה להתבסס כלכלית ולפתוח עסק עצמאי. "גם אני חוויתי גזענות על בשרי, ואני עדיין חווה את זה מדי פעם", היא אומרת, "אבל אני משתדלת לא לתת לזה מקום בחיים שלי. אני אישה שנלחמת ועומדת על שלי. אם אני יודעת שאני צודקת, אני הולכת עם זה עד הסוף ולא נותנת לאף אחד לדרוך עליי. אם מישהו מנסה לפגוע בי, בבנות שלי או בקהילה שלי, אני תמיד אנסה להראות כמה הוא טיפש.

"אני זוכרת, לדוגמה, שכשהגעתי לאלעד, אנשים היו עוצרים אותי ברחוב ומבקשים שאבוא לנקות להם את הבית, או שואלים אותי אם אני מכירה איזו מנקה טובה. הייתי עונה להם שגם אני מחפשת מנקה, ואשמח אם יודיעו לי כשהם מוצאים. פעם השכן שלי דפק לי בדלת בזמן שאפיתי ושאל מה אני מבשלת. הוא אמר שיש ריח חזק של בישולים ושזה מפריע לו. עניתי לו שזאת חוצפה לדפוק לאדם בדלת ולדרוש לדעת מה הוא מבשל. טרקתי לו את הדלת בפרצוף. מאז לא באים אליי עם שטויות שכאלה".

נתקלת בגזענות גם במהלך הפעילות שקשורה לעסק?

"היו אנשים שפיקפקו בכשרות של המאכלים שלי. אנשים שומעים שאני אתיופית ומתחילים לשאול שאלות על אופן האפייה או על הכלים שלי. רק אחרי שהם באים אליי הביתה ורואים איך אני עובדת, הם מבינים שכל מה שהם חשבו זה שטויות. אין ספק שבהתחלה קשה לאנשים לקנות אוכל אצל אתיופית".

מה את חושבת על ההפגנות שנערכו לאחרונה?

"אני חושבת שהן מוצדקות. לא קל לספוג 30 שנה בלי לפתוח את הפה ולהשמיע ביקורת. מתישהו זה חייב לצאת החוצה. כל החיים שלנו באתיופיה גדלנו עם כמיהה גדולה להגיע לארץ ישראל. כשהגענו, התנהגו אלינו נורא, אבל לא יכולנו לפתוח את הפה כי לא ידענו לעשות שום דבר, רק לאהוב את הארץ הזאת, שהתנהגה אלינו נורא.

"כל שנה בפסח אנחנו מספרים לילדינו את סיפור העלייה שלנו לארץ. הילדים מכירים בעל פה את הסיפורים האלה, וכשהם רואים את ההורים שלהם ואת היחס שהם מקבלים, מצטבר אצלם כעס. הרי מי פתח במחאה? לא הדור שצעד לסודן, אלא הילדים ששמעו את הסיפורים על העלייה ועל הכמיהה הגדולה, ואז הם רואים את היחס המזלזל, ומשהו לא מסתדר להם".

הפגנה של בני העדה האתיופית שנערכה באפריל בירושלים. "זה חייב לצאת החוצה" (צילום: עמית שאבי)

מה הפתרון, לדעתך?

"הפתרון טמון בדור הבא, בילדים הישראלים כולם. אנחנו צריכים לחנך את הילדים שלנו לקבל את השונה, והכוונה היא לא רק לאלה שיש להם צבע עור שונה. צריך לגדל את הילדים עם לב, עם חמלה, עם יכולת לדבר אחד עם השני. לפעמים, כשאני שומעת סיפורים על מעשי גזענות או על אלימות, בא לי לבכות. איך אנשים מתנהלים בלי לב?

"אני מאמינה שההבדלים בינינו הם לא כל כך גדולים. חוץ מצבע העור שלי, הכול אותו דבר. הבית שלכם והחיים שלכם הם בדיוק כמו שלי. המטבח והסלון, הקשיים והבעיות שלי הם בדיוק כמו שלכם. אני הייתי רוצה ללכת ברחוב בלי חששות ולנהל את המשפחה שלי בצורה נינוחה ובביטחון כלכלי, אבל גם אם אין לי את זה, אני לא נותנת לזה להפיל אותי".

_____________

ב-21 ביוני תקיים עמותת "לתת עתיד" כנס שנועד לקדם נשים ליזמות עסקית זעירה. האירוע, שייערך במלון לאונרדו פלאזה באשדוד, מיועד לנשים שרוצות לעשות שינוי בחייהן ולהקים עסק זעיר במטרה לצאת ממצוקה כלכלית.