פעם היא הייתה עשירה כמוהן, היום היא מנקה את הבתים שלהן

משהו קטן משתבש והופ, את נושרת במהירות רבה מטה. בסרט "מרוששות" שישודר בערוץ 8 עוקבת הבמאית ג'ולי שלז אחרי ארבע נשים, שעד גיל 40 היו משוכנעות שהכול בסדר. לפחות מבחינה כלכלית. הן עבדו, הרוויחו, כשהזוגיות שלהן הגיעה לקיצה הן לא נאחזו בה רק בגלל הנוחות הכלכלית, והן עשו מה שהן אהבו לעשות.

העבודה, כך עולה מהסרט (ישודר הערב, 2.6 ב- 21:00 בערוץ 8), לא הייתה עבורן רק מקור פרנסה אלא גם סטטוס, זהות. אף אחת מהן לא דמיינה שהעוני נמצא ממש מעבר לפינה. אף אחת מהן לא דמיינה את מה ששלז גילתה במהלך הכנת הסרט:

שבסביבתה הקרובה הרבה מאוד נשים נאבקות באותם קשיים בדיוק, וגם אם במהלך הצפייה ב"מרוששות" מפתה לנסות למצוא מה "לא בסדר" בארבע הנשים האלה, מה הוביל דווקא אותן למצב כלכלי קשה כל כך, ברור שמדובר בבעיה חברתית רחבה בהרבה מסיפוריהן האישיים.

"חייתי בלי חשבון. הרווחתי הון ובזבזתי הון"

דיאן הריס, אחת הנשים ב"מרוששות", נולדה בדרום־אפריקה. אמה, שולה בקר, עלתה ארצה מיוהנסבורג בגיל 17, התגייסה לחיל האוויר ופגשה כאן את ג'ון הריס, טייס אנגלי שנלחם בשירות הוד מלכותה במלחמת העולם השנייה, והגיע (ביחד עם עזר ויצמן, אייבי נתן ואחרים) כדי להקים חיל אוויר עברי.

הזוג הצעיר חזר לדרום־אפריקה לכמה שנים, ובשנת 1964 עשה עלייה עם שלושת ילדיהם, והשתכן בכפר שמריהו. היום, בגיל 57, החיים ההם נראים לדיאן כמו חלום מתוק ורחוק. אביה היה נווט ב"אל על", המשפחה חיה ברווחה גדולה והשגרה כללה נסיעות תכופות לחו"ל, חופשות באתרי נופש יוקרתיים, לימודים בבית הספר האמריקאי בכפר וכל טוב, שנמשך עד לפני שנים בודדות.

היום היא עדיין מגיעה לכפר שמריהו לעתים קרובות, אבל הפעם כעוזרת בית. היא מנקה בתים של חברות ושכנות לשעבר, שעדיין גרות בתוך העושר הזה. היא רוחצת, שוטפת, מסדרת, שואבת ומנקה - ובערב, כשהיא כמעט נופלת מהרגליים, היא חוזרת לדירת המרתף השכורה שלה בשכונה אחרת, שלא דומה במאום לפרבר העשיר.

"החיים היו נהדרים, נוחים מאוד", נזכרת הריס. "לא הייתה לנו משפחה בארץ, אבל נסענו כל הזמן לביקורים בעולם, היה שפע של אוכל שהגיע מחו"ל, אפילו את נייר הטואלט אבא היה מביא מאירופה, כי הסוגים שהיו בארץ היו מחוספסים מדי. בגיל 16 כבר אכלתי במסעדות עם כוכבי מישלן ונסעתי עם חברים לחופשות בבתי הנופש שלהם בשווייץ".

היית ילדה מפונקת שגדלה עם כפית של כסף בפה?

"לגמרי לא. למרות השפע, הייתה מודעות לעבודה. אם רציתי כסף כיס, עבדתי כבייביסיטר. אחותי הגדולה מלצרה. לא חסר לי כלום, אבל זה לא היה מובן מאליו".

עד לשירות הצבאי היא הייתה משוכנעת שתהיה רקדנית. "המחול מילא אותי, אבל בצבא היה לי קשה והשמנתי כל כך שהכפלתי את הגודל שלי", מספרת הריס. "כשהשתחררתי הרגשתי אבודה, והוריי, שניסו לעזור לי לחזור למסלול, שלחו אותי ללמוד קוסמטיקה. גיליתי שיש לי מגע נהדר ושאני מעסה מצוינת. התחלתי לעבור מבית לבית, עם מיטת עיסוי מתקפלת, והייתי מלכת האזור".

"זאת לא עבודה קלה", היא אומרת, "אבל אני חזקה ופיזית מאוד והכסף היה מצוין. כולם רצו להיות לקוחות שלי, כל השמות הכי גדולים. הרווחתי הון ובזבזתי הון".

על מה בזבזת?

"שכרתי דירה בהרצליה פיתוח, בבניין עם בריכה. היה נורא כיף, נסעתי כל חודשיים לחו"ל, ביליתי כל ערב במסעדות, קניתי כל מה שרציתי וחייתי את החיים הטובים בלי חשבון, כי פרנסתי את עצמי במו ידיי".

מצאתי את עצמי בלי כלום

היו לה סיפורי אהבה רומנטיים, אבל הריס לא נישאה ובחרה לא ללדת ילדים. לדבריה, אחרי יותר מ־20 שנה של עבודה אינטנסיבית, "שבמהלכן לא דאגתי לעצמי נפשית ופיזית. הרגשתי פתאום שאני כבר לא מסוגלת לגעת באנשים. התחלתי לבטל טיפולים, הרגשתי מרוקנת".

היא נסעה לגור בלונדון, ניסתה לעבוד כמעסה שכירה וחיה על מעט החסכונות שלה. כשחזרה ארצה עבדה תשע שנים כדיילת בדיוטי פרי אבל חלמה לחזור לחיים שהיו לה קודם. "הפצתי את השמועה שאני שוב פה, כמעסה, בכפר שמריהו, אבל הטלפון לא צלצל אפילו פעם אחת, ותוך זמן קצר מאוד, כמעט בלי להרגיש, מצאתי את עצמי בלי כלום ובחובות".

בשנים שבהן הרווחת הרבה לא חסכת? לא קנית רכוש?

"עשיתי טעויות גדולות, ויותר מזה - גם אבא שלי השקיע לא נכון ואיבד את הרכוש שהיה לו, וכשמצאתי את עצמי בלי כלום, גם הוא כבר לא יכול היה לעזור לי. הוא חלה ובשנה שעברה נפטר".

שמונה חודשים בלבד ללא משכורת הספיקו להריס כדי למצוא את עצמה חסרת אונים, מנסה להתמודד מול הבנקים וחברות האשראי - "מנסה להסביר להם שאני לא בורחת מאחריות ושאני רוצה להחזיר את החובות שלי", שמונה חודשים שבסיומם הבינה ש"עבודה רגילה ב־25 שקל לשעה לא תאפשר לי לצאת מהמשבר הכלכלי. כשהחובות שלי הגיעו ל־150 אלף שקל, שלחתי קורות חיים לעשרות מקומות ולא היה לי עם מי לדבר".

"פיתחתי חרדות. הרגשתי כאילו כל החיים שלי מתנהלים תחת עננה שחורה. ניסיתי לבקש הלוואות מהאנשים סביבי, שכולם אמידים מאוד, וחוויתי אכזבות עמוקות. ומצד שני, דווקא אנשים שלא היו קרובים אליי אינטימית, פתחו אליי את הלב. מכרתי את כל התכשיטים שלי, כל דבר שהיה לי. הרגשתי כל כך לבד, פחדתי נורא וחשבתי לעצמי 'אני אפילו לא יודעת איך להתאבד', ולכן, כשחברה אמרה שהיא מחפשת עוזרת בית, הצעתי את עצמי".

לא חשבת להכריז על פשיטת רגל?

"לא הרשיתי לעצמי. נראה לי לא הוגן לא להחזיר חובות, כשאני מסוגלת לעבוד, גם אם זה אומר לנקות בתים, לנקות אסלות של אנשים אחרים, לעבוד שש שעות בבית אחד ואחר כך עוד שש שעות בבית שני, כדי להחזיר 8,000 שקל בחודש. אני חיה ככה כבר שנתיים".

מאיפה יש לך כוח?

"אין לי ברירה, ואני שמחה שיש לי עבודה. אני אישה חזקה ובכל זאת זה קשה מאוד פיזית וגם נפשית. אני לא מתביישת בזה, אבל זה היה משונה להיכנס לאותם בתים שהכרתי, והפעם כמנקה".

איך התייחסו אלייך?

"איך לומר את זה בעדינות? יש אנשים שמרשים לעצמם להתייחס לעוזרת הבית כאילו אנחנו ב'אדונים ומשרתים'. לא מתוך רוע, אלא מתוך תבניות – המנקה היא בעיניהם נחותה. הייתי המומה מזה, אבל סיננתי את אלה. אין מחסור באנשים שמחפשים מנקה טובה, אז בחרתי לי את אלה שהם גם בני אדם, נחמדים, הגונים, אוהבים אותי, מעריכים אותי".

כשאת רואה את החיים האלה, שהיו פעם החיים שלך, את מקנאה?

"אני עובדת בבתים שאני מכירה מהילדות, אצל נשים שהכרתי כשגם אני הייתי עשירה. אבל אני לא מכירה את תחושת הקנאה, אני לא מערבת בכלל את האגו שלי. אני עסוקה מדי בהישרדות. כולי בעבודה ואני אומרת תודה לאל שאני בשליטה ושאני רואה את הדרך החוצה מזה".

"אני עובדת בבתים שאני מכירה מהילדות, אצל נשים שהכרתי כשגם אני הייתי עשירה" (צילום: מתוך הסרט "מרוששות")

באמת? אין טיפת קנאה?

"הייתי חלק מהמיליֶה הזה, הייתי בקוקטיילים, במסיבות. ברור שנוח יותר כשיש כסף, אבל זה באמת לא מבטיח אושר. הגעתי לראות את החיים מהצד השני ואני מרוקנת נפשית. כרגע אין לי שום חשק לשום דבר - אני לא מתאפרת, לא יוצאת, לא מתלבשת, עובדת שבעה ימים בשבוע ומדברת עם חברות קרובות שעוזרות לי נפשית".

מה יהיה הלאה? אחרי שתגמרי עם החובות?

"כרגע אני חיה מיום ליום. אני לא מסתכלת על האופק. אני במקום שבחיים לא חשבתי שאגיע אליו ומזל שיש לי כוח להתמודד עם זה".

• "מרוששות" ישודר בערוץ 8 ביום שלישי 2.6 בשעה 21:00