נטע מרק גדלה בלי אב ועם בטחון עצמי נמוך והפכה לדוגמנית מצליחה

אפילו על שמה הוריה לא הצליחו להסכים: אמה רצתה לקרוא לה נטע, אביה רצה לקרוא לה נעה, אז קראו לה נטע נעה. עשרה חודשים לאחר מכן אביה כבר עלה על מטוס להונגריה.

הדוגמנית נטע מרק (18) נולדה לזוג עולים מהונגריה הקומוניסטית: אמה, מלינדה מרק (45), הייתה דוגמנית מצליחה בארצה, ואביה, אנדרש מרק (60), היה שחיין מפורסם. הם הגיעו לארץ מטעמים אידיאולוגיים, התיישבו בחדרה והביאו לעולם את אחותה הבכורה דניאל (21) ואותה. האב עזב את הארץ והקשר ניתק. האם נשארה בישראל לגדל את שתי בנותיה.

בפגישה היא מבקשת שאקרא לה נטע. "זה השם שאמא שלי בחרה לי והיא זו שגידלה אותי", היא מסבירה. היא יפה מאוד, גבוהה מאוד ורזה מאוד - 52 ק"ג שמתפרשים על פני גובה של 1.80 מטר. לא ברור אם תצליח לעמוד בחוק שנחקק ב־2012, הקובע שאין להעסיק דוגמנית בתת משקל. "זה לא הוגן", היא מתלוננת. "אני בן אדם בריא עם תיאבון בריא. כאלה אנחנו, גבוהות ורזות. אמא שלי בתת־משקל, סבתא שלי בתת־משקל וגם אני בתת־משקל. אלה הגנים שלנו, אני אוכלת פיצות והמבורגרים בלי חשבון, אבל לא יכולה להעלות במשקל גם אם ארצה".

מרק הצטלמה למותגים כמו twentyfourseven ותמנון, אבל פניה נשואות לחו"ל. סוכנויות דוגמנות מובילות בעולם מייצגות אותה: נקסט בפריז, עלית בניו יורק, וויי נוט במילאנו ופרימייר בלונדון ובארץ, סוכנות יולי. "ברור שאשמח לעשות קמפיין לקסטרו או לרנואר, אבל אני שואפת לכיוון של שאנל או ברברי. אני אוהבת יותר את הסגנון הכבד והרציני", היא אומרת.

הזיכרונות עלו באש

נסיבות חייה דווקא הובילו אותה למסקנה שהיא מכוערת וחסרת ערך. אחרי שאביה עזב עברה המשפחה ליישוב גן נר שלמרגלות הגלבוע. האם הכירה את בעלה השני, ילדה לו שני ילדים, היום בגיל ההתבגרות, אך גם הקשר הזה לא שרד. "הוא לא היה האבא שחיכיתי לו", אומרת מרק.

"כשאחי הקטן היה בן חמש הוא שיחק בגפרורים ושרף את כל הבית", היא מספרת. "ראינו טלוויזיה, הטלפון צלצל, וכשאמא שלי קמה לענות היא ראתה עשן עולה מהחדר שלי. היא צעקה שנצא החוצה ונכנסה להציל את אחי. היא הייתה בטוחה שהוא עולה בלהבות, אבל הוא הספיק לברוח והיא הייתה היחידה שנפגעה. היא ראתה בזה סימן: אם מתחילים הכל מההתחלה, משאירים גם את הזוגיות מאחור. נשארנו חסרי כל, ארבעה ילדים קטנים ואמא שלא ידעה מאיפה להתחיל לשקם את החיים שלה. אבל היינו חבורה מלוכדת, כולם דאגו לכולם וכולם עזרו לאמא".

איך התמודדתם?

"עברנו לבית אחר והתחלנו מאפס. כל התמונות והזיכרונות נשרפו, המצב הכלכלי היה קשה, אמא עבדה בניקיון ובקושי פרנסה אותנו. לא הבנו עד כמה המצב קשה, כי היא הקפידה שלא יחסר לנו דבר. היא הייתה אוספת שקל לשקל כדי לקחת אותנו ביום שישי לראות סרט ולאכול פיצה. כולנו התחלנו לעבוד בגיל צעיר מאוד. אני עבדתי בקייטרינג כמעט כל לילה ולמחרת קמתי לבית ספר, למרות כל מה שעברתי שם".

מה עברת שם?

"גם ביסודי וגם בתיכון סבלתי מהקנטות ומהשפלות. מבחינת הילדים בכיתה שלי הייתי ג׳ירפה עם שפתיים של דג, שאבא שלה לא רוצה אותה. קראו לי נמו, צחקו עליי והחרימו אותי. אף פעם לא הזמינו אותי למסיבות כיתה, אף פעם לא היה לי חבר, כי הייתי גבוהה בראש מכל הבנים. כל יום הייתי חוזרת בוכה מבית הספר, ואמא שלי הייתה מחבקת אותי ואומרת לי שאני יפה ושיום אחד כולם יקנאו בי".

המצב השתפר בהמשך?

"לא, וכשהתחלתי לדגמן זה רק החמיר את המצב שלי, כי הבנות נורא קינאו בי".

היית תלמידה טובה?

"ממש לא. לא נכנסתי לשיעורים, לא עשיתי שיעורי בית, התחצפתי למורים, אבל יום לפני המבחנים הייתי חורשת ומוציאה 100. זה הוציא את המורים שלי מדעתם, והם ממש לא היו נחמדים אליי. בסוף החלטתי לעזוב את הלימודים. חצי שנה לא הגעתי לבית הספר עד שהמורה שלי התלוננה למשרד החינוך. באו אליי הביתה ואמרו לאמא שלי שאנחנו עוברים על החוק, אבל אמא שלי נתנה לי את כל הגיבוי".

היא לא נלחצה מזה?

"לא, כי אנחנו דומות, גם היא הייתה כזו, לא מסתדרת עם מסגרות. עמדתי על שלי, אמרתי להם 'כלום לא יעזור' ואחרי חצי שנה קיבלתי אישור של נושרת ונרשמתי לפרויקט 'הילה', מסגרת אקסטרנית לקידום נוער בקיבוץ גבע. באתי לשם וישר הרגשתי בבית. ראיתי המון ילדים כמוני, שלא הבינו אותם".

מישהו מהכיתה יצר איתך קשר כשלא באת לבית הספר?

"אף אחד. גם כשלמדתי שם אף אחד לא דיבר איתי. חשבו רק איך אפשר לעשות לי רע".

אם קשה לך כל כך עם מסגרות, מה תעשי בצבא?

"אני אסתדר. אין דבר כזה לא להתגייס. גדלתי על ערכים מסוימים, וכולם אצלנו הולכים ליחידות מובחרות. ההורים שלי באו לכאן מתוך בחירה, מתוך אידיאולוגיה, והתפקיד שלי הוא לעזור לשמור על המקום הזה בתורי".

אחות חדשה צצה

אין לה זיכרונות ילדות מאביה, למעט קומץ תמונות ששרדו בשריפה. "לדעתי, בתמונות אפשר לראות שהוא לא באמת רצה להיות פה ולא באמת רצה אותי", היא אומרת. "אין בכלל תמונות שבהן הוא מרים או מחבק אותי. לאחותי יש אלבומים שלמים איתו. אני חושבת שכשנולדתי הוא כבר היה עם חצי רגל בחוץ".

הרגשת שאולי הוא עזב בגללך?

"ברור, כל הזמן עלתה השאלה הזאת, כי בדיוק כשנולדתי הוא נסע. אמא שלי אמרה לי 'אל תאשימי את עצמך', אבל לא יכולתי להימנע מזה".

כמה היה חסר לך אבא?

"אמא שלי הייתה גם אבא ולא חסר לי כלום, אבל כיוון שצחקו עליי בבית הספר הרגשתי שונה. רק לי לא היה אבא".

כעסת עליו?

"היום אני יכולה להגיד שכן, אבל אז לא חשבתי על כעס, קיבלתי את המציאות כפי שהיא. שאלתי את עצמי לפעמים למה הוא לא בקשר, אבל לא הייתה לי תשובה".

בגלל זה החלטת לנסוע להונגריה לחפש אותו?

"בכלל לא רציתי לחפש אותו, למה לי לחפש בן אדם שאני לא מכירה? אבל אחותי, שעוד זוכרת אותו, כל הזמן אמרה לי 'בואי נחפש את אבא'. הסכמתי מתוך סקרנות. אמרתי לעצמי שהוא בן אדם מבוגר כבר, ואם יקרה לו משהו אולי אכעס על עצמי שלא ניסיתי".

מה ידעת עליו?

"כלום. לא ידעתי אם יש לו משפחה חדשה, הורים או אחים, איפה הוא גר וממה הוא חי. נסענו לבודפשט, לסבתא שלי, והיא עשתה עבודת בלשות וגילתה שנולדה לו ילדה, אנטוניה, לפני שהוא התחתן עם אמא שלי. הייתי בשוק. יש לי אחות גדולה ולא ידעתי עליה? איכשהו מצאנו אותה בפייסבוק ושלחנו לה מסר: 'אנחנו דניאל ונטע מישראל, ואנחנו אחיות שלך'. היא היתה בשוק, וישר ענתה שהיא תשמח להיפגש.

"גילינו שגם היא לא הייתה איתו בקשר, לא נשאה את שמו וכעסה עליו כי הוא עזב את הונגריה בגיל צעיר והתחתן עם אמא שלי. היא לא ידעה איפה הוא, אבל גייסה למשימה את אמא שלה והצליחה לגלות שהוא חי בעיירת תעשייה קטנה ונידחת, פועל עני. היא השיגה לנו את מספר הטלפון שלו, התקשרנו אליו והוא היה קורקטי. הוא אמנם שמח וישר הציע להיפגש, אבל זה לא היה כמו אבא שמצא את בנותיו האובדות. לא הייתה התרגשות גדולה, נראה כאילו נפלנו עליו משום מקום".

ואיך הייתה הפגישה?

"נסענו אליו שעתיים ברכבת, לא ידעתי את מי אני הולכת לפגוש והייתי סקרנית. חשבתי שזה יהיה כמו בסרטים, דמיינתי שנרוץ אחד לשני בהילוך איטי עם מוזיקה מרגשת ברקע. הוא חיכה לנו על הרציף. אחותי ישר חיבקה אותו, אבל אני לא הייתי מסוגלת. מבחינתי הוא היה בן אדם זר. בסוף לחצתי לו את היד והוא נתן לי נשיקה על הלחי".

קראת לו אבא?

"לא הייתי מסוגלת, המילה הזאת בחיים לא יצאה לי מהפה. טיילנו יום שלם יחד והוא אפילו לא לקח אותנו אליו הביתה. הבנו ממנו שהוא חי לבד, ונראה לי שהוא התבייש להראות לנו איפה הוא גר".

שאלת אותו למה לדעתו לא נשמר הקשר איתכן?

"כל הזמן, אבל לא קיבלתי הסבר, הוא רק אמר 'את לא תביני'. אפילו סליחה הוא לא ביקש. הרגשתי שהוא צריך לעשות את זה כדי שאוכל להמשיך הלאה".

גם דניאל הרגישה כמוך?

"היא אף פעם לא האשימה אותו. היא הרבה יותר סלחנית ממני. היא בעיקר שמחה לפגוש את האבא שהיא זוכרת".

אז איך את מסבירה את הנסיעה שלו?

"נראה שהוא היה במצב כלכלי לא טוב, הוא לא היה יכול לעזור לנו או לשלוח כסף, אז היה לו נוח להיעלם. הוא התבייש שהוא פועל פשוט. אמא שלי אף פעם לא התביישה שהיא עובדת בניקיון כדי לפרנס אותנו. להפך, היא הייתה גאה בזה".

איך נפרדתם?

"ציפיתי שיהיה שם משהו, שאיזה רגש יתעורר בי, אבל לא היה כלום. ניסיתי לחבק אותו ולא הצלחתי. נשיקה קטנה ויבשה ונפנוף קל לשלום. ידעתי שלא אראה אותו יותר, כי אין טעם. אין לי עניין בו. בסך הכל עוד וי ברשימת הדברים שהייתי צריכה לעשות".

בית בלי בריכה

את דרכה כדוגמנית החלה בגיל 16. "כשבאים מבית כמו שלי, מבינים שאין זמן להתקשקש, צריך להרוויח כסף דחוף".

מתי הבנת שאת יפה, למרות הכל?

"אני עדיין לא ממש קולטת. מה, אני יפה? אמא שלי אמרה לי כל החיים שאני יפה, אבל זה לא עזר. עכשיו אני מבינה את זה לאט לאט".

איך?

"אני מקבלת פניות, עוברת אודישנים ומבקשים אותי שוב ושוב. אני מבינה שאני בכל זאת שווה משהו".

לאן את רוצה להגיע?

"אין לי חלומות להתפרסם, שאנשים ברחוב יידעו מי אני או שצלמי פפראצי ירדפו אחריי, אבל אני רוצה שכל תעשיית האופנה תכיר אותי ותרצה לעבוד איתי. ההשראה שלי היא קארה דלווין. היא משוגעת, עושה רק מה שהיא רוצה ולא אכפת לה מה אומרים עליה".

יש לך חבר?

"אין לי ואף פעם לא היה לי, לפחות לא משהו שראוי לציון. בנות שגדלות עם אבא ואמא יחד, רואות מערכת יחסים ורוצות גם. אני מעולם לא ראיתי מערכת יחסים, ראיתי את אמא שלי מסתדרת לבד, אז זה לא חסר לי. אני בכלל לא יודעת איך מתנהגים ומה עושים בזוג".

את מצליחה כבר להתפרנס מדוגמנות?

"כן, לגמרי. אני עדיין לא יכולה לעזור לאמא שלי, אני צריכה לדאוג לעצמי, אבל לפחות זה יורד ממנה. כשהייתי קטנה אמא שלי אמרה לי שיום אחד אהיה דוגמנית מפורסמת ומצליחה. אמרתי לה שאם זה יקרה אני אקנה לה בית עם בריכה, כי לאמא שלי מעולם לא היה בית משלה. לקחתי פתק וכתבתי עליו 'יום אחד אני אהיה עשירה ואני אקנה לאמא בית עם בריכה'. לפני כמה חודשים היא שלפה פתאום את הפתק, וכל כך צחקנו. מחקנו את המילה 'בריכה' אבל ההבטחה נשארת: יום אחד אקנה לה בית".

________________________________________________________

עוד באנשים:  

• אופיר ליבנה הפך מאיש שב"כ לכוכב רוק 
  
• גרושתו של ד"ר אבשלום קור על הפרידה הכואבת