הדפסה
לכתבה באתר
השנה היא 1997. שלטונה של ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, הסתיים, אך השפעותיו עדיין ניכרות ברחבי המדינה. הממלכה הבריטית מפסיקה לתמוך בתעשייה המקומית ובעובדיה, ותפוקת המפעלים מצטמצמת במערב כולו לטובת מדינות העולם השלישי. עיר הפלדה שפילד חווה ירידה ניכרת בהיקף הפעילות של התעשייה המקומית, ורבים מהפועלים נפלטים אל מחוץ למעגל התעסוקה. חמישה מהם, גיבורי הסרט "ללכת עד הסוף", נקטו מהלך יצירתי יוצא דופן והחלו להתפרנס ממופעי חשפנות. הצעד שלהם טמן בחובו הומור ואומץ, אבל לא פחות מכך, סימן שינוי בדפוסי התעסוקה של האדם המודרני, גם אם במקרה הזה נעשתה בחירה קיצונית במיוחד.
הקדימון ל"ללכת עד הסוף"
סגירת מפעלים, שביתות, הפגנות ועלייה בשיעורי האבטלה הן תופעות שאינן זרות למציאות הישראלית. בשבועות האחרונים הוצת מחדש הדיון בעתידן של ערי התעשייה בדרום, בעקבות גל הפיטורים בקרב עובדי כי"ל בדימונה. במסיבת עיתונאים שנערכה בשבוע שעבר הכריז ראש העירייה, בני ביטון, על סל הטבות שיוענק ליזמים שיספקו תעסוקה לתושבי עירו. הפתרון אולי יעניק לעיר תרופה זמנית, אך לא ירפא אותה מהתלות בממשלה. התעשייה בדימונה, כמו בכל הארץ, דועכת ומייצרת חלל - שצריך להתמלא בפתרונות תעסוקה אחרים.
בנושא הזה עוסק הספר "עיר תעשייה", שכתבו ד"ר טלי חתוקה וחברי המעבדה לעיצוב עירוני באוניברסיטת תל אביב. הספר סוקר את נוף התעשייה הישראלי ודן בעתידו, לנוכח נתונים המעידים על צמצום התחום. "אם מגמות אלו יימשכו", נכתב בספר, "צופה התאחדות התעשיינים שעד 2020 כמחצית מהמפעלים הישראליים יקיימו פעילות יצרנית בחו"ל, כ-180 מפעלים ישראליים המעסיקים מעל ל-20 עובדים ייסגרו, ויאבדו 63 אלף מקומות תעסוקה".
במקביל אצרה חתוקה, יחד עם פרופ' ערן בן יוסף מ-MIT, את התערוכה "אורבניות מתועשת" שסוקרת ערי תעשייה בעולם ושמוצגת בימים אלה במוזיאון גיתאי בחיפה. הן בספר והן בתערוכה מציגה חתוקה גישה יוצאת דופן: בעוד שרבים מהעוסקים בתכנון עירוני מעודדים את היעלמות התעשייה מהערים לטובת פעילות הייטק ויצירה - חתוקה מאמינה שהתעשייה תישאר חלק מהתרבות העירונית המערבית. אמנם, מפעלים רבים שהיו חלק בלתי נפרד מהנוף של ערים מסוימות סגרו את שעריהם – מפעל טרה נעלם מתל אביב; גם מפעל עלית, שהיה "מקום מיוחד בסוף רמת גן" וסיפק השראה לאחד משירי "הכבש השישה-עשר", כבר לא מפיץ ריחות שמסעירים את דמיונם של הילדים המקומיים – אבל חתוקה משוכנעת שהמפעלים המסורתיים לא מתו, כך שיש צורך בחשיבה מחודשת על השתלבותם בנוף העירוני בארץ.
>> הצצה למחלבת טרה הנטושה שהופכת למתחם מגדלים
נגרייה בחצר הבית
בספר מוצגים אזורי תעשייה ביישובים ישראליים שונים. אחת הדוגמאות המרתקות היא בקה אל-גרבייה, שם מפוזרת התעשייה על פני כל השטח כיוון שלא הוקצתה לה קרקע ייעודית במנותק מהעיר, כנהוג בערים יהודיות. סגן ראש העירייה, איברהים מואסי, מצוטט בספר כמי שלא מתלהב - כמה לא מפתיע - לארח בחצר ביתו נגרייה או מפעל לייצור קרמיקה. "זה מטרד חברתי", הוא מתלונן, "לפעמים זה נגמר בבית משפט או בבית חולים". מואסי מעדיף את המצב ביישובים יהודיים: "כשאתה מקים עסק באזור תעשייה, אתה מקבל הטבות, נקודות זכות. המדינה לא תיתן לך מענקים אם אתה מקים מפעל בחצר שלך".
אבל גם ביישובים יהודיים יש קשיים. אחת הבעיות המרכזיות בערי הדרום היא שהתעסוקה מבוססת על מקור מרכזי אחד. חתוקה מציעה תפישה אחרת, "אקולוגיה תעשייתית", שהתפתחה בשנות ה-90 של המאה הקודמת וכוללת הקמת פארקי תעשייה הנשענים על עקרונות אקולוגיים: בנייה ירוקה, צמצום צריכת אנרגיה, פיתוח מערכות של תחבורה ציבורית ועוד. "התפישה הזו משוכללת יותר ורואה בתעשייה מערכת שלמה ולא מקבץ של מפעלים אוטונומיים", אומרת חתוקה. "גם מבחינה חברתית ותעסוקתית היא יכולה לתת פתרונות מוצלחים יותר. רבים מהערים בישראל מתנהלות באופן אוטונומי, וזו טעות. עיר קטנה או בינונית צריכה לחשוב על קשרים עם ערים סמוכות ולייצר שיתופי פעולה. אין סיכוי שכל אחת מהערים בישראל תקיים אזור תעשייה מצליח משלה. במצב הנוכחי יש קניבליזם תעשייתי: היישובים מתחרים זה בזה ללא בקרה.
"ניקח לדוגמה את קריית מלאכי: המושבים והקיבוצים סביב העיר מפעילים שם אזור תעשייה מצליח ומרוויח; העיר עצמה סופגת את הזיהום, אבל לא זוכה ליהנות מפירות ההצלחה. אז נכון, היישובים הסמוכים יכולים לטעון שהם אלה שבנו את המקום ולכן ראוי שייהנו ממנו, ועדיין, חשיבה כוללנית הייתה יכולה להקפיץ קדימה את כל האזור".
חתוקה מתקוממת נגד התדמית של אזורי תעשייה כמפויחים ומזהמים. "הייצור היום שונה מאוד מבעבר", היא טוענת. "יש טכנולוגיות מתקדמות גם בתעשיות מסורתיות. הבעיה היא שחסרים במערכת עובדים משכילים ומיומנים מכיוון שאין כאן מסגרות חינוכיות מתאימות, כפי שיש, לדוגמה, בגרמניה. חשוב שגם ישראל תעדכן את הכלים שלפיהם מתפתח המודל של העיר התעשייתית".
לדבר בשפה אחרת
המחקר של חתוקה לא מתייחס לעיר חיפה,
שאזורי התעשייה שלה העסיקו את התקשורת בחודשים האחרונים. בלב העיר הצפונית יש אזורים של תעשיות כבדות ומפעלים פטרוכימיים שהורישו הבריטים, ויו"ר האופוזיציה במועצת העיר, האדריכלית עינת קליש רותם, מובילה מאבק נגד הרחבתם.
קליש-רותם יוצאת נגד העובדה שהתעשיות הכבדות והמזהמות מרחיבות את פעילותן בחיפה, ואילו תעשיות קלות ומתקדמות עוזבות את העיר לטובת פארקי תעשייה ביקנעם או בכרמיאל, שם הן זוכות לסובסידיות. "זה נעשה תחת מדיניות ממשלתית, בתמיכה מלאה של כל הרשויות בסביבה ובניצוחו של מינהל התכנון", היא מדגישה. אבסורד נוסף שהיא מצביעה עליו הוא ש-25% מהמפעלים בישראל מרוכזים על פני 4% בלבד משטח המדינה, מה שמעיד על חוסר שוויון בנטל הזיהום.
לדעתה, ההיבט החשוב ביותר בבחינתם של אזורי תעשייה הוא הקריטריון הסביבתי. "בעבר התחברה התעשייה עם תעסוקה ופרנסה ונתפסה כדבר חיובי בלבד", היא אומרת. "כיום רבים מבינים שלתעשיות יש גם היבטים שליליים - סביבתיים וחברתיים. לדעתי, אין מקום לתעשיות מזהמות באזורים שבהם גרים בני אדם. התעשייה צריכה להתחיל לדבר בשפה אחרת: להפסיק להזיק לסביבה, לדאוג לבריאות התושבים ולהתפזר באופן יותר שוויוני בשטח. יש מפעלים רבים שהמיקום שלהם יכול להיות גמיש משום שהם לא תלויים בתשתיות מסוימות. העסקים הקטנים והבינוניים יכולים וצריכים לפעול במרכזים עירוניים, אבל הגדולים יכולים להתרחק ולהתפזר".
