"הצעקות תפסו אותי במקלחת בשש וחצי בבוקר, קצת לפני יום העצמאות 2004. אשתי, שעמדה לצאת מהבית, גילתה שהאוטו נגנב מהחנייה. הילדים יצאו בבהלה מחדריהם, וגם אני, עטוף במגבת, מיהרתי לקומת הכניסה. הבלגן בבית היה נורא, ועקבות של בוץ היו פזורים על הרצפה. התברר שבלילה פרצו לנו את הבית, רוקנו אותו וגם לקחו את הרכב.

 

"בתוך כל הבהלה, הפחד והבלבול היה דבר אחד שהכאיב לי יותר מכל - מראה המקום הריק שבו עמד תמיד האקורדיון שלי. גם מאוחר יותר, כשהתבקשתי במשטרה לעשות רשימה של החפצים הגנובים, לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מ'אין לי אקורדיון', שהכה בי שוב ושוב.

 

"אני לא בטוח אם אנשים אחרים יכולים להבין את מהות הקשר בין אדם לבין כלי הנגינה שלו. אצלי, לכלי יש משמעות מיוחדת במינה. התחלתי לנגן בגיל 12. בחופש של כיתה י' עבדתי קשה מאוד וקניתי בעזרת אבי אקורדיון EXCELSIOR איטלקי שחור וגדול (120 בסים), בעל צליל נדיר וייחודי. האות השלישית בשם החברה שהוטבע עליו הייתה חסרה, אבל לא היה אכפת לי. כשניגנתי בו חשתי עוצמה אדירה.

 

"כל מי שמנגן באקורדיון יוכל להעיד שנגני הכלי הזה עוברים איתו קשת של רגשות, ממש כמו בכל מערכת יחסים. לפעמים הוא מאכזב, לפעמים הוא מדליק, לפעמים הוא מתסכל, ולפעמים הוא מעיף אותך לשמים. זה כלי שצמוד אליך פיזית, הכי קרוב שיש, ואתה מפעיל את המפוח במקביל ללבך ונושם יחד איתו. הכי אהבתי להסתגר איתו לבד בחדר ולנגן. הרגעים האלו היו יקרים לי.

 

"אחרי הצבא נסעתי לטיול ארוך בדרום אמריקה, והאקורדיון שלי כל כך חסר לי, שהגעגוע הפך לסבל של ממש. יום אחד, במהלך ביקור בעיירה נידחת, שמעתי פתאום צליל של אקורדיון, וכמו מוכה ירח הלכתי בעקבותיו והגעתי לגן ילדים. התחננתי בפני הגננת שתיתן לי את הכלי, ואז ניגנתי בפני הילדים את המנגינה ששמעתי בדרכי. הם רקדו ואני קרנתי מאושר.

 

"אחרי שחזרתי מהטיול התחלתי לנגן בערבי זמר והצלחתי מאוד. במשך שלושים שנה הוא היה צמוד אליי בכל ההופעות וערבי השירה, וגם בבית, כשניגנתי לעצמי. בשלב מסוים הקלטתי איתו דיסק לאקורדיון. האקורדיון גם היה שותף סמוי בחיי האהבה שלי. חיזרתי בעזרתו אחרי בנות, ותמיד היה לי נוח לתקשר דרכו עם העולם. אשתי אמרה לי שאני מסתתר מאחוריו כי אני זקוק לו לשם הגנה. היא צדקה. הוא היה גדול ונתן לי מחסה.

 

"באותו שבוע של הפריצה התחייבתי לפחות לשש הופעות, מערב שירי לוחמים ועד הופעה על במות בידור. התחלתי לחפש מהר אקורדיון אחר, ובמקביל חיפשתי גם את האקורדיון שלי. מצאתי את עצמי מסתובב עם דמעות בעיניים במגרשי גרוטאות, בודק בפחי אשפה, הולך בשווקים, נוסע בחשכת הלילה בטייבה, אולי מישהו זרק אותו שם. התקשרתי לכל העולם, הפצתי תמונות, אבל שום דבר לא עזר. אני יודע שזה מגוחך, אבל העיניים שלי לא הפסיקו להתרוצץ לצדדים. לא היה לי שקט. כל צלצול טלפון הקפיץ את הלב, ובכל פעם שחזרתי הביתה בידיים ריקות, צבט בלבי מראה המקום הריק שלו.

 

"מישהו השאיל לי אקורדיון ישן כדי שיהיה לי לפחות במה לנגן במסיבת יום העצמאות. לקחתי אותו, אבל כשניגנתי על רקע הפלייבק של האקורדיון הישן שלי, נשבר לבי לרסיסים. הגעגוע לצליל הזה בדיוק הכאיב לי מאוד והדמעות זלגו ללא שליטה.

 

"לא היה פשוט למצוא לו תחליף. נסעתי לקנות אקורדיון ממוזיקאי נודע שהיו לו בבית חמישה כלים, אבל הוא לא היה מסוגל להיפרד מאף אחד מהם. ככה זה עם אקורדיוניסטים - הם טוטאליים. נסעתי למחסן עמוס באקורדיונים ישנים, אבל לא היה לי קליק עם אף אחד מהם. באחת החנויות הציעו לי אקורדיון חדש, אבל שתי דקות אחרי שניגנתי בו התחילו לי עקצוצים ופריחה אדומה בכל הגוף.

 

"לבסוף מצאתי אקורדיון גרמני אצל מוכר זקן בחיפה. שמחתי, אבל השמחה הייתה מהולה בתחושה של בגידה. שוב הופעתי בכל הארץ, אבל בדרך הביתה הייתי מוצא את עצמי ממרר בבכי. התאבלתי על האקורדיון הגנוב כמו שמתאבלים על בן משפחה. בכל זאת, דבר נפלא אחד קרה: במהלך חיפושיי נתקלתי בתזמורת אקורדיוניסטים מקסימה בשם 'הבוסתנאים‭,'‬ חבורה של משוגעים לאקורדיונים כמוני, ואני מנגן איתם עד היום. גם זה סוג של נחמה".

 

השורה התחתונה:

 

"אני פונה לכל מי שקורא את המדור הזה בבקשה נרגשת: אם יש מישהו שמזהה את האקורדיון שלי, אם הוא קנה אותו בתמימות בלי לדעת שנגנב, או שאולי ראה אותו אצל מישהו - אנא, צור קשר עם המערכת ועזור לי למצוא אותו. חסרונו עדיין מעיר בי בכי ישן".

___________________________________________________________

 

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

_________________________________________________________________

 

 

לכל אדם יש סיפור: