הדפסה
לכתבה באתר
אופיר ליבנה, אוטוטו 40, יודע מה זה לעמוד דום: כבנו של האלוף זאב ליבנה ז"ל, מי שהיה המפקד הראשון של פיקוד העורף, הוא ספג משמעת צבאית עוד מינקות. בבגרותו התגלגל באופן טבעי לעיסוקים בתחום הצבאי והביטחוני, ובין השאר עבד כמאבטח בשגרירות ישראל בארצות הברית. היום הוא רחוק משם: ליבנה הסיר את משקפי הדיסטנס ואת האוזנייה המוסתרת ויצא מן הצללים אל אור הזרקורים של עסקי המוזיקה.
"במשך שנים הלכתי בדרך הסלולה ועשיתי את מה שצריך לעשות, אבל לא את מה שבאמת פינטזתי עליו", הוא אומר. "הייתי עם עניבה, מסודר כזה, איש ביטחון ממלכתי בשירות המדינה. אני זוכר את עצמי תמיד במסגרות האלה: צופים, צבא, שב"כ. עבדתי, עשיתי כסף, נהניתי, אבל לא עשיתי את מה שבאמת רציתי לעשות. הרגשתי עמוק בפנים שאני צריך להיות על במות. לפני 12 שנה חזרתי לישראל ולקחתי שלוש שנים מהחיים כדי לעשות סטופ. רציתי להפסיק ללכת בתלם, להפסיק לעשות מה שאני אמור לעשות ולהתחיל לעשות מה שאני באמת רוצה. היה יותר הגיוני באותו שלב שאעשה תואר שני ואתחתן, אבל לא יכולתי להמשיך במסלול הזה".
הכניסה שלו לתחום המוזיקה הייתה מאוד צנועה: "פשוט עניתי למודעה שהופצה ברשת והצטרפתי לכמה חבר'ה שניגנו פינק פלויד בבר". כיום הוא משתמש בשם הבמה "אוליב" ומופיע ברחבי הארץ עם רוקוויל – להקת רוק המבצעת שירים של קווין, פינק פלויד, יו-2 ועוד. בחיי היומיום הוא לבוש בג'ינס ובטי-שירט, שום דבר שמזכיר את התלבושות הראוותניות שלו על הבמה, אבל ניתן להבחין בכריזמה, וגם בביטחון שלו ביכולותיו: הוא לא למד בבית ספר למשחק או למוזיקה, לא שירת בלהקה צבאית, אבל אין לו ספקות בדרך שבה בחר.
איזה יתרונות יש לך על פני זמרים מנוסים וידועים ממך?
"אני חושב שהיתרון שלי מגיע בעיקר באנרגיות שאני נותן כשאני מופיע. הקהל הוא הבוס, והבוס צריך להיות מרוצה. אנשים צריכים לצאת מהופעה בתחושה של 'וואו', ואני והלהקה אחראים שזה יקרה. הקהל מאוד סקפטי כשזה מגיע ללהקות ששרות גרסאות כיסוי, אז מוטל עלינו להוכיח להם שאצלנו זה אחרת".
הדרך הכי טובה לחיות
אפשר לצפות מסולן של להקת רוק שיחיה את הלייף-סטייל הרוקיסטי עד הסוף ויתעורר מדי בוקר עם הנג-אובר, אבל ליבנה לא עונה לציפיות האלה. הוא איש משפחה למופת, גר ביישוב אזור, נשוי לטלי ואב לבנו הביולוגי הראשון ולשני ילדיה של אשתו מנישואים קודמים. לכאורה, שיא הבורגנות המשעממת, אבל הדרך אליה הייתה רצופה סקס, סמים ורוקנרול.
"רק בגיל 34 הייתה לי אהבה בוגרת ראשונה", הוא אומר. "הייתי בתקופה מאוד כאוטית בחיים עד אותה נקודה. אפשר לומר שבמידה מסוימת ויתרתי על מערכת יחסים זוגית וילדים".
היה סיפור של אהבה נכזבת?
"לא, אבל אני מניח שעד אז עשיתי לא נכון את כל הדברים הזוגיים. קל מאוד להתאהב במישהי, אבל יותר קשה להיות איתה באמת. אני ניסיתי להיות משהו במקום להרגיש את זה מבפנים. קשה לי להתאים את עצמי למסגרות הרגילות, ועד שחזרתי לארץ הרגשתי צורך להסתיר את זה. רק מאוחר יותר השתחררתי מהמסגרות והתחלתי לחיות כמו שאני מוצא לנכון: לא מערכות יחסים סטנדרטיות, אלא הרבה מערכות יחסים פתוחות".
מה זה אומר?
"מה שזה נשמע. תופתעי כמה זוגות חיים ככה, וזה עובד מעולה. כשהכרתי את אשתי היא הייתה נשואה: היא ובעלה ניהלו מערכת יחסים פתוחה ויכלו לצאת עם אנשים אחרים. באיזשהו שלב הקשר שלנו נהיה רציני, והתחלנו לרצות לחיות יחד, להתחתן ולהביא ילד משלנו".
מעניין.
"כן, אני מאוד נזהר עם הסיפור הזה כי יש פה המון רגשות של אנשים שמעורבים, וזה לא היה פשוט. אני עברתי לגור באזור, ביחידת דיור לא רחוק מהבית שהיה לה עם בעלה. נישואים לא היו בחשבון בהתחלה, אבל רציתי להיות קרוב אליה; לא היה אכפת לי איך. כשפוגשים משהו כזה אמיתי, אתה רק רוצה להיות ליד זה".
זה מאוד רומנטי.
"זה בגללה. אף פעם לא הרגשתי ככה. היא עוף מוזר ואני לא יכול להשוות אותה לכלום, היא מאוד יפה וחכמה, לומדת עכשיו לדוקטורט ומאזנת אותי לגמרי".
מאיפה האומץ הזה לעשות את כל הדברים שאתה עושה?
"מנקודת המבט שלי, החיים של האדם הממוצע הם מאוד משעממים. המון אנשים בורחים לריאליטי ולסדרות טלוויזיה כי החיים שלהם קשים ואין הרבה מקום להחלטות אמיצות או עם התמודדות ישירה עם החיים. עשיתי המון דברים בחיים שמאוד הפחידו אותי, ואני מקווה שעוד אעשה בהמשך. זו הדרך הכי טובה לחיות".
______________________________________________________________
עוד באנשים:
