הדפסה
לכתבה באתר
רומא היא עיר המזרקות, אבל גם לתל אביב יש במה להתגאות. אמנם קצת פחות מפורסמות, וחלקן דורש מאמצי גילוי – אבל מי שיתאמץ ויצליח לא יישאר יבש ואדיש כלפיהן. נתחיל במזרקות הביתיות, שנבנו בחצרות בתי "העיר הלבנה" בסגנון הבינלאומי (שנקרא בעממית "באוהאוס"). כל מזרקה כזו היא מלאכת מחשבת של חומרים, צורות ומים, המעניקים שמחת פכפוך וקרירות צוננת לבאים הביתה אחרי עוד יום חם בפלסטינה.
הכל התחיל בפרדסים של הערבים, שנקראו ביארה או "בתי באר" בעברית. כל פרדס כלל באר מים, שממנה עברו המים לבריכת אגירה ומשם זרמו לשדות. בימים חמים שבהם התברכה ארצנו, בריכות האגירה שימשו גם לטבילה ושחייה לתושבי האזור. אבא שלי הספיק לשחות בבריכת הדסה, שהתגלגלה אחר כך לשמש את ההיפופוטמים בגן החיות העירוני, ואחר כך נהרסה לטובת קניון גן העיר. אבל חלק מהבריכות הללו דווקא כן שרדו (בניגוד לפרדסים עצמם). בזמן האחרון גם נעשות פעולות שונות לשימורם והכרה בחשיבותם. אחת הבריכות הללו, שנשמרה דווקא בלב תל אביב, היא הבריכה בפינת רחוב יהודה הלוי.
הבריכות הערביות החליפו צורה בשנות ה-30, עם הגעת המודרניסטים הבינלאומיים וצמיחת העיר הלבנה. רבים מסתכלים רק על הבתים, אבל גם הגינה ומבואת הכניסה היו אלמנט ראשון במעלה בחשיבותו העיצובית. לצד גינות יפות עם ערוגות מתוחמות לצמחייה, תיבות דואר מרשימות מעץ, ולובאים (מבואות) מחופי שיש, קרמיקה או טיח מיוחד - אנו רואים איך אלמנט המים שוב חוזר. הפעם לא כבריכה, אלא כמזרקה דקורטיבית. אני מביא פה רק חלק מקטן מהמזרקות, כדי שאתם תגשו, תחפשו ותמצאו עוד - כדי להעשיר את המפה שהכנתי בסוף הפוסט.
הגילוי וההכרה בחשיבותן ובייחודן של המזרקות, אולי יביא לכך שבעלי הבתים עצמם יעריכו את המזרקות, ולא יהרסו אותן לטובת הגדלת החניה, כפי שנעשה בכמה מקומות שצילמתי כאן. לפני כמה שנים ראיתי במו עיניי איך הורסים את אחת המזרקות היפות שהיו בעיר, ברחוב ריינס 14 פינת אסתר המלכה. לא הבנתי מה הפריעה להם המזרקה, שכמו כולן עומדת מתחת לבניין בקומת העמודים. אחרי כמה ימים ראיתי והבנתי: היא עמדה במקום נהדר לחניית אופנועים - גם מקורה וגם ליד הכניסה. מזרקות אחרות גולחו והתייבשו לטובת חניות למכוניות.
בסופו של תהליך, החניה החליפה את המזרקה והבריכה. המודרניזם מת והיובש השתלט, כשחניות מייבשות את המים ומשתלטות על האדמה והצמחייה בכניסה לבתים. עד שהגיע גינדי: במגדל G בפינת שאול המלך ואבן גבירול חזרו המים ובגדול. המזרקה כבר אינה אלמנט קטן בכניסה למבנה, אלא המבנה עצמו צומח מהמים שגולשים סביבו במפלים מרהיבים.
איפה אפשר ליהנות ממים בעיר הזאת? הוסיפו מיקומים על המפה שהכנתי
פעם, כשהייתי בסיור בספרד ומצאתי את עצמי נח בעוד גן קטן עם מפל מים ובריכה, שאלתי את אחד המקומיים שישבו לצידי איך זה שבכל גן יש מים. הוא ענה לי תשובה כל כך פשוטה ונכונה: אנחנו פשוט אוהבים לשמע את פכפוך המים. אז בתקווה שיום אחד כל המזרקות יחזרו לנבוע ולרענן את ימינו החמים, וילדינו הקטנים שאוהבים להשתעשע בהן, כי גינות בלי מים מצמיאות. קחו לדוגמה את גינת אברהם קרוון, אדריכל הנוף הראשון של תל אביב שהגינה על שמו יבשה כמו חצץ (ודווקא הוא תכנן את גן יעקב, בין היכל התרבות לביתן הלנה רובינשטיין, על מפלי המים שלו). אין דבר עצוב ממעיין או מזרקה או בריכה שהתייבשו, ולא חשוב אם הם בהר בגליל או ברחוב ריינס.
ואם לא אכפת לכם שם, בסיירת הירוקה ובלשכתו של דני קרוון - בנו של אברהם ומתכנן בריכת ההשתקפות-לראותה-בלבד בכיכר התרבות: חם לנו. אנחנו וילדינו רוצים להיכנס למים. אל תהפכו את הבריכות לפסל מוזיאלי שאסור להתקרב אליו. תנו לנו להיכנס ולהתרענן. הבריכה בגינת קרית ספר היא דוגמה מצוינת לבריכה שלא צריך בה שום שלט "לא להיכנס למים". מי שרוצה נכנס, ותודו שאין הרבה מעיינות כאלה בארץ, בטח לא באמצע העיר.
אז לא צריך לחכות לזכייה של מכבי בגביע כדי להיכנס לבריכה של המזרקות בכיכר רבין. כי עם המחירים המופקעים של בריכות השחייה העירוניות, והרי אין כמעט בריכות כאלה בעיר, מתבקש שיתנו לנו יותר מים לרחוץ בהם בקיץ הארוך-ארוך של תל אביב.
