ללכת שבי אחריו: בני המשפחה חוזרים לרגעים הקסומים עם אהוד מנור

זה קרה בדיוק היום (ראשון) לפני עשר שנים, ב-12 באפריל 2005. אהוד מנור, חתן פרס ישראל לזמר עברי וללא ספק הפזמונאי הפורה והבולט בארץ, נפטר במפתיע מדום לב בגיל 64. עשור לאחר מכן, החלל עדיין ריק: לא קם יורש לאהוד מנור. לא נמצא הישראלי שמסוגל לכתוב מאות שירים שחלק גדול מהם הפכו לפסקול של המדינה, וגם לתרגם בכישרון רב מחזות לתיאטרון, ועל הדרך להגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה. לא נמצא האיש שיכול לתרגם את מולייר ולכתוב שירים לאירוויזיון בו זמנית, ואת שתי המשימות למלא בהצלחה. מבחינה זו, מנור היה תופעה שאין לה אח ורע לא רק בישראל, אלא בעולם כולו.

בשביל הקהל הרחב היה מנור האיש שחתום על "ברית עולם", "ימי בנימינה", "בשנה הבאה", "אחי הצעיר יהודה", "אבניבי", "אין לי ארץ אחרת", "בן יפה נולד", "ללכת שבי אחרייך", "הנה הנה", "מישהו" ועוד - אבל בשביל האלמנה עפרה והילדים גלי, ליבי ויהודה (ידי) הוא היה בעל, אבא, סבא, אדם פרטי. לרגל יום השנה העשירי למותו ביקשנו מהם לדפדף באלבומי התמונות המשפחתיים ולבחור את הרגעים הפרטיים במחיצתו שאליהם הם מתגעגעים במיוחד.

הבחירה של עפרה

החתונה במועדון סברה בניו יורק, 1965: "התמונה הזו מזכירה לי את סיפור ההיכרות שלנו. עד היום אני בהלם מהמהירות שבה התחתנו. נישאנו אחרי שלוש חודשי היכרות בלבד, אבל אם זה היה תלוי באהוד, היינו מתחתנים כבר אחרי שבוע. הכרנו בדירה שלי בניו יורק. אמא שלי מינה, שהייתה מעצבת תלבושות, באה לגור איתי לשבועיים, וחברה שלי בשם ניצה באה עם אהוד למדוד בגדים. הוא למד אז ב-NYU אבל היה צריך גם להתפרנס, אז הם הקימו צמד של ריקודי עם. הוא נכנס, כולו ג'ינג'י, וממש התבייש כשאמא שלי ביקשה ממנו להוריד את החולצה - בגלל הנמשים. זה היה תהליך די קשה, לשכנע אותו למדוד בגדים. ובכל זאת, כשהוא יצא, ובלי שבכלל דיברנו, אמא שלי אמרה: 'זה החתן שהייתי רוצה שיהיה לבת שלי'. אחר כך אהוד וניצה יצאו למסע הופעות של כמה שבועות, וכשחזרו, לא היה לו איפה לגור. ניצה התקשרה אליי ואמרה: 'תעשי לי טובה, בבקשה, שיישן אצלכם על השטיח'. אמרתי, בסדר, שיהיה אצלנו יום-יומיים עד שיסתדר. סידרתי לו מזרן על הרצפה, ואני זוכרת שכשהוא נכנס הוא היה רעב וביקש רשות לעשות לעצמו סלט. הוא אכל, נרדם, וכשהתעורר, כבר היה מאוהב.

"אחרי שבוע הוא אמר לי: 'עפרה, אנחנו מתחתנים'. אמרתי לו שמה פתאום, בשום אופן, אבל בסוף השתכנעתי. אני לא זוכרת שהתרגשתי במהלך החופה; לא כל כך הבנתי מה זה. בעיקר פחדתי מזה שאנחנו נורא שונים. יש לו שיר שהוא כתב כמה חודשים לפני שהוא מת – סי היימן מקליטה אותו בימים אלה – והוא מדבר על זה שאתה מתחתן עם מישהי שיש ביניכם ניגודים, ולאט-לאט הרווח ביניכם קטן ואתם הופכים להיות דומים. היינו דומים מאוד בשנים האחרונות. ידענו כל ניואנס קטן אחד על השני. ככה זה אחרי 40 שנה יחד. קשה לי לעכל שעברו עשר שנים. עדיין מאוד-מאוד עצוב לי".

טיול משפחתי בלונדון, שנות ה-90 (ראו תמונה גדולה למעלה): "לונדון הייתה כמו הבית השני שלנו, ולא הייתה שנה שלא נסענו אליה. הייתה לנו שם חברה טובה עם בית גדול, וכל שנה היינו אורזים את הילדים ונוסעים לחודש או חודשיים. את התמונה שבחרתי צילם ידי כשטיילנו באחד הרחובות. אהוד ואני מאוד אהבנו תיאטרון, וזו הייתה העיר שלנו בכל מה שקשור לזה. אני הייתי חולת תיאטרון בגלל אבא שלי, השחקן יהודה פוקס, ואהוד תמיד אמר שאני זו שהכנסתי לו את הג'וק הזה. אולי זה נכון. אהבנו ללכת לתיאטרון כל הזמן. כשהיינו מגיעים ללונדון, לא עניין אותנו כלום חוץ מלראות כמה שיותר הצגות. מדי פעם ניסיתי לקחת את המשפחה לתערוכות כדי שיראו קצת ציורים ותמונות, אבל הם השתעממו נורא".

עם עפרה בחדר השינה, 1995: "ליבי צילמה את התמונה הזאת. מצחיק שבזמנו היא נראתה לי אישית מאוד, אבל היום, בעידן הסלפי, זה נראה כמעט טבעי. כל הבקרים שלנו נפתחו ככה - במיטה עם קפה ועיתון. אהוד היה מכין לי את הקפה בדיוק כמו שאני אוהבת, ומביא לי למיטה. היום, לצערי, אני עושה את הקפה שלי לבד. היינו קוראים את כל העיתון מהתחלה ועד הסוף, מראים אחד לשני כתבות ומדסקסים אותן. הוא לא מיהר לשום משרד אף פעם, אז אפשר היה לפתוח את הבוקר בצורה רגועה. ברגע שהיינו מסיימים עם העיתון, הוא היה קם והולך לכתוב. זו הייתה האובססיה שלו: הוא התעסק בכתיבת שירים כל היום. הרגעים האלה בבוקר היו אלה שבהם הוא נח, ואני מאוד מתגעגעת אליהם. מה שנשאר לנו זה השירים היפים והזיכרונות, ומה שמנחם אותי זה שעוד לא גילו את כל השירים שלו. לאט-לאט, לא בוער כלום".

הבחירה של גלי

אבא בשנות ילדותו בבנימינה, שנות ה-40 של המאה הקודמת: "בחרתי תמונה של אבא כילד בבנימינה כי המושבה הזו הייתה מקור ההשראה שלו. הוא תמיד אמר שהוא חוזר לבנימינה כשהוא כותב. הוא גם תמיד היה צוחק שמה שהוא לא מספיק בשבועיים בתל אביב, הוא מספיק ביום וחצי בבנימינה. אני לא חושבת שהוא שקע לנוסטלגיה: אני באמת חושבת שהמקום הזה היה מקור של השראה אינסופית מבחינתו. מה שתמיד הדהים אותי בסיפורים שלו – ואחר כך גם של חברים שהיו איתו – הוא שלמרות שהיה מדובר באנשים קשי יום, החשיפה והאהבה שלהם לתרבות הייתה אדירה. בגיל שמונה מנחם פרי ואבא כבר הוציאו עיתון ומכרו אותו בין התושבים, ושנה אחר כך הם הקימו תיאטרון ולא התביישו להעלות מחזות מאוד מורכבים.

"לימים חברה שלו סיפרה לי שהם התחברו מאוד עם החיילים הבריטים שהיו מטילים עליהם עוצר. הם דיברו איתם, ועבורם זו ממש הייתה חוויה חיובית. אבא תמיד היה מספר שזה היה עוצר ג'נטלמני. ככה הוא התחיל ללמוד אנגלית, אגב, ומשם נולדה האהבה לאנגליה. בעיניי זה מטורף. האהבה לאנגליה התגברה אצלו בשנים ההן. הייתה במושבה אישה אנגלייה ממנצ'סטר, ואבא היה מגיע אליה כל שבוע באופניים כדי לקרוא את עיתון הפופ 'צ'ארטס' שהיא הייתה מנויה עליו. היו שם כתבות על אלביס וקליף, והוא היה מגיע בקביעות ובהתמדה ולומד ממנה אנגלית במשך שנים. רק כששמעתי על הילדות שלו, הכול התחבר לי, והבנתי את האהבה שלו לקולנוע וכמובן גם לתרבות בריטית ואמריקאית".

"הטוב, הרע והנערה"

על רקע תפאורת ההצגה "הטוב, הרע והנערה", 1972 (ראו תמונה גדולה למעלה): "אני אוהבת את התמונה הזאת כי היא מראה כמה כיף ואיזו זכות זו הייתה לגדול בבית הזה. הייתה לנו חשיפה מגיל אפס לאמנות, והיו הורים שמשתפים ולוקחים אותנו לכל מקום. בתמונה הזו אני בת ארבע, ואבא לקח אותי לחזרות של 'הטוב, הרע והנערה' - מופע שהוקדש לשירים מתוך סרטים אמריקאיים בהשתתפות בני אמדורסקי, ישראל גוריון וג'וזי כץ. עבורי זו הייתה חוויה מדהימה בתור ילדה. התרגשתי נורא. התמונה הזו מסמלת בעיניי שתי אהבות גדולות של אבא - לקולנוע ולתרגומים. היינו בהמון חדרי חזרות בתור ילדים והיינו ממש שותפים לכל מה שקורה, ובכל זאת אני זוכרת את הפרפרים על הסט הספציפי הזה. אהבתי לראות כמה אבא היה מעורב בכל דבר. הוא אף פעם לא היה טיפוס של 'שגר ושכח'. גם אחרי שסיים לכתוב, היה בא לראות שהכול עובד כמו שצריך. זה היה עבורי יום מופלא איתו".

עם הנכד עידו, 1998: אבא תמיד קרא לנכדים 'ילדותו השלישית', ואני חושבת שזה נכון. פה הוא עם הנכד הראשון שלו והבן הבכור שלי, עידו. אבא תמיד ניסה לחזור לילדות באיזשהו אופן, ואני חושבת שדרך הנכדים הוא הצליח. הוא היה סבא מאוד מעורב ותמיד מאוד עזר לי. בתקופה מאוחרת יותר, כשנולד הילד השלישי שלי, הוא הזיז את השעה של התוכנית היומית שלו ברדיו על מנת להספיק להגיע ולשמור על הבן הקטן שלי כדי שאני אוכל ללכת להוציא את שני הגדולים מהגן. הוא היה מגיע כל יום עם אוכל שהוא קנה במזנון של רשות השידור – ודווקא היה טעים, בניגוד למה שאפשר לחשוב – ועד היום זוכרים שם בדיוק מה הוא היה מזמין. הוא היה סבא מאוד משקיע ואוהב, והיה בחדר הלידה בכל הלידות שלי.

"אחד הזיכרונות הכי חזקים שיש לי ממנו בתור אבא הוא שכל פעם שהוא היה חוזר מהרדיו הוא היה מביא לי תקליט. פעם הוא הביא לי את ג'וני מיטשל, פעם את נינה סימון או את אלה פיצג'רלד, והוא ידע לעשות את זה ככה שתרצה לקחת. בדרך כלל, כשאתה דוחף משהו לילד, הוא יבעט לך בפרצוף. כשהתבגרתי קצת גיליתי את ניק דרייק, אז אבא הלך לרדיו, הקליט לי את כל התקליטים לקלטות וכתב על המדבקות: 'לגלי, באהבה'. אני שומרת אותן עד היום. החינוך המוזיקלי היה מאוד חשוב לו, והוא ניסה להנחיל אותו גם לנכדים. זאת באמת מתנה גדולה שהוא השאיר לנו".

הבחירה של ליבי

עם הכלבה המיתולוגית באני, שנות ה-70: "תמיד היו בעלי חיים מסביבנו, בעיקר כי אבא מאוד אהב אותם. הוא היה אוסף אותם מהרחוב, והאהבה הזו לחיות דבקה בנו. בתמונה הזו מצולמת איתנו באני האגדית, שכמו בשיר באמת הלכה לאיבוד. זה קרה כשידי נולד והביאו אותה לביקור בבית היולדות. היא כמובן ברחה למטבח, אבל לא ידענו את זה וחיפשנו אותה. באותו ערב אבא כתב את השיר. עם השנים התחלנו לכתוב יחד, אבא ואני. עשינו יחד עיבוד לסדרת הילדים 'ברני' לעברית ועיבדנו להצגה את הספר שלו 'העכבר שלא רצה להיות עכבר'. עכשיו יוצא מחזמר בשם 'מי ראה את באני', שאני כתבתי לו את הדיאלוגים, אבא כתב 12 שירים ממש לפני מותו, ומתי כספי אחראי למוזיקה. עבורי, לפחות, זו הצגה ברוחו של אבא. היה כיף לעבוד איתו, כי הוא לימד תוך כדי עבודה. אפשר היה ממש לשבת וללמוד ממנו, אבל הוא תמיד נתן לי תחושה שהוא זה שלומד ממני".

שותים ונהנים בניו אורלינס, שנות ה-90 (ראו תמונה גדולה למעלה): "למרות שאבא ואמא מאוד אהבו את לונדון, אני דווקא התאהבתי בניו יורק ונסעתי ללמוד שם. אבא וידי בדיוק הגיעו לארצות הברית להופעות, אז התעלקתי עליהם. הצטרפתי אליהם כמה שרק יכולתי. כאן אנחנו בניו אורלינס, מבלים ביחד.

"מאוד אהבתי להסתובב עם אבא, במיוחד בחו"ל. גם הייתי הפרטנרית הקבועה שלו להופעות ולקונצרטים, כי לאמא יש פחד מקהל גדול. חוץ מזה, היה לנו אותו טעם. ההסתובבויות שלנו באמריקה כללו בעיקר כניסה לחנויות ספרים ששנינו אהבנו, וגם הלכנו יחד לסרטים. ממש גנבתי איתו את הזמן. בכלל, הזיכרון הכי חזק שלי מאבא, זה שהכי מסמל לי אותו, שייך לתקופה שלי בניו יורק. אבא נסע איתי לשבוע הראשון כדי לבדוק שאני מסתדרת. עמדנו בברודווי פינת בליקר, שם הייתה הדירה שלי, ואבא נתן לי לעלות לבד ועשה לי שלום מרחוק. הייתה בו מין דאגה כזאת, וזו הייתה סצינה מושלמת בעיני: הוא שולח אותי לעצמאות, אבל עדיין מסתכל".

עם הנכדה דפנה, 2005: "יש לי שלושה ילדים. דפנה היא הבכורה, ורק אותה אבא זכה להכיר. הוא מאוד אהב להיות איתה ונורא צחק כל פעם שדפנה הסתכלה לו על הנמשים ולא הבינה מה זה. בערוב ימיו הוא אפילו כתב לה שיר. הם היו באים אלינו המון, כמעט כל יום, ועוזרים לי. אמא הייתה יותר פרקטית; אבא פשוט היה משחק איתה ושר לה. היה לו שיר קבוע לדפנה שאני כבר לא מצליחה לזכור, ובכלל, האינטראקציה עם אבא תמיד הייתה מלווה בשירים. בכל וידאו משפחתי אפשר לראות אותו שר.

"הוא נפטר כשדפנה הייתה בת שנתיים ושלושה חודשים, ולצערי רוב הזיכרונות שלה הם מתמונות. מאוד קשה לי עם זה שהוא לא ראה את שאר הילדים, כי הנכדים מבחינתו היו פסגת העולם. גם היום, כשאני רואה את הבנים של גלי, שהם בני 16 ו-17 וחתיכים כאלה, ועידו בכלל דומה לו מאוד, זה נורא קשה לי, כי אבא היה כל כך שמח לראות אותם ולצאת איתם ולקחת אותם לסרטים, הופעות והצגות. עבורי זה באמת הדבר הכי עצוב בעולם".

הבחירה של ידי

יום הולדת ארבע לידי, 1981

"רווח אחד יש להם מהתקופה בלונדון: שלושתם דוברי אנגלית שוטפת. ידי עשה תואר שני במשפטים בשיקגו וסיים בהצטיינות. אני חושבת שבזכות זה הוא גם עבר במכה ראשונה את המבחנים ללשכת עורכי הדין האמריקאית, שזה נדיר. אהוד נסע איתו למבחנים והיה במתח גדול. היה ביניהם קשר מאוד חזק. אני הייתי פסימית. אמרתי לידי: 'אל תתאכזב אם לא תעבור. אפילו הבן של קנדי עבר רק במכה שלישית', אבל אהוד היה אופטימי. הוא חיכה וחיכה, כל כך האמין, ובלילה שהוא נפטר הגיע המייל שהודיע שידי עבר את המבחן. אי אפשר לתאר איך בכינו ואיזו תחושת החמצה זו הייתה. כמה הוא חיכה לתשובה הזאת. זה כאב עצום שאנחנו נושאים אותו עד היום".

מופיעים עם "הדור הבא", שנות ה-90 (מספרת עפרה): "למרות שידי הוא עורך דין ולא ממש קשור לאמנות, הוא ואהוד העלו יחד בכל העולם את המופע 'הדור הבא': ידי היה שר, ואהוד היה מספר על השירים. בין השאר הוא סיפר על אחיו יהודה, שלידי קראנו על שמו. לא היה קל לידי לשמוע על הבמה את הסיפור הזה, אבל הם נורא נהנו. השיר 'אחי הצעיר יהודה' נכתב לפני שידי נולד, ואהוד הבטיח בו: 'ובני הרך, יפה כמוך, בשמך לו אקרא, יהודה'. הוא הרגיש מחויב לקיים את זה, אבל הוא נורא התלבט כשהגיע רגע האמת. זה היה קשה, אבל אמא שלו מאוד רצתה, וגם אני הסכמתי, ובסוף הוחלט על הכינוי 'ידי'.

"יהודה'לה היה מדהים, חמד של ילד. אהוד אהב אותו אהבת נפש; זו הייתה אהבה אמיתית, והוא לא הצליח להתגבר על העניין הזה. המוות שלו השפיע עליו יותר מכל דבר אחר. יהודה עוד הספיק להגיע לבית החולים כשגלי נולדה, עם מדים והכול, וזו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו. אני ממש זוכרת את הטלפון בשתיים בלילה; זה גמר את אהוד. הוא הפך לאדם עצוב מול העיניים שלי".

בחירת המערכת

"ארץ טרופית יפה"

כשעברנו עם משפחת מנור על שלל אלבומי התמונות, צדה את עינינו תמונה אחת עם מתי כספי שצולמה ב-1977 (ראו למעלה). לא הצלחנו להתאפק וביקשנו רשות לפרסם גם אותה. המשפחה נעתרה לבקשתנו, ועפרה סיפרה על הרגע שמאחורי התמונה.

"אהוד ומתי זה חברות ואהבה של שנים, ואת הרגע הזה אני ממש זוכרת. מתי הגיע אלינו הביתה, אמר: 'עפרה, תביאי את המצלמה', ואז הוא שלף את הסומבררו הענק הזה ואת השפם - אני לא יודעת מאיפה. כל זה היה לכבוד צילומי הפוסטר של המופע 'ארץ טרופית יפה'. זה היה רעיון של מתי. הוא תמיד היה מלא ברעיונות כאלה. ירדנו למטה לחצר, והיו שם צחוקים, פשוט בכינו מרוב צחוק. צחקנו כל כך חזק עד שאי אפשר היה לצלם. איזו הברקה זאת הייתה, לשים שפם אחד. זה באמת היה נורא מדליק. חשוב לי להגיד שלאהוד הייתה מערכת יחסים מעולה עם כל המלחינים בארץ, אבל בתמונה הזו יש כל כך הרבה חיות, כך שהיא בהחלט מסמלת את כל הצדדים שהיו בו".

קברו של מנור בבית העלמין בבנימינה (צילום: יובל ניב)

__________________________________________________

עוד באנשים:

• הנער שהתנצח עם ינון מגל, מספר על המשפחה המיוחדת שלו
• ד"ר אפרת יציב עבדה קשה כדי להיחלץ מהמצוקה שסבבה אותה