ככל שהקריירה שלה מתפתחת, רותם זיסמן מבינה ש"אין יותר אני ואני ואני"

זו הפעם השלישית שרותם זיסמן כהן מצטלמת לסרט חדש של שמי זרחין, אבל הליהוק החוזר שלה שוב ושוב אצל הבמאי המדובר, לא מובן לה מאליו.

זרחין גילה אותה בגיל 19 באודישנים לסרטו "הכוכבים של שלומי" ובעקבות ההתרשמות הוא העניק לה את תפקידה הראשון בסרט, שם שיחקה את חברתו של אושרי כהן.

לפני שלוש שנים השתתפה שוב בסרטו "העולם מצחיק" וכעת היא מככבת ב"מילים הטובות" שיצא לאחרונה לאקרנים. על סט הצילומים של שער "לאשה", היא שיחזרה את חווית המפגש הראשוני ביניהם כשרק התחילה את דרכה.

"קיבלתי את התפקיד, קראתי את הסצנות שלי והגעתי לפגישה ראשונה, ואז שמי שאל אותי איך הסרט? אמרתי אחלה תפקיד, תודה. כשהוא הבין שקראתי רק את הסצנות שלי, הוא רצה להעיף אותי מהחדר. הוא וויתר לי כי הייתי טירונית ירוקה ומאז למדתי שגם יש לך תפקיד קטן אתה צריך לקרוא אותו". 

בסרט החדש שצולם בארץ ובצרפת היא מגלמת את דורונה, שאחרי מות אמה יוצאת עם שלושת אחיה (אסף בן-שמעון ורועי אסף). ובעלה בנפרד (צחי הלוי) למסע מבית ילדותם בירושלים לפריז ולמרסיי, אך גם אחורה בזמן, אל העבר של האם באלג'יר של שנות ה-60 הסוערות. שם הם מגלים שכל מה שחשבו שיודעים על משפחתם הוא שקר אחד גדול, כשהמידע החדש מחייב אותם סוף סוף להתבגר ולהתחבר לעצמם. נוסף לכך זיסמן מצטלמת כעת לעונה השנייה של הסדרה "פצועים בראש", סיימה צילומים לסרטו החדש של מני יעיש (המשגיחים) ועובדת על תסריט לסרט שתביים בעצמה.

בחייה האישיים זיסמן כהן, מרגישה מאד מחוברת, היא נשואה כבר שבע שנים לשחקן מוריס כהן, איתו גם משתפת פעולה מדי פעם על המסך, צמחונית מאידיאולוגיה ולומדת קבלה אצל הרב יובל אשרוב. "בריאות מבחינתי זה בריאות הנפש, אני מקווה שזה גם הופך אותי לשחקנית הרבה יותר טובה".

בראיון למגזין המודפס רותם מספרת לאורית מרלין:

כשנגמרו הצילומים, זיסמן ישבה חודשיים בבית בלי כוח לזוז. בהתה, קראה ספרים, בסוף הלכה לטיפול שמשלב דיקור סיני ושיחות, וחזרה לאיזון. "היום אני מבינה שהפריחה שהייתה לי היא הדבר הכי מדהים שיכול היה לקרות", היא אומרת, "אני שנים מרגישה שיש לי כישרון ושהכל קטן עליי, ופתאום כאילו מישהו אומר לי, 'חמודה, תירגעי, אני מפעיל עלייך מצלמה ואת מפרפרת'. אז הבנתי שאין יותר אני ואני ואני. השתניתי".

היא יודעת היום שהמשברון ההוא לא הגיע סתם. לראשונה בחייה חוותה מה שקורה לפעמים לשחקנים טוטאליים, טשטוש גבולות בין הקולנוע לבין החיים שלה. זיסמן נולדה בזיכרון יעקב, גדלה במגדל העמק, אחת מארבעה ילדים.

הדמות של דורונה, שאותה היא מגלמת בכישרון רב במיוחד, הזכירה לה את עצמה: אישה נשואה שלא מצליחה להביא ילדים לעולם, ויוצאת למסע בצרפת עם שני אחיה בעקבות מות אמה. כי גם זיסמן, הרי, בחיפוש תמידי - לומדת קבלה, מטפלת בעצמה בכל מיני שיטות. וכן, גם היא ובעלה, השחקן מוריס כהן, עדיין לא העמידו צאצאים, אבל עובדים על זה במרץ, ומקווים לטוב. עוד נדבר על זה.

"הסרט הזה סחט אותי", היא אומרת, "הביא אותי למקומות רגשיים חזקים, ושמי זרחין אלוף בלהביא אותך למקומות כאלה. משהו במסע הפנימי שלי לחיפוש אמת הרגיש כמו המסע שלה. גם אצלה יש רצון לאימהות. הדמות בסרט ילדה תינוק מת, ואין לי מושג איך מתחברים לדבר כזה בכלל. ועדיין יש לי פה עירום רגשי גדול. שום סצנה גופנית לא יכולה להביא את מה שהבאתי מהלב שלי".

דווקא הבמאי שמי זרחין, שגילה אותה ב"הכוכבים של שלומי" עוד כשהייתה סטודנטית למשחק בשנה א' אצל יורם לוינשטיין, לא מיהר לקרוא לה לאודישן, משום שחיפש שחקנית בעלת מראה בוגר.

"שמעתי ששמי עושה אודישנים ולא הזמין אותי", היא אומרת, "אבל אני אף פעם לא אומרת 'למה אני לא'? אני יודעת שאם זה התפקיד שלי, יתהפך העולם, יסתובב העולם והבמאי לא ירצה - הוא פתאום כן ירצה".

למה לא צלצלת אליו? יש ביניכם קשר טוב.

"אני מעבירה מסר טלפתי. זה חזק לא פחות. אם זה תפקיד שראוי לי, ואני מוכשרת לעשות אותו, אני אשמח וזה מה שאני מעבירה. מכתוב".

איך עבד המכתוב הפעם?

"ארבעה ימים לפני ששמי התקשר אליי חלמתי שאני בצרפת, רואה מופע של שמי זרחין. קמתי בבוקר ואמרתי לבעלי: חלמתי על שמי ועל צרפת. ביום שלישי בתשע וחצי בבוקר, אבא שלי מתקשר אליי ושואל מה קורה עם עבודה. אמרתי, 'הלוואי שייכנס איזה סרט'. עוד לא עברה חצי שעה, ושמי מתקשר אליי, 'מה קורה? איך הצרפתית שלך?'"

הטלפתיה שלך עובדת. איך באמת הצרפתית שלך?

"אני מדברת טוב. בשלוש השנים האחרונות אני לומדת צרפתית, ועכשיו ברור לי שלמדתי בשביל הסרט הזה. שמי אמר לי, 'בעוד יומיים אני שולח לך תסריט, תתכונני טוב'. אבל באודישן התרגשתי מדי. התנפצתי. היה כאן משהו מיסטי. כאילו אני נכנסת לתפקיד שהוא גלגול חיים שלי, כמו משהו שהיה. זה קרה לי גם כששיחקתי ב'מקום בגן עדן' של יוסי מדמוני".

אומרים שזרחין דורש משמעת כמעט צבאית. איך היה לעבוד איתו?

"יש משהו ממכר בדיסציפלינה שלו. כשאני על סטים אחרים, זה נראה לי מוזר ולא מקצועי שאנשים מצלמים את הסצנה בסלולרי. שמי לא מוכן לזה. הוא רוצה שכולם יתמרכזו, יש לו סרט לעשות".

בסרט הזה את לא מאופרת בכלל. כמה זה קשה להיות חשופה כך מול מצלמות, בלי ההגנות של המייק־אפ?

"נראיתי לעצמי קופיף, אבל מה יש לי לפחד, שיראו קמטים? אני בנאדם, וזה מעניין. גם לא עניין אותי אם אני יפה עכשיו. שחקנית הכי יפה כשהיא מביאה את הכנות שלה".

מאז הסרט של זרחין, זיסמן הספיקה להשתתף גם בסדרה (העונה השנייה של "פצועים בראש"), סרט ישראלי ("אבינו שבשמיים", סרטו השני של מני יעיש) וסרט בינלאומי, Killing Jesus, שצולם במרוקו בספטמבר האחרון בהפקת הבמאי האמריקאי רידלי סקוט, ושודר לאחרונה ב"נשיונל ג'יאוגרפיק". היה לה שם תפקיד קטן ויפה לצד בן קינגסלי ועמנואל שריקי (מ"הפמליה") ושני שחקנים ישראלים נוספים: ריימונד אמסלם ודן מור.

התפקיד הזה אילץ אותה להתגבר על פחד הטיסה שלה. "כשקיבלתי את התפקיד לא רציתי לנסוע", היא נזכרת, "הודיעו לי שקיבלתי את התפקיד ביום שלישי, יום לפני ערב ראש השנה האחרון, וביום ראשון הייתי אמורה לטוס. ולא סתם לטוס, אלא בשלוש טיסות קונקשן לכל כיוון, כדי להגיע לאזור הצילומים.

וככה ארבע פעמים תוך חודש, כי ימי הצילום לא היו רצופים: טיסה אחת לברצלונה או מדריד, משם טיסה לקזבלנקה ואז טיסה פנימית לוורזאזאת, עיר הסרטים שלהם, במין מטוס קטן - שזה כמו לטוס לאילת, המקום שאני הכי פוחדת לטוס אליו, כי פעם כשטסתי לשם, הייתה תקלה במטוס וחזרנו".

"בכל אופן, אמרתי לסוכנים שלי ב־ADD, שאני לא עושה את הסרט. אני לא אעמוד בכל הטיסות האלה. אין לי כוחות נפש. לבד אני לא מסוגלת, ואיך אני אסתדר שם ביום כיפור? ולמרוקו? מדינה מוסלמית? אני, שפוחדת לעלות על אוטובוסים? כאילו, הלו!".

"אמרתי למוריס, כשאני על הבישולים, 'היחידה שתפתור לי את הסוגיה הזו, היא רק ריימונד אמסלם'. היא חברה שלי. היא כבר טסה לטוניס, צילמה בכל מיני מקומות, והיא גם לא פוחדת ממדינות מוסלמיות. לא עברה רבע שעה, ומתקשרת אליי ריימונד. 'תגידי', שאלתי, 'היית טסה למרוקו?' היא ענתה: 'את טסה למרוקו? כי גם אני טסה'. ככה גיליתי שגם היא בסרט".

"בסוף ביקשתי מההפקה שמוריס, בעלי, יצטרף אליי, שנינו נישאר במרוקו, ונחסוך את העלויות של טיסה אחת מתוך הארבע. עשינו את יום כיפור אצל משפחה יהודית במרקש".

איך היה להצטלם להפקה בינלאומית כזו?

"הבנתי שהכל אותו דבר בכל מקום. הגודל לא משנה. הבמאי, השחקנים, הכל דומה. אגב, עברתי שם עוד שיעורים רוחניים שאת לא מבינה בכלל. פעמיים איבדו לי את המזוודה. בפעם האחרונה שלי במרוקו, המזוודה שלי הגיעה חודשיים אחרי הצילומים, לארץ".

"הייתי בלי בגדים בכלל במשך כל השבוע של הצילומים. עברתי התבגרות רצינית, למדתי לא להיות תלויה בחומר, כי אני, אם אין לי את הקרמים לפנים שלי, לא מסתדרת. והנה, החוסר הזה חיבר אותי לאנשים. פתאום השחקנית שגילמה את מריה מגדלנה הביאה לי קרמים ודיברנו על רוחניות ועל החיים".

לא התעורר בך החשק לנסוע לאל.איי, לנסות את מזלך?

"לא. יש בחיים דברים שיגיעו אליי, ואני לא צריכה להשתגע עליהם".

זו גישה בריאה לחיים.

"אם אני אצטרך לנסוע לאל.איי, אני אהיה שם. לפעמים לא צריך אפילו לרצות משהו. אם המכתוב של בן אדם הוא להגיע לאנשהו, אין לו ברירה, זה לא יעזור לו. הדבר ירדוף אחריו. אם אני צריכה מתישהו לעשות סרט ענקי בהוליווד עם במאי גדול, זה יקרה. את גם לא יכולה לדעת לאן יגיעו הסרטים של שמי זרחין ושל מני יעיש שצילמתי עכשיו, ומי יראה אותם. אין לי כוח לרדוף אחרי דברים".