הדפסה
לכתבה באתר
בימים אלה שוב רוחשים חיים בבית העם של ירוחם, שעמד נטוש, ריק ומוזנח הרבה שנים. 12 מעצבים צעירים, חלקם תושבי המקום וחלקם אורחים שבאו מבחוץ, משפצים אותו. אלה הם חברי המחזור הראשון של "טרמינל ירוחם" – אחיו החדש, הפריפריאלי, של טרמינל העיצוב בבת ים,
שהשיק לא מזמן את המחזור השלישי שלו. הרעיון, שמאחוריו עומדת עמותת "לצאת מהקופסא",
הוא פשוט: סיוע למעצבים בהנעת העסק הצעיר שלהם ובניהולו הנכון.
אלא שירוחם היא לא בת ים, ובדרך דרומה השתנתה הנוסחה: קודם כל התברר שמי שכבר יש לו עסק לא בדיוק ממהר להעביר אותו לירוחם (שכן זה אחד התנאים – מגורים ועבודה בעיר, למשך חצי שנה). לכן הוחלט על סיוע למעצבים שנמצאים בשלב מוקדם יותר של הדרך, שבו הם צריכים להחליט על המוצר שאותו יפתחו. בתשובה לקול הקורא שיצא התקבלו 150 פניות. "כשיצאנו לדרך היינו ספקניים, לא ידענו מי ייענה", מספר לירון הרשקוביץ, מנכ"ל עמותת לצאת מהקופסא. "היינו מאושרים לגלות שיש ביקוש גדול".
תהליך הסינון והבחירה היה ממושך. התברר שראש המועצה, מיכאל ביטון הנמרץ, אינו מעוניין ב"משלחת" שתנחת בעיר לזמן מוגדר ותתעופף ממנה בסיום התקופה כלא הייתה. לכן התעקש על קבוצה מעורבת, שבה מחצית מהמשתתפים יבואו מאזור הנגב. לא היה קל למצוא אותם – בדרך כלל, מי שמבקש לעצמו קריירה בעיצוב עוזב למרכז, ולא להיפך. "לכן הרחבנו את ההגדרות של מי נכנס לתוכנית", אומר הרשקוביץ, "וחיפשנו למי יש מניעים נכונים – שילוב של קידום הקריירה האישית ועבודה עם הקהילה".
עוד החלטה שהתקבלה בעקבות דיונים ממושכים עם ביטון היא מתן כותרת משותפת למוצרים שיפותחו במסגרת הפרויקט: "made in Yeruham" – מוצרים שקשורים בעיר, או באחד המפעלים ובתי המלאכה שבה, שיקדמו גם את המעצב אך גם את המקום. חשוב לומר ששיתוף הפעולה בין העמותה למועצה הוא הכרחי, שכן כל הפרויקט ממומן בידי מפעל הפיס, במסגרת "מעבדות תרבות" – חמישה פרויקטים (נכון להיום) שבהם הוא תומך, במטרה לעודד יצירה תרבותית בפריפריה. תנאי בסיסי של מפעל הפיס הוא שהפרויקט ייעשה בתמיכתה המלאה של הרשות המקומית.
בסופו של דבר נבחרו 12 משתתפים: שבע נשים וחמישה גברים, שבעה תושבי הנגב וחמישה מהמרכז (הכי צפוני הוא מנתניה). הם מקבלים ייעוץ, סיוע והדרכה, 1,000 שקל בחודש לשכר דירה ביישוב, וגישה למפעלים ולבתי מלאכה מקומיים, ביניהם "נגב קרמיקה" המתקדם, על מדפסותיו הדיגיטליות העצומות, ו"פניציה" הלואו-טקי יותר, על כבשניו הלוהטים. ביטון פתח להם דלת והשיג את שיתוף הפעולה של המפעלים (שיתוף פעולה שאינו מובן מאליו למעצבים צעירים). "זה לא הכרחי, אבל זה יהיה נהדר אם יהיו לטרמינל תוצרים שייוצרו במפעלים", אומר הרשקוביץ.
שאלנו את ביטון אם לא מדובר כאן בעוד פרויקט שמגיע מבחוץ, שלא לומר מלמעלה, "לחנך" את המקומיים. "אני מבין את הטיעון", הוא עונה, "אבל זה טיעון חסר אמפטיה. יש כאן אנשים שיוצרים, שחסרה להם סביבה תומכת. גם כאן רוצים ללמוד, גם כאן יש לאנשים את הזכות לאסתטיקה. נכון שהפרויקט צריך להיות בגובה העיניים עם תושבי ירוחם, אבל גישה של התבדלות והסתגרות לא תועיל לנו".
הדיון הזה ממשיך להתקיים. למשל, היו בירוחם תושבים שהתנגדו להעברת השיפוץ של בית העם לידי מעצבי הטרמינל, שכן לאחר שיסתיים הוא יועמד לשימושם בתקופת שהותם בעיר – זה יהיה המרחב שבו יעבדו. אך בסופו של דבר, פניו העצובות של המבנה הנטוש ממחישות שאכן אין תועלת בהתבדלות ובפחד משינוי: אור ירוק ניתן, המועצה הקציבה תקציב, והמעצבים יצאו לדרך, בשיתוף פעולה עם הקהילה.
השבועיים הראשונים שלהם בירוחם הוקדשו להתאקלמות, למציאת דירות ולסיורים במפעלים ובבתי המלאכה המקומיים. כתרגיל פתיחה ביקשה מהם האדריכלית ברכה קונדה, מרצה ב-HIT המכון הטכנולוגי חולון, שמלווה את הפרויקט מבחינה אקדמית, לצלם מעין "גלויות" של הסביבה, כדרך לחקור אותה, למצוא את החיבור שלהם אליה ולנסח פורמט ומטרות. האם הם צריכים לייצג את ירוחם, או את עצמם בירוחם? האם זה משנה אם תמונה היא "טובה" לתדמית של ירוחם, או לא?
הנה תעודות הזהות (וגם כמה גלויות) של 12 המשתתפים:
דניאל סינגר, בן 34, ובת זוגו קרן סינגר, בת 32, באו לירוחם מגבעתיים. הוא אדריכל בוגר הטכניון, היא בוגרת עיצוב פנים ב-HIT. אחרי ניסיון במשרדים גדולים ("הרגשתי שאני מתרחק מעשייה", הוא אומר), נסעו לארצות הברית, שם עבדו יחד וכשחזרו הקימו סטודיו משותף לעיצוב מוצר, שמתמחה במיחדוש. אחרי תקופה של עבודה מהבית הגיעו לטרמינל בת ים, שם כיוונו אותם לירוחם. "זה מתאים לרעיון ולגישה האקולוגית שלנו", הם אומרים, "יש כאן הזדמנות לעבוד עם מעצבים אחרים, ויש סדנת עץ שעומדת לרשותנו". פרויקט שיפוץ בית העם מתאים לחזון שלהם, והם מתכוונים לשלב בו רהיטים ממוחדשים - "לא כאלה שאנחנו משפצים, אלא להפוך משהו אחר לרהיט".
הדסה יצחק-שרת היא בת 28, גרה בירוחם כבר חמש שנים. היא בוגרת עיצוב גרפי ממכללת אריאל, והגיע לנגב כסטודנטית בבן גוריון. בשנים האחרונות עסקה בחינוך, "פחות בעיצוב כמקצוע. שמעתי על התוכנית ואחרי הלידה חשבתי לחזור לעיצוב. השילוב בין עיצוב לקהילה ולמקום מאוד מדבר אלי". היא חושבת על קו של מוצרי תינוקות, "אבל אולי זה קשור להורמונים", בכל מקרה משהו שקשור בהדפסות על טקסטיל.
הדר תדהר, בן 31, סיים לפני שנה לימודי עיצוב תעשייתי בשנקר. "גרתי בעבר בדרום, היכרתי את אשתי בדימונה ולכן החלטנו להשתקע בבאר שבע, אבל לא מצאתי עבודה", הוא מספר. "כבר כמעט ויתרתי, הייתי בראיון עבודה במרכז הארץ, ואז התקשרו מהתוכנית". הוא מעוניין ללכת לכיוון עצמאי, וחולם על מוצרי תרבות יהודית, "מוצרים שטעונים בערך מוסף מעניינים אותי כרגע". עבודת הגמר שלו, שבלטה בתערוכת הבוגרים בשנקר, הייתה רמקולים עם אלמנטים מוסלמים.
מורן שלום-רסיוק, בת 31, עברה למיתר עם בעלה וילדיה לפני שנה. לפני חמש שנים סיימה תואר בתקשורת חזותית בשנקר, ואף הוציאה לאור את פרויקט הגמר שלה: מארז של 7 סיפורים קצרים למבוגרים, מאוירים. אחר כך עבדה כפרי לאנסרית וכשעברה דרומה "הרגשתי צמא למשהו כזה, למפגש עם קולגות, לשיח". יש לה שני כיוונים: "לעצב פאטרנים למרצפות, אולי עם קשר לנגב קרמיקה, אולי לא, ולבדוק מעבר מהדו-ממד לתלת-ממד. המפעלים פה, והחומרים שעומדים לרשותנו - מדגדגים באצבעות".
נדיה בר, בת 36, עברה לירוחם לפני כארבע שנים עם בעלה, בעקבות עבודתו החינוכית. היא בוגרת עיצוב פנים במכללה למינהל. "בירוחם אני 'אשתו של'. הרעיון להתערב במרחב הציבורי כאן קורץ לי, לתרום למקום. אני גרה בשכונת 'שקד', שבנויה מעגלים מעגלים, מרחבים פחות מטופלים. אולי אוכל לעשות משהו בעניין".
אור אלכסנברג, בן 27, גר בירוחם מגיל שנתיים. סבו, שעלה מארצות הברית, פתח ביישוב בשנות ה-70 מכללה לאמנות, שנסגרה בינתיים. "רציתי ללמוד עיצוב תעשייתי אבל סבא הוריד אותי מזה, אמר שצילום בארץ יותר יילך", מספר אלכסנברג, שצילומיו מופיעים בכתבה. "למדתי בספיר, אני הצלם של תנועת אור ועובד כעצמאי". מה הכיוון בתוכנית? "יש לי חומרי גלם שיכולים להפוך למוצרים מודפסים. אני פתוח להצעות, במקום לתת שירות שיהיו לי מוצרים שאוכל למכור".
מיכל בן יעקב, בת 39, הגיעה לירוחם לפני 18 שנה. היא בוגרת תקשורת חזותית ממכללת אמונה בירושלים, עבדה כשכירה וכעצמאית, עסקה בחינוך ותפרה שמיכות טלאים ומוצרים לתינוקות. "תמיד יהיה משולב במוצרים שלי הדפס, משהו מעולם התקשורת החזותית", היא אומרת. "אני מקימה עסק עצמאי של מוצרי מתנה, והטרמינל הגיע מבחינתי בזמן - זו פעם ראשונה שבה אני מרגישה שיש שיח שמתקיים כאן בנגב עם אנשים שמדברים כמוני בשפה עיצובית, באים מאותו עולם. אני מתרגשת".
אלעד אור, בן 30 מקיבוץ שדה בוקר, הוא אבא טרי ובוגר טרי של המחלקה לעיצוב תעשייתי ב-HIT. דרך המכון שמע על הקול הקורא לטרמינל. "זה סוג של התגשמות חלום. אשתי היא מעצבת פנים, גררתי אותה לנגב מהוד השרון, שכנעתי אותה שיש כאן קרקע פורייה. הקמנו עסק אבל הייתי אופטימי מדי, מקור ההכנסה שלנו הוא הדמיות של פרויקטי תמ''א 38 למרכז". מה יעשה במסגרת התוכנית? "אני עובד בחינוך הבלתי פורמלי של של הקיבוץ, ומחפש קודם כל, שיתוף פעולה עם בני נוער במוצר שלי. קודם כל צריך למצוא חיבור".
שמוליק דורון, בן 28 מנתניה, סיים השנה עיצוב תעשייתי ב-HIT, והתחיל לעבוד "בכל מה שבא ליד. בין השאר ב'סטודיו ויהי' במסגרת טרמינל בת ים, וכך שמעתי על התוכנית. הייתי צריך להחליט אם אני עובר לתל אביב ופותח עם חברים סטודיו לקרמיקה, אבל הדליק אותי הרעיון שזה סוג של חו''ל, דווקא לא תל אביב". מה הכיוון? "אני מתחבר לדברים שמעוררים חיוך, לאמירה עם הומור. חושב לשלב בין איורים לקרמיקה, אבל פתוח לכל".
דנה לנצמן, בת 37 מתקוע, היא מעצבת פנים בוגרת שנקר. בשנים האחרונות עסקה בנגרות, ועברה הכשרה ליזמות חברתית דרך יצירה. בשמונה השנים האחרונות גרה בתל אביב, ובקול הקורא לתוכנית נתקלה במקרה: "זו נראתה כמו הזדמנות טובה לקדם את הדברים שאני רוצה בקריירה - מיחזור, מיחדוש. אני בכיוון של רהיטים שעשויים מג'אנק, של חיבור בין חפצים ישנים לזהות וזיכרון. בעיני חיזוק הזהות הוא בסיס לחיזוק ולהעצמה".
יוצאת דופן בחבורה היא הילה שמיע, בת 31, שכבר צברה לעצמה מוניטין בארץ ובעולם, עם סדרת רהיטים מעץ ומאלומיניום יצוק. יש לה עסק יציב עם סטודיו בתל אביב ופס ייצור במפעל יציקות בבית נקופה, ובכל זאת החליטה להצטרף לטרמינל ירוחם: "אני אוהבת את הרעיון של הקבוצה, ומחפשת את הדבר הבא שלי". נדמה לה שהוא יהיה עשוי מזכוכית, ובסיור במפעל פניציה היא גילתה עניין מיוחד.
את הקבוצה מלווה הדר ממרוד, בת 34, בוגרת הפוליטכניקו במילאנו ובעלת תואר שני בניהול עיצוב מבצלאל. אחרי שהתקבלה לעבודה כמנהלת טרמינל ירוחם עברה לגור שם, הרבה לפני המשתתפים, כדי להכין את השטח. "חצי שנה לפתח מוצר זו משימה מאוד מאתגרת", היא אומרת. "העבודה הקשה לפניהם". אנחנו מבטיחים לחזור דרומה, לעדכן בתוצאות. בשנה הבאה, אגב, ייפתח טרמינל עיצוב שלישי, הפעם בכרמיאל שבצפון. מעניין איזה אופי יהיה לו שם.
