הדפסה
לכתבה באתר
ובכן, ילדים, יצאתי לדייט.
זה לא קורה הרבה, מהסיבה הפשוטה שכדי לצאת לדייט אני צריכה להיות במצב רוח זורם יחסית, פחות שיפוטי מהרגיל ובאופן יחסי הרבה זמן לבד. לצערי הרב זה לא שילוב שמגיע יותר מארבע פעמים בשנה, אז כשהוא מגיע, מנצלים אותו.
קבעתי איתו לקפה קל"ב, לבדוק אם הוא באמת נחמד כמו שהוא נשמע. ואכן הגיע בחור חביב, איש שיחה נעים, משעשע ואינטיליגנטי. אמנם לא היה לי שום דחף לזנק עליו ולקרוע ממנו את הבגדים, אבל היה נראה שיש עם מה לעבוד, וזה, רבותי וגבירותי, כלל לא מעט.
נפרדנו בחיבוק ידידותי ונשיקה על הלחי, עוד דבר שמצא חן בעיני- הוא הרגיש, או לפחות היה נדמה לי שהוא מרגיש, שזה לא הזמן לעשות יותר מזה. ציינתי אותו לשבח והחלטתי שבנוסף לכל הוא גם רגיש לסביבתו.
והו, כמה טעיתי.
פרק 1
סוגיית הוואטסאפ, או: אנשים שמדברים יותר מדי, מוקדם מדי ופתוח מדי
כבר למחרת הוא סימס שהוא רוצה לפגוש אותי הערב, היה קצת מאוחר והייתי עסוקה, אבל נחמד לפגוש מישהו שלא מפחד להתלהב. הייתי מרוצה. יצא שבימים הבא אחר כך לא הצלחנו להיפגש, ולכן הוחלפו בייננו עוד אי אלו מילים. וכשאני אומרת "אי אלו" אני מתכוונת ל- 50000000 מילים. הכל בווטסאפ, ברמות שכבר התחיל להימאס לי. יש גבול כמה אפשר לחרטט בטקסט לפני שהתרחשה פגישה נוספת. וחוץ מזה, ילדים יקרים, מנסיוני, אנשים שמדברים יותר מדי ורוצים יותר מדי מוקדם מדי, הם חשודים. מישהו שעושה כל כך הרבה רוח כנראה מכסה על משהו, ואכן, בדרך כלל אני מעדיפה גברים לא תקשורתיים, על גבול האוטיסטים, שכשכבר הם עושים טובה ואומרים משהו אחרי שנה, אפשר להיות בטוחים שהם מתכוונים לזה.
אבל היי, לא מוותרים כל כך מהר, וחוץ מזה יש ערך מוסף להתקשקשות דיגיטלית: אפשר ללמוד ממנה על המקשקש. והוא קשקש, בחיי, אי אפשר היה לסתום לו את הפה גם עם גרב.
כל שעתיים תמונה, שיר, שנינויות, היה לו מלא מה לספר ומלא מה להגיד. לא אחרי הכל עקבתי כי הייתי צריכה לעבוד, לישון ולאכול תוך כדי, אבל למדתי.
חלק גדול מהקשקשת היה חסר שחר, וחלק היה נחמד. חלק קטן ממנו היה סקסיסטי וגס רוח. למשל הפריעה לי הנטיה שלו לדבר אלי כאילו אנחנו כבר קרובים, או לפחות באינטימיות שמספיקה בשביל תיאורים פואטיים של התחת שלי, רמת השובבות שלו והמרחק היחסי שלו מהרצפה.
למרות המחמאה, התייחסויות כה פיוטית לאברי גוף כשאין עדיין אינטימיות זה קצת דוחה, ואמרתי לו את זה. אבל חוץ מזה ומהעובדה שהוא היה קצת אול אובר דה פלייס, הוא נשמע איש סביר ומעלה. קבעתי איתו לדייט שני, הפעם לסושי.
פרק 2
משבר התקשורת, או: יותר מדי אינפורמציה וחברה שמפצירה בי לא להיות קשה
רבע שעה לפני שהיה אמור לאסוף אותי הגיע ממנו סמס חשוד שבו הוא מסביר שהוא נתקע בישיבה ושואל האם כדאי לדחות את הפגישה כדי שהוא יוכל ללכת הביתה להתקלח או שזה בסדר לבוא ככה. לגמרי TMI. לא הבנתי למה אני צריכה לקבל אינסייט כה מפורט להרגלי ההגיינה שלו. אמרתי לו שאין לי בעיה לדחות, אבל שיחליט בעצמו. הוא החליט להגיע ככה. חבל.
החברה שהיתה איתי באותו זמן וראתה את הפרצוף הנגעל שלי אמרה לי "קארין, אל תהיי קשה", הסבירה לי שדברים קורים, ואמנם הוא לא היה חייב לשתף אותי בזה, אבל שזה שטויות.
ידעתי שהיא צודקת. אני די קשה, ומאוד קל להוריד לי, במיוחד כשמדובר בגברים. ממש אין לי כוח לשטויות של אנשים. דברים קטנים מפריעים לי מאוד אם אני לא מרסנת בכוח את השיפוטיות המובנית שלי (תודה לך, אבא. באמת). אז החלטתי להקשיב לה, ונכנסתי למוד קליל וחמוד.
לא שזה עזר לי. כשהתיישבתי מולו במסעדה קלטתי שהוא מתנהג משונה. הוא נראה חסר מנוחה, לא דיבר, בקושי חייך והשרה על השולחן אוירה משונה של זרות, שבהתחשב בכמות המילים שהוא השליך לעברי בימים האחרונים זה היה ממש בלתי צפוי. בעיות תקשורת בהחלט לא חשבתי שיהיו שכשלבסוף ניפגש. שוב טעיתי.
במסגרת ההחלטה שלי לא להיות קשה שאלתי אותו אם הכל בסדר כי הוא קצת שקט, ואפילו הקשבתי בחיוך לטיעון החלש הנ"ל: "הרגע חזרתי מהעבודה ועוד לא הספקתי לעשות סוויץ' ואני גם ממש רעב", כאילו זה אמור לעניין אותי ואני פאקינג נשואה לו עשור.
הנהנתי בחביבות והזמנתי לי שני רולים קטנים לנשנש. לא הייתי רעבה במיוחד, אבל היתה לי הרגשה שכדאי שיהיה לי מה לעשות עם הידיים כי הארוחה הזאת הולכת להיות ארוכה ומשעממת.
ואכן, מעבר לשיחה עם המלצרית שכללה יותר מילים מהשיחה איתי, הוא שתק כדג בחנות סושי. שזה לא פשוט. אולי אני צריכה לסמס לו בוואטסאפ, חשבתי לעצמי בציניות ומיד עלה במוחי קולה של חברתי: "קארין, אל תהיי קשה". זה החזיר אותי לתלם. העליתי על פני חיוך מזויף והודיתי לאל שהאוכל הגיע.
הוא היה רעב, האיש. מנה ראשונה, מלא רולים, והבן אדם טוחן, מה טוחן, לא הרים את הראש מהצלחת. האוכל נגמר, והוא שאל אם אני רוצה קפה וקינוח. רציתי להגיד "לא אני רק רוצה ללכת מפה וכמה שיותר מהר" אבל במסגרת הפרוייקט "לא קשה" מה שהוא שמע היה: "לא, יש לי קינוח יותר טעים בבית".
לפני שאתם עפים פה, כשאני אומרת "קינוח" אני מתכוונת לעוגה שאפיתי, לא למציצה מהירה. מאחר והוחלפו ביננו תמונות של העוגה הנ"ל בוואטסאפ יום לפני, ידעתי שהוא מבין למה אני מתכוונת. לפחות חשבתי שידעתי. בכל מקרה רציתי להחליף מיקום מתוך האמונה שמשנה מקום משנה מזל, חשבתי שאולי הוא יחזור להיות איש שיחה מעניין אם נמקם אותו בכורסה ונדחוף לו רבע קילו סוכר. הזמנו חשבון.
פרק 3
תקלת החשבון, או: סיפור על שוד לא מזויין שמביא להתמוטטות עצבים של אימי התותבת
במאמר מוסגר, למרות שחברות שלי צועקות עלי כל הזמן שאני סתומה, אני דוגלת בלהציע לשלם, במיוחד בהתחלה כשעדיין לא מכירים. גם אני חושבת שזה הוגן יותר, ושאף אחד לא חייב לי כלום, אבל שלא תבינו לא נכון, אני עדיין שמחה כשעושים לי פרצוף של "מה, השתגעת? זה עלי".
אחרי שזה הובהר, הסטטיסטיקה אומרת שמעולם לא היה לי דייט נוסף עם מישהו שלא רצה לשלם. בכל מקרה מבחינתי אני צריכה לתת אופציה, גם אם האופציה היא רק מבחן מרושע.
אני לא יודעת למה ציפיתי מערב שהתחיל ב"לא הספקתי להתקלח", אבל לדאבון הלב, שתיים מתוך סך ארבעים המילים שהוא טרח להגיד באותו ערב היו: "חצי חצי". ובלי להתבלבל הוא גם הוסיף "וקחי 15 אחוז". כאילו, גם לא רצה לשלם עלי, גם חילק את החשבון לחצי למרות שהוא אכל פי שלוש, וגם החליט כמה טיפ אני צריכה לתת, וכל זה בלי להסתכל לכיוון שלי.
בכיף שלך, חבוב! ולמה להפסיק פה, אני שואלת? למה שלא נלך לקנות לך איזה משהו יפה? הקניונים עדיין פתוחים.
כדי להסיר ספק, הייתי מתבאסת גם אם החלוקה שלו היתה מדוייקת וכל אחד היה משלם על עצמו. כמו שאמרתי, אני אוהבת שגבר רוצה לשלם עלי בדייט, תתבעו אותי. אבל יש הבדל עצום בין לשלם על עצמי לבין לשלם פי שתיים ממה שאני צריכה, ועוד כשמדובר בבעלים של חברה שמרוויח פי עשרים ממני.
לא אמרתי כלום כי אישית אני מעדיפה למות מאשר להתחיל להתחשבן עם אנשים באמצע מסעדה. מילא הוא, שיזדיין, אבל ליד המלצרית? אין מצב.
כשסיפרתי את הסיפור לאימי התותבת (אמא מאמצת לא ביולוגית, ככה היא קוראת לעצמה) היא טענה שהעובדה שלא אמרתי לו מיד שיפריד חשבונות היא עדות לריגשי שאני לוקה בו, ריגשי של אנשים שאין להם כסף, ושלעשיר זה לא היה קורה. בנוסף, היא גם קיבלה התמוטטות עצבים, טענה שאני מוליכה אותה אל קברה טרם זמנה וכמעט טבעה במרטיני שלה מרוב בושה.
"ככה חינכתי אותך, תגידי?", היא צעקה עלי באמצע רוטשילד 12. "לא מספיק ששמת כרטיס, גם שילמת עליו???".
במשך עשרים דקות היא ניסתה לשכנע אותי לסמס לו שיבוא לאכול איתנו כי היא גם רוצה להזמין אותו לארוחה, והפעם של ארבע מנות, ואיימה שהוא יצא מפה עם סימני שיניים על העורק הראשי ומצמוץ בלתי נשלט לכל החיים. אי אפשר היה לנחם אותה על הפגיעה האנושה בתכשיט המשפחתי המאומץ שלה. למזלו לא סימסתי לו, כי להפגיש קמצן עם פולניה באבל אחרי שדרכו לה על הפורצלן זה לא נעים בכלל.
כשאי אומררת "קמצן", אגב, זה לא בגלל תקרית החשבון, אלא מסקנה בדיעבד, כי הסיפור הזה ממש לא נגמר, לצערי. להזכירכם, אני עדיין יושבת המומה בשולחן, נזכרת שלפני שניה הזמנתי אותו לקינוח ובא לי להוציא לעצמי את העין עם מזלג.
"קארין, אל תהיי קשה", שמעתי שוב את קולה של חברתי מצטלצל במוחי, ובמאמץ על חזרתי לחייך והמצאתי לו מיד כמה צידוקים בתוך הראש. הוא לא שם לב, הוא פמיניסט, הוא חושב שאני פמיניסטית, בסך הכל כסף, אז אני שילמתי עליו. סבבה. לא קרה כלום. לא קשה לא קשה לא קשה.
לא קשה אבל כל כך לא בעניין שלו שזה לא ייאמן, והאמת? מרגישה מאוד מחוללת כי בינינו, לא יכולתי להתעלם מהאמת, והאמת הלא נעימה היא שהרגע הדייט שלי עקץ אותי. כן, חברים, נשדדתי.
וזו הייתה רק ההתחלה.
פוסט ההמשך יפורסם בשבוע הבא.
