הדפסה
לכתבה באתר
מוזיאון Whitney לאמנות אמריקאית בניו יורק נפתח החודש בבניין חדש, הרביעי שלו ב-84 שנות קיומו ונדודיו. המיקום, האדריכלות ואולי אפילו הקהל חדשים, וחלק מהמוטיבים שאותם ניסחו האדריכל רנצו פיאנו והאוצרים כבר מעוררים מחלוקת מיידית; המחלוקת מעוררת, כמובן, עניין תקשורתי ומושכת את הקהל להגיע. זהו מוזיאון פחות זוהר, יותר שימושי, יותר פתוח לפרשנות של האמנים המציגים בו. מסורבל מבחוץ, אבל נדמה שהאמנות שנמצאת בתוכו נראית טוב יותר מאי פעם.
הבניין הקודם של Whitney בשדרות מדיסון, בתכנונו של מרסל ברויאר, הוא בעיניי אחד המוצלחים בעיר. בניין קטן, אלגנטי, ברוטליסטי מיסודו, מפורט להפליא; חלליו סיפקו השראה לאדריכלים רבים ב-49 השנים שחלפו מאז שנחנך. בתחילת דרכו, הבניין הפינתי עורר חשד: הוא נטול חלונות כמעט לחלוטין, נראה כמו פירמידה הפוכה ומחופה כולו גרניט אפורה, שבלטה על רקע אבן הגיר המאפיינת את בתי היוקרה של עשירי אפר-איסט-סייד.
אלא שהבניין הצליח להצית את הדמיון של מבקריו עוד לפני שנפתח לקהל, כבר בזכות המעטפת עם הנוכחות המורגשת בשדרות מדיסון, דרך הגשר שמחבר את הרחוב לכניסה בעוברו מעל חצר פסלים שקועה, ועד חלל כניסה רחב עם תקרה שמכוסה גופי תאורה גדולים המסודרים בצפיפות. בקומות העליונות יש חלונות טרפזיים הממסגרים את השכונה, וחללי התצוגה, עם רצפות צפחה כהה ותקרות שמורכבות מיחידות בטון קבועות, היו גמישים והתאימו למגוון רחב של תערוכות. הפרטים והדקויות יצרו בניין אלגנטי במיוחד, שמעורר כיום נוסטלגיה לתקופה של אדריכלות ישירה עם אמירה ברורה. לכן, כשהמוזיאון החליט לנטוש את המשכן כדי להגדיר את עצמו מחדש בצד אחר ומתפתח של העיר - צ'לסי בואכה מיטפאקינג - הקולות המקטרגים מיהרו להרים זעקה.
מה עושים כשאין מקום
וויטני נוסד ב-1931 וממלא תפקיד חשוב במפת האמנות האמריקאית והעולמית. זה כמה עשורים שהוא מתמודד עם מחסור חמור בשטחי תצוגה, ואינו מסוגל לחשוף לקהל את האוסף הנרחב של אמנות אמריקאית עכשווית שנמצא ברשותו. ניסיונות שונים לפתור את הבעיה, כמו תערוכות זמניות בבניינים אחרים ושלוחות רשמיות בחלקים אחרים בעיר, לא הועילו; בסופו של דבר נמצא אתר פנוי בקצה הדרומי של טיילת ההיי-ליין, סמוך
לגדות נהר ההדסון והפקיד בידיו של רנצו פיאנו את
המשימה לתכנן משכן חדש שיכפיל את שטחי התצוגה.
>> מדריך: כל מה שרציתם לדעת על היי-ליין - האטרקציה של מנהטן
האתר העכשווי צמוד לאחד השווקים ב-Meatpacking District (אזור אריזת הבשר), האזור שמתפתח בצעדי ענק מאז חנוכתו של ההיי-ליין, מה שהופך את וויטני למוסד המשמעותי ביותר שעקר ממרכזי הכובד התרבותיים באפר-איסט ובמידטאון. כעת הוא סמוך לסצנת הגלריות המשגשגת בצ'לסי, ובהיותו נטוע בלב אזור מועדונים, המשכן החדש מספק לוויטני הזדמנות להרחיב את קהל היעד שלו ולחשוף את האוסף לציבור גדול.
עד סיום הבנייה לפני כחודש, הספיקה השכונה לעבור תמורות נוספות והפכה ליעד תיירותי. ב-2007 נפתחו בה חנות גדולה של אפל ומשרדים של בית האופנה דיאן פון פירסטנברג; ב-2009 נחנכו ההיי-ליין ומלון סטנדארד, ודירות יוקרה החלו לצוץ מכל עבר. תיירים מכל העולם שוטפים את הרחובות, ובהנהלת המוזיאון מקווים שרבים מהם ייכנסו פנימה.
וידאו: סיור במשכן החדש
בניין אחד, סיפורים שונים
באתי לוויטני עם חשש מפני אכזבה. המעבר מהבניין המדויק של ברויאר לבניין גדול ומגושם משהו (היו שהשוו אותו למכונת צילום או למכונת אדים) היה נקודת מוצא בעייתית. החיבה לבנייניו האחרים של פיאנו לא הפחיתה את החשדנות כלפי המשכן החדש, כלפי הנטישה של יצירת מופת והחלפתה במשהו שהוא אולי חדש ונוצץ, אך על פניו פחות אלגנטי, פחות חד. בדיעבד התברר לי שמורכבותו של המוזיאון נובעת מבפנים: הניסיון להבין אותו מבחוץ מחמיץ חלקים ניכרים מהסיפור.
קומת הקרקע של הבניין שקופה משלושה צדדים. השאיפה של מוסדות ציבור רבים ליצור קומת קרקע שממשיכה את הרחוב קיימת גם כאן, בהצלחה יחסית: ניכר הניסיון להימנע מפתח מודגש שדרכו נכנסים למוזיאון, אלא ליצור נוף של רחוב שנמשך לתוך הבניין ונטמע בו. ההולכים ברחוב גאנסוורט ימצאו עצמם לפתע בפתח המוזיאון, נכנסים פנימה ועומדים במבואה (לובי), וירגישו כאילו לא עברו מחלל אחד לחלל אחר. זאת, הודות לקירות מסך שקופים במיוחד שמוחזקים בכבלי נירוסטה, וגם בזכות תקרה אחידה וגופי תאורה אחידים בתוך הלובי ומחוץ לו.
אחרי שנכנסים, אפשר לעמוד במרכז הקומה ולראות את ההיי-ליין המבצבץ ממזרח מעל היושבים במסעדה. ממערב, מבעד לחנות הספרים, מבטים נרחבים נפתחים אל ההדסון (והבניין העצום של מחלקת התברואה העירונית). וכך, מרגע שכבר נמצאים בתוך המוזיאון, הכובד של הבניין אינו מורגש. תשומת הלב מוסטת לעבר האמנות והעיר, לעתים בנפרד ולעתים בו בזמן.
הבניין מחולק לשלושה חלקים: קומת הקרקע השקופה בחלקה; קומות 5 עד 8 המכילות את חללי התצוגה; וקומות 1 עד 4 שמכילות את השימושים האחרים - חדרי לימוד, משרדים, אודיטוריום ועוד. בגלל המרווח הגדול בין קומת הקרקע לחללי התצוגה, הציבור משוגר אליהם במעליות ענק. רוב המבקרים מתחילים את הסיור בקומה 8 ומשם יורדים בגרמי מדרגות, שחלקם נמצאים בתוך הבניין וחלקם חיצוניים. התנועה - בין הקומות, בין גלריות בתוך הבניין למרפסות ענק עם פסלים הממוקמים על רקע הנוף העירוני, בין חללים חשוכים עם הקרנות וידאו לחללים שבהם האור הטבעי שוטף את עבודות האמנות – מאפשרת לאוצרים לספר סיפורים שונים בעת ובעונה אחת.
המתכננים והאוצרים מנסים לעודד אמנים להשתמש במבנה ככלי בתהליך היצירה. במקום רצפות בטון, הונחו רצועות של עץ אורן ממוחזר, שנועדו לאפשר לאמנים לתקוע מסמרים או לחתוך חלקים לפי צורכי היצירה. לאורך התקרות בקומות התצוגה, זוויות פלדה חשופות מאפשרות לתלות יצירות כבדות. הקומה החמישית נבנתה ללא עמודים במרכזה, כדי שאפשר יהיה לייצר העמדות שונות לפי צורכי התערוכות או האמנים.
קהל חדש, חיים חדשים
תערוכת הפתיחה נקראת "America is Hard to See" והיא
חושפת 600 יצירות מהאוסף הקבוע של וויטני, שחלק ניכר ממנו אופסן במחסנים במשך שנים רבות עקב המחסור בשטחי תצוגה. התערוכה משתרעת על פני כל ארבע קומות התצוגה, והיא משמשת גם מבחן למנעד התצוגה של אוסף כה עשיר בבניין החדש (המוזיאון מחזיק ברשותו יותר מ-20 אלף יצירות אמנות). מפסלי ענק ששטופים באור טבעי, דרך חדרים קטנים עם מוצגים שמצריכים לקרוא טקסט ממרחק של 50 סנטימטרים, נדמה שכל יצירה קיבלה התייחסות פרטנית. גם היצירות הקנוניות שעברו לכאן מהמשכן הקודם "מרגישות בבית", כך נדמה, בחללים החדשים.
השטח הגדול המוקדש לתערוכה מאפשר לאוצרים להציג שאלות חדשות לגבי האוסף. העבודות אינן מסווגות לפי סגנון ציור או טכניקת עבודה, כי אם לפי נושאי רוחב שקיבלו ביטויים שונים מצד אמנים שונים: חדר אחד עוסק באיידס, אחר מטפל במלחמת וייטנאם, שלישי מוקדש לנדל"ן בניו יורק, רביעי לתרבות הצריכה. סמיכות העבודות בכל פרק לאו דווקא יוצרת סיפור שלם: החיבורים החדשים קוראים תגר על הנחות היסוד של תולדות האמנות העכשוויות, ועל הקיטלוג הנובע מהצורך למצוא "מקום" ליצירות ששנים מנסות לטשטש ולאתגר גבולות.
גודל הגלריות מאפשר להתרחק מהאמנות. היצירות אינן גודשות את החללים ולכן אפשר לנוע סביב הפסלים, לקחת צעד אחורה מציורי הענק, לבהות מהמרפסת אל ההיי-ליין, לקחת שני צעדים אחורה ולצפות במבקרים. ואגב, המגוון האנושי שפקד את המוזיאון בשבועות הפתיחה היה מרשים: אם המוזיאון הישן הצליח למשוך בעיקר את נאמני הממסד, נדמה שבעקבות הנחיתה בשכונה חדשה, עם בניין חדש, מסר חדש ותקציב יחסי ציבור חדש - הקהל מגוון וצעיר יותר. ימים יגידו אם המגמה הזו תימשך גם בחלוף ההתלהבות הראשונית.
התגובות המקצועיות לבניין החדש חלוקות. קהילת האמנות המקומית מתלהבת: המהללים מציינים שהחללים מכבדים את היצירות, ושבדרך כלל החוויה עולה על זו שקדמה לה. יש שמיהרו להכריז כי האמנות האמריקאית מעולם לא נראתה טוב יותר. קהילת האדריכלים מסויגת יותר. בעיני חלק מהאדריכלים, הבניין מגושם ומסורבל, ובהתחשב במיקומו ומידת החשיפה שלו, הוא אינו מעורר השראה מבחוץ. יש שהסבירו שהוא מוצלח כבניין אבל לא כיצירה אדריכלית; אחרים טענו שהוא פתוח מדי לעיר ובכך מונע מהאמנות לשגר את המבקרים למחוזות דמיוניים. נשמעה גם טענה שהוא לא נבנה מספיק טוב, ושמאדריכל דגול כמו פיאנו אפשר לצפות ליותר (בתקציב בנייה של 422 מיליון דולר, זו טענה שדורשת תשובה ניצחת מהאדריכל).
לדעתי, בסופו של דבר הצליח הבניין לעמוד במשימת היסוד שלו: לבנות בית חדש לאוסף אמנות מאוד ספציפי. ייתכן שהוא לא ייזכר כיצירת מופת, בניגוד לבניין של ברויאר בשדרות מדיסון, אבל את היתרונות הרבים אפשר לזהות כבר עכשיו: מרחב לאמנות, תאורה משופרת, הזדמנויות אוצרות נרחבות, שטחי חוץ גדולים וקריצה לקהל חדש שלא היה נחשף לאוסף בדרך אחרת. ייתכן שכבר עם פתיחתו, המשכן החדש מפיח בוויטני, ובתפקיד שהמוזיאון ממלא בעולם האמנות האמריקאי, חיים חדשים.
