תעשיית הדוגמנות חוגגת עצמאות בדיון סוער: על האש - היופי הישראלי

המיקום

ביתה של סוכנת הדוגמניות המיתולוגית בטי רוקאווי ביישוב ארסוף, בו היא מתגוררת עם בעלה, פרופ' רוברט רוקאווי. הבית משמש גם כמשרדה של רוקאווי, והוא משלב בין אופי כפרי ומשפחתי, עם חצר מרווחת וסלון מחבק, למשרד מודרני שבו היא ממשיכה לאתר את הדוגמניות הבאות של ישראל.

המארחת

בטי רוקאווי, 62, המאסטר שפית של עולם הדוגמנות הישראלי, לשעבר בעלת סוכנות "אימג'", שהיתה בשנות ה-80 וה-90 סוכנות הדוגמניות המובילה והמשפיעה בישראל. כולן היו בנותיה: קרן מיכאלי, שירז טל, נינה ברוש (ויק), מלי לוי, מלאני פרס ועוד רבות אחרות. לא בכדי היא נחשבת עד היום "העיניים של התעשייה". לאחרונה הגיעה רוקאווי לשלב חצי הגמר ב"מאסטר שף VIP", שם חשפה את יכולות הבישול המופלאות שלה. אוכל ודוגמניות הם שתי האהבות הגדולות שלה ושלנו, אז מה הפלא שהחלטנו להזמין את עצמנו לארוחה בביתה?

סביב השולחן

אילנה שושן, מלכת היופי של ישראל לשנת 1980. כיום מעבירה הרצאות וסדנאות בנושא העצמה נשית.

מוטי רייף, יזם ומפיק שבוע האופנה גינדי תל אביב, מפיק תצוגות ובעל סוכנות ייצוג חדשה, שהחל את דרכו בתעשיית האופנה כדוגמן.

רון קדמי, צלם אופנה, מהוותיקים בתחום.

ראובן כהן, סטייליסט, מהוותיקים בתחום.

זיוה מיכאלי, מנכ"לית קבוצת "יולי", ובה סוכנות הדוגמנות הוותיקה "יולי".

אלינור שחר, בעלת סוכנות הדוגמנות "אלינור שחר", המתמקצעת בייצוא דוגמניות ישראליות לעבודה בחו"ל.

יעל רייך, דוגמנית, אמנית ובמאית קולנוע.

שני זיגרון, דוגמנית צעירה שעושה חיל מעבר לים.

אוריאל יקותיאל, שחקן, פרפורמר ואייקון יופי מזן אחר.

מירב בן לולו, צלמת אופנה ובעלת בלוג המסקר את הזירה שמאחורי הקלעים בתצוגות אופנה בארץ ובעולם.

ענבל פרגר, עורכת האופנה של Xnet.

איתי יעקב, עיתונאי אופנה ב-Xnet.

על השולחן

דג עם פלפלים ולימונים בקארי ("חוויה מתקנת, לאחר שבפרק הראשון במאסטר שף הפלתי את הסיר. עכשיו הכנתי שניים ליתר ביטחון", מספרת המארחת), בטטה וואדה, אורז ביריאני עם שקדים, אורז ביריאני עם פיסטוק ודאל מקאני. בקיצור, בלסנו.

חוקי המשחק

כל אחד מהנוכחים סביב השולחן התבקש להכין שאלה לאחד האורחים בנושא שלשמו התכנסנו – יופי ישראלי ותעשיית הדוגמנות בישראל, אז ועכשיו. האורח אליו הופנתה השאלה משיב ושואל את השאלה הבאה לדיון. בדיון הספציפי הזה, חוקי המשחק נשברו לא אחת, מכיוון שכל שאלה גררה דיון סוחף וממושך, עד ששכחנו מי השואל ומי הנשאל.

עוד מפגשי פסגה של ענף האופנה

• עושים סדר באופנה הישראלית: "לממשלה אין עניין בקידום עיצוב"
• גיבורי ענף הכלות בארץ: "הכלה הישראלית היא הכי קשה בעולם"
  

ביתה של בטי רוקאווי, עם תמונות שלה מצעירותה וכיום (צילום: מירב בן לולו )

אילנה שושן שואלת את בטי רוקאווי

אני רואה את סדרת הטלוויזיה "פושרס" וכתופעה זה מטריד אותי. איך ומתי הפכו דוגמניות צעירות לכלי עבודה בידי ההורים שלהן?

בטי רוקאווי: "אחרי שבר רפאלי הגיעה לפסגה בזכות הפושינג של אמא שלה ציפי, כל אמא אמרה לעצמה 'גם אני רוצה'. הרי כל אמא חושבת שהבת שלה היא הדבר הכי מדהים בעולם".

מוטי רייף: "אבל לא כל בת נראית כמו בר רפאלי. בטי, גם לך יש בת, את לא חושבת שהיא הדבר הכי מדהים בעולם?"

בטי רוקאווי: "לא".

ראובן כהן: "אילנה, את מדברת על תופעה שולית שקשורה לתרבות בכלל, ופחות לעולם האופנה. היום כששואלים ילד מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, הוא עונה מפורסם. לא מעניין אותו במה".

ענבל פרגר: "זו אכן תופעה תרבותית רחבה, אבל בעולם הדוגמנות זה בולט הרבה יותר, כי זה נתפש כתחום פרוץ, שבו לא צריך שום ניסיון או כישרון כדי להצליח. מספיק להיות יפה".

זיוה מיכאלי: "מגיעים אליי הורים שרוצים יותר מאשר הילד, ומצד שני, אני פוגשת הורים חרדתיים שרוצים להיות בשליטה, לדעת מראש איזו עבודה, היכן האודישן ובאילו שעות".

אלינור שחר: "מעורבות של הורים היא חשובה, אבל גם הסוכנויות השתנו. כמו שדברים השתנו בצבא, גם תעשיית האופנה היום סקסיסטית פחות ויש שינוי בכל נושא ההטרדה המינית. בשנות ה-80 וה-90 צלמים כמו טרי ריצ'רדסון ופטריק דמרשלייה עשו מה שהם רצו, ועזר ויצמן היה נותן לחיילות פליקים בטוסיק. היום דברים כאלה לא יכולים יותר לקרות".

ראובן כהן: "עולם האופנה, שאני חלק ממנו, מנצל אנשים לנוחיותו. באותה מידה שהוא מעלה דוגמנית, הוא גם מוריד אותה. זה עולם נטול סנטימנטים, שמנצל דברים לתועלתו כדי למכור, ושום דבר לא פסול מבחינתו. היום וויני הארלו, דוגמנית עם מחלת עור קשה, היא נורא טרנדית, אבל מחר היא כבר לא תהיה רלוונטית. כנ"ל לגבי דוגמנים על כסא גלגלים וכדומה. זה לא מסמל שום שינוי. רק שימוש בחריגות הזו כגימיק של מכירה".

ענבל פרגר: "אבל אם נניח בצד את הגימיקים, אפשר לראות שכן ישנם טרנדים בעולם הדוגמנות שמשקפים שיח תרבותי חדש ושינוי חברתי, ואף מייצרים אותו, למשל, כל נושא הדוגמניות במידות אנושיות".

ראובן כהן: "גם זה טרנד".

אוריאל יקותיאל: "גם בשנות ה-90 אמרו שההרואין שיק זה טרנד, ותכף זה סוגר שלושים שנה. השיח סביב מידות אנושיות פה כדי להישאר. כשהרזון החולני מהניינטיז הופיע לא האמינו שהוא יהיה כאן עד היום".

רון קדמי: "בשנות ה-90 היינו כולנו באנורקסיה יחד עם קייט מוס. באותם ימים אם היתה מגיעה אליי דוגמנית במידה 36, הייתי אומר לה 'חמודה, תרזי קצת ותחזרי אליי'. יצרנו את המודל הזה והיינו חלק מהמערכת שטיפחה אותו. עם הזמן ראינו את התוצאות: בנות שנפלו לאנורקסיה ולקוקאין כדי לאפשר את הרזון הזה. הן הפכו מודל לחיקוי לנערות רבות. היום אני לוקח על זה אחריות".

ראובן כהן: "אני לא חושב שאנורקסיה זו מכת מדינה, וגם לא חושב שזו תוצאה של דימויים בעולם האופנה. זו מחלה שיש לה גורמים אחרים. בכלל, אני מכיר יותר אנשים שנלחמים בהשמנת יתר מאשר באנורקסיה. עולם הדוגמנות לא מייצר אנורקטיות".

איתי יעקב: "אתה מחזק את הטענה שמודל היופי הרזה גורם לכולנו להילחם במשקל שלנו. גם אם מדובר בסך הכול בכמה קילוגרמים עודפים".

רון קדמי: "נו באמת, ראובן, אתה רוצה להתנער מזה? קח אחריות. יש אינסוף דוגמניות שנעשו אנורקטיות. אם היום מגיעה אליי דוגמנית עם רזון מטורף, אני לא מצלם אותה. האובר-רזון הזה לא עובר יותר את התרבות והחברה".

אלינור שחר: "כשהולכים למחלקת הפרעות האכילה באברבנל רואים דוגמניות? התשובה שלילית. אם אתה מגיע לפסגה, יש עליך לחצים רבים. או שאתה עומד בזה, או שלא. יש מידות, שלא אני מחליטה מה הן, והן היו ברורות מאז ומתמיד: 90-60-90. מי שלא יכולה לסגל לעצמה אורח חיים בריא ולעמוד בלחץ הזה, לא יכולה להיות דוגמנית. גם בתור ספורטאי וגם בתור רקדן - מי שרוצה להיות בפסגה, חייב להתאמץ".

רון קדמי: "זה לא משנה אם הדוגמניות אנורקטיות או לא. דוגמניות הן מודל לחיקוי, והאנורקטיות באברבנל מושפעות מהן".

אילנה שושן: "רון, אני רוצה לומר לך תודה. אנחנו אחראים לכך שזה קרה, והיום אנחנו יכולים לשנות את זה. התיקון יכול לקרות".

בטי רוקאווי: "הכול תלוי בגרסה הטבעית של הדוגמנית. מלי לוי יכולה לאכול בקלאווה ולהישאר רזה, אבל אם את מאיה ישעיהו, אין לך סיכוי בתחום הזה. את רק רואה בקלאווה, את משמינה. מי שצריכה לסבול ולאכול תפוח ביום וכמה עלי חסה כדי להישאר רזה - שלא תיכנס לתחום הזה".

מוטי רייף שואל את ענבל פרגר ואיתי יעקב

בביקור של דונה קארן בשנקר לפני מספר שנים היא נשאלה על ידי ראש המחלקה לאופנה לאה פרץ מדוע היא לא מצלמת בקמפיינים נשים מבוגרות. התשובה שלה היתה שהמדיה לא תסקר אותה. לפני שנה שאלתי את אותה שאלה את פרנקה סוזאני, שאמרה שאף אישה מבוגרת לא רוצה לראות אישה מבוגרת בקמפיין. ועכשיו אני שואל אתכם, העיתונאים שבחבורה, אם תקבלו חומרים של דוגמנית מבוגרת ולא מוכרת, האם תפרסמו אותה?

ענבל פרגר: "הגיל לא משנה. מה שקובע הוא הסיפור שהיא מביאה".

מוטי רייף: "למה צריך סיפור?! אתם ערוץ אופנה, לא רכילות".

ענבל פרגר: "אם אתה מצלם אישה בת 60 לקמפיין זה כבר סיפור, ואגב, אין לי ספק שלאישה בת 60 יש סיפור יותר מעניין להציע מאשר לדוגמנית בת 17. כשאני אומרת סיפור אני לא מתכוונת לרכילות. היא לא צריכה בהכרח לצאת עם יהודה לוי כדי לזכות בסיקור, אבל היא כן חייבת להביא איתה ערך מוסף מלבד יופייה".

זיוה מיכאלי: "למה היא צריכה להביא ערף מוסף?"

ענבל פרגר: "כל התעשייה הזאת מושתתת על הערך הזה. אם מותג אופנה בחר באילנה שושן כפרזנטורית, הקהל רוצה לדעת מי היא אילנה שושן. אם תקשורת האופנה היתה צריכה להתבסס על סיקור של בגדים נטו ולא של מי שלובש אותם - לא היתה תקשורת אופנה. בגדים כשלעצמם לא מעניינים אף אחד".

איתי יעקב: "גם נשים מבוגרות יקבלו סיקור, השאלה באיזה ווליום. אם יש כאן סיפור מעניין הוא יסוקר. השאלה היא באיזה ווליום. זה יכול להיות ראיון, כתבת רוחב או ידיעה בלבד, ואם אין סיפור מאחורי הדוגמנית, אז אפשר להסתפק באייטם על הקולקציה. יש היום שורה ארוכה של נשים מבוגרות בקמפיינים, והנושא הזה זכה לסיקור נרחב".

יעל רייך: "אני חושבת שהמדיה מכתיבה את מה שהקהל רוצה לקרוא. אם הייתי דוגמנית בחו"ל, בסוף יום עבודה הייתי הולכת הביתה. בישראל העבודה שלי מתחילה כשאני מסיימת יום צילום. בגלל שאין כאן תקציבי פרסום גדולים, אני צריכה להמשיך לייצר פרסום עבור המותג ששכר את שירותיי גם אחרי שעות הצילומים. פעם השיח היה סביב דוגמניות, היום השיח הוא סביב סלבריטאיות".

מירב בן לולו: "זה נכון. גם בתצוגות אופנה בישראל תמיד מזמינים סלבריטאיות כדי למשוך תקשורת, והן גונבות את כל הפוקוס מהדוגמניות שאמורות להיות הגיבורות של האירוע. אין היום כבר ערך לדוגמנות כמקצוע".

ענבל פרגר: "דווקא היום, בעידן האינטרנט, הקהל הוא זה שמכתיב את סדר היום התקשורתי בסופו של דבר. דוגמנית יכולה להיות מאוד מקצועית, אבל זה לא אומר שהיא חייבת להתפרסם גם אם היא לא מעניינת את הציבור".

אלינור שחר: "למה דוגמניות בשנות ה-80 כמו רונית יודקביץ או תמי בן עמי היו כוכבות? כי היתה אז רק עיתונות מודפסת, ובשביל דוגמנית מספיק היה להופיע בתמונה בעיתון. הן לא היו צריכות להתראיין ולספק כל היום אייטמים. היום, לכל סט צילומים מגיע עיתונאי או צוות וידאו, וצריך לייצר תוכן. הדוגמנית על הסט חייבת לפרגן ללקוח באינסטגרם שלה, וגם לתייג את מנהלת השיווק כדי שתקבל עוד עוקבים. זה עולם אחר".

איתי יעקב שואל את בטי רוקאווי

את מייצגת את מלכת היופי לשעבר רנא רסלאן, ערבייה ישראלית, שמאז נבחרה ב-1999 לא הובילה אף קמפיין משמעותי בעולם האופנה. לאחר מכן ישבת גם בפאנל שבחר את ניראל קאראנתינג'י בסדרת הריאליטי "הדוגמניות", וגם היא לא קיבלה עבודות בולטות בתחום. האם את חושבת שיש מקום בכלל לדוגמניות ערביות בעולם הפרסום הישראלי?

בטי רוקאווי: "לדעתי יש לדוגמניות ערביות מקום בתעשייה הישראלית, אבל הן צריכות להיראות מיוחדות. רנא יפה אבל לא מיוחדת, וניראל נמוכה. אבל אם יש דוגמנית ערבייה שנראית כמו שני, שלומית מלכה או ניבר מדר, אין סיבה שהיא לא תצליח".

ענבל פרגר: "את באמת מאמינה שאם רנא רסלאן היתה מיוחדת יותר במראה, היא היתה יכולה לקבל קמפיין מוביל כמו קסטרו, למשל?"

מוטי רייף: "לרנא היה מומנטום, אבל ההתנהגות שלה היא שמנעה ממנה לעבוד. בגלל האישיות המורכבת שלה והבלגן שהיא עשתה - לא רצו לעבוד איתה".

ענבל פרגר: "נראה לי שאף מותג גדול שפונה לקהל ישראלי רחב לא היה לוקח אותה, בגלל שהיא ערבייה".

מוטי רייף: "היום זה לא הזמן לשאול שאלה כזו. ב-99' היתה לה אפשרות. היום, לאור המצב, זה מורכב יותר".

שני זיגרון: "יש את הודא נקאש, שהיא מהממת".

זיוה מיכאלי: "הודא עובדת יפה, השאלה האם היא תעשה ביום מן הימים את קסטרו. לא כל אחת עושה קסטרו".

רון קדמי: "זאת שאלה שנוגעת בחברה הישראלית, ולא רק בעולם האופנה הישראלי. היום עולם הספורט מתעסק בשאלה האם יש מקום לשחקן ערבי בבית"ר ירושלים (לאחר דברים שאמר מאמן בית"ר ירושלים גיא לוי, על כך שאין מקום לשחקן ערבי בקבוצה, א"י). יכול מאוד להיות שלקסטרו לא מתאים לקחת פרזנטורית ערבייה, ויכול להיות שלמותג אחר כן. אני מאמין שהחברה הישראלית צריכה לעבור תהליך כדי שזה יקרה. קחו לדוגמה את 'פאודה', אולי סדרת הטלוויזיה הכי טובה שנעשתה כאן, שעוסקת בסכסוך הישראלי-ערבי ומאפשרת לך להתבונן בצד הערבי, לראות גם את החיים שלהם ואפילו להזדהות".

מוטי רייף: "גם אם יש דוגמניות ערביות יפות, לא כל אחת יכולה לדגמן בגלל הבית שממנו היא מגיעה. הודא נקאש, לדוגמה, משתתפת בכל התצוגות שאני מפיק וזוכה לפרגון מההורים. אני לא חושב שהחברה הישראלית דוחה דוגמניות ערביות, כי עולם התקשורת והאופנה הוא עולם פתוח ומקבל. לא חושב שמישהו כאן בשולחן דחה דוגמנית בגלל שהיא ערבייה או שחורה".

רון קדמי: "תעשיית הפרסום היא זו שלא מקבלת אותן. כמה קשה היה לישראלה אבתאו (דוגמנית אתיופית, א"י) בהתחלה. אנחנו באים מתרבות שבה אידיאל היופי הישראלי הוא בלונדיניות עם עיניים כחולות, בעוד שבפועל כולנו פה ערבים ופלסטינים. וכן, בימים המוקדמים של תעשיית האופנה הישראלית מי שלא היתה בלונדינית עם עיניים כחולות לא עבדה. גם ליעל רייך היה קשה להשיג קמפיינים בארץ, בגלל זה היא ברחה מכאן".

יעל רייך: "אם הייתי צריכה להיות תלויה בפרסומאים ומנהלי שיווק, לא הייתי עובדת יום בחיים שלי. כל עבודה איתי תמיד כרוכה בריבים וויכוחים, כי המראה שלי הוא לא בסטנדרט".

אילנה שושן: "אתם קופצים מהר מאוד לשנות ה-90 שבהן התחיל שינוי. אבל בשנות ה-80 התקשורת והדימויים שלה נשלטו על ידי גווארדיה אשכנזית. כשאני נבחרתי למלכת יופי בשנת 1980 זאת היתה מהפכה".

איתי יעקב: "וזה פועל יוצא של המהפך הפוליטי ב-1977, שיצר כאן חיזוק של המראה המזרחי ושינוי תפישתי".

אילנה שושן: "בדיוק. מוטי, תשאל את ז'קלין ליכטנשטיין, איך בתחרות מלכות היופי שהתקיימה בהיכל הספורט ביד אליהו היא אמרה למארגנים שאם אני לא אבחר יהיו כאן מהומות. לא רצו לבחור בי, כי לא הייתי אשכנזייה. המהפך החל בשנה הזו, אחרי ההפגנות של הפנתרים השחורים. וגם אני, בואו נודה, לא נראיתי מרוקאית. אני בטוחה שאם שני זיגרון, למשל, היתה ניגשת לתחרות באותה שנה היא לא היתה זוכה בתואר מלכת היופי של ישראל".

ראובן כהן שואל את אלינור שחר

כדי לקבל הכרה בישראל, דוגמנית צריכה קודם כל להצליח בחו"ל. האם בתור חברה אנחנו לא רואים את היופי של עצמנו?

אלינור שחר: "כשפתחתי את הסוכנות היה לי ברור שאני מתכוונת לגדל את הדוגמניות שאני מייצגת דרך שווקים בינלאומיים. בישראל יש מעט חברות אופנה שיעזו לקחת דוגמנית צעירה ולא מנוסה לקמפיין מוביל, בעוד שבחו"ל את יכולה להפוך מדוגמנית אנונימית לדוגמנית מצליחה בין לילה. למשל, נטלי איידלמן, שפתחה את התצוגה של מארק ביי מארק ג'ייקובס בניו יורק ועשתה תצוגות של שאנל ובלנסיאגה. כל הקאסטינג דירקטור בחו"ל יודעים מי זאת הנערה הזאת מקריית אונו, ובארץ עדיין רק מעטים מכירים אותה".

מוטי רייף: "היא צודקת. נטלי זאת מישהי שלא היתה מקבלת עבודה בארץ אם היא לא היתה מצליחה בחו"ל. גם עם מיכאלה ברקו לא רצו לעבוד פה בהתחלה, כי היא לא היתה מפורסמת. רק כשהיא חזרה מחו"ל התחילו לעבוד איתה".

אוריאל יקותיאל: "זה כמו בעולם הטלוויזיה. כשכותבים היום סדרה, כבר כותבים אותה מראש לחו"ל, כדי שאחרי שהיוצר יצליח בחו"ל, תהיה לו את היכולת לכתוב סדרות ליס ולהוט".

ענבל פרגר: "הסיבה האמיתית למצב הזה היא גודלה של המדינה. אנחנו פרובינציה קטנה. כל הימור על פרזנטורית של מותג גדול הוא עצום בממדיו, משום שמלכתחילה המותגים הגדולים נדרשים לפנות לקהל רחב מאוד, אחרת אין להם סיכוי להצליח. לכן המותגים חייבים פרזנטורית עם קבלות כגושפנקא".

זיוה מיכאלי: "כשדוגמנית חוזרת מתקופת עבודה בחו"ל ורואים איזה עבודות טובות היא קיבלה, יש התעוררות סביבה בארץ. דור הדוגמניות החדש שונה מהקודם. היום דוגמנית רוצה ניהול אישי, תוכנית עבודה, היא רוצה לדעת לאן היא הולכת, והיא מצפה לקבל מהסוכנות את הפלייסמנט (המיצוב) הכי נכון עבורה. בהקשר הזה, כשסקאוטרים מגיעים לכאן מחו"ל הם מחפשים היום יופי ואישיות. מישהי שהיא יפה ונראית טוב, תעבוד. יש משהו בהכלאות שמהן נוצר היופי הישראלי שמאוד אוהבים לראות בעולם. מה שהגדיר את היופי הזה בעבר היה העור השחום והעיניים הבהירות, כמו אצל שירלי בוגנים או לירז מסילתי, שעד היום עובדת בחו"ל. היום העולם רואה ביופי הישראלי משהו כללי יותר, ייחודיות שנובעת משילובים יוצאי דופן".

יעל רייך: "אני יכולה להעיד שקבוצת הדוגמניות שנמניתי איתן בפריז - עמית מכטינגר, מעיין קרת, קים איגלינסקי, מיקי ממון, ויק, שירז טל - אם תעמיד את כולנו בשורה אחת ליד השנייה, לא תמצא שום דמיון במראה החיצוני. מה שכן משותף לנו היה האופי, העומק, האמירה, היד על הדופק. לא תראה את זה אצל דוגמנית צעירה שמגיעה מעיירה קטנה ממזרח אירופה".

בטי רוקאווי בשאלה לכולם

למה הכושי עשה את שלו - הכושי יכול ללכת? או, במילים אחרות, למה שכחו אותי?

מוטי רייף: "את צריכה לשאול את עצמך איפה טעית בהתנהלות ואיפה את יכולה להשתפר".

בטי רוקאווי: "אני מכה על חטא שפשענו וחטאנו, אבל בלי אלינור ו'מאסטר שף' אף אחד לא היה זוכר אותי".

ענבל פרגר: "למה אין לך היום סוכנות?"

בטי רוקאווי: "עזבי, אין לי כוחות לזה. אני שולחת לאלינור שחר את הבנות שאני מאתרת".

מוטי רייף: "אני רוצה לספר לכם סיפור. כשהייתי חייל צעיר רציתי להיות דוגמן. קבעתי פגישה באימג', הסוכנות של בטי, שהיתה אז ברחוב החשמונאים בתל אביב, איך שאני מתעורר בבוקר לפגישה אני מגלה חצ'קון על האף. בטיפשותי פוצצתי אותו, וזה עשה לי אף עוד יותר גדול. כשהגעתי לפגוש את המפלצת הקטנה הזאת היא אמרה לי, 'קודם תטפל בפנים השומניות שלך ורק אז תחזור אליי'. מאז, הנקמה שלי היא ההצלחה שלי".

בטי רוקאווי: "הוא היה מכוער, אלוהים. אבל תראו איך הוא מתבגר יפה, ואיזה חתיך הוא נהיה".