נערה עם אקדח קעקוע: המקעקעות הישראליות שמציירות לכם על הגוף

כאשר המשוררת והסופרת סילביה פלאת' קראה: "שאו, בחיים האלה, את לבכם על העור", ספק אם היא צפתה את גדודי הנשים שלימים יקעקעו את השורה הזו שלה על עורן, אבל אין ספק שהיא ידעה משהו על האופן שבו הרגש והגוף מתחברים.

אחד החיבורים העזים האלה נעשה באמצעות קעקועים, תחום שאופיין בימי ראשית האנושות כסממן בטקסים דתיים רוחניים, הופקע בהמשך לטובת מעמד, אופנה ואמנות, וחווה היום פריחה נשית משמחת. נכון, אמניות הקעקועים כבר לא נחשבות חתרניות, אבל לבחירות שלהן יש מעין ארומה מיוחדת, כאילו המקצוע הזה הכריח אותן להרהר לעומק. והתוצאות? תחליטו בעצמכם.  

קצת רקע: "הגעתי לזה כל כך במקרה", היא נזכרת. "לא שמעתי, לא ידעתי, כאילו הייתה לי עין עיוורת לגמרי לקעקועים. מישהו שהכרתי היה חבר טוב מאוד של אחד המקעקעים הבודדים שהיו אז בתל אביב. הבחור שהכרתי לא אהב את הציורים שלי, אבל חשב שאני מתאימה להיות מקעקעת והמליץ לי לדבר עם החבר שלו. מרגע שנעמדתי בפתח החנות ידעתי שזה זה. היקום קרא לי להתייצב לתפקיד שלי ולא הייתה לי ברירה אלא לציית".

זנד, מראשונות הנשים הישראליות במקצוע, למדה לקעקע כשוליה בתקופה שהיא מכנה "ימי הזוהר של תל אביב" ומאז לא הפסיקה. את מרבית הקעקועים שעל גופה היא עשתה לבד, "כשהכרס עדיין לא הפריעה, הנחתי רגל על הכיסא והתאמנתי בכל פעם בקשקוש אחר", את השאר עשה בן זוגה לשעבר.

השיטה: "למקעקע יש המון סמכות והמון אחריות, ממש כמו למנתח פלסטי. לפעמים אנשים מבקשים קעקועים שלא נראים לי ואני לא מוכנה להיות חלק מהקארמה שלהם. לא מקעקעת צלבי קרס ומשפטים טיפשיים, בעיקר לא את המשפט הנפוץ Only God Will Judge Me, שהוא משפט עברייני, לא מוסרי ומזמין צרות. אני מאמינה בכוח המאגי של הקעקוע".

יש לקוחות קבועים שחוזרים?

"אני בפרובינציה אז יש, אבל מעט. הקהל שלי מאוד מעורב, כולל סבתות. אני כל הזמן בדילמה עד כמה לעשות רק את האמנות שלי, וכמה לעשות כל מה שמבקשים כי צריך להתפרנס. אני מאלה שמקעקעים כדי לשרוד".

מקעקעת בשחור ואפור בטכניקת נקודות ייחודית, ובעיקר קעקועים שבטיים פולינזיים מהפנטים, ונחושה לעשות אמנות בלבד: "לא לקעקע פרפרים ועקרבים אלא רק את הדברים שאליהם אני נמשכת אינטואיטיבית".

קצת רקע: גם היא למדה ב"בצלאל", ובחיפושיה אחר נתיב מעשי השלימה תואר שני בטיפול באמנות ועבדה עם ילדים במגוון מסגרות טיפוליות. במהלך נסיעה להודו היא נשבתה בקסמי עולם הקעקועים, כאשר חילטרה בקעקועי חינה. "חזרתי אחרי שנתיים", היא מספרת, "וכשהתחלתי לבנות לעצמי קליניקה הבנתי שאני מעדיפה ללמוד לקעקע". את הלימודים אצל זנד היא מסמנת כאחת התחנות החשובות בחיים, ומאז היא הקדישה זמן רב לתחקיר וללימוד ההיסטוריה של תרבויות קעקוע מרחבי תבל. היום היא מעבירה הרצאות על השילוב בין אמנות, קעקועים ורוחניות וכותבת על הנושא בכתבי עת.

השיטה: ברגנר מכנה את עצמה "מקעקעת קהילתית". העבודה שלה עם כל לקוח כרוכה במפגש מקדים להבנת הצורך הרוחני שמוביל אדם לקעקע משהו על גופו, בשילוב חיבור ערכי שמתאים לאורח החיים שלה, שיש בו "הרבה מודעות חברתית וסביבתית". מבחינתה, בעבודה שלה יש גם פן טיפולי.

אפשר להתפרנס מזה?

"מרגע שצמצמתי את טווח העשייה שלי נהייתה פתאום קליינטורה יותר גדולה. באים רק אנשים שמשתמשים בקעקוע כדי להבין מי הם, מה חשוב להם, מה הם רוצים".

נעמה בר יוסף (40), אם לשלושה, נולדה וגדלה בקיבוץ דפנה.

"הייתה לי החלטה אחת כשעזבתי את הקיבוץ", היא נזכרת, "לעבוד במה שאני באמת אוהבת. השגתי את המטרה הזו במאה אחוז".

השיטה: בסטודיו של בר יוסף אין אלבומי דוגמאות ואין סקיצות מוכנות. "כשמגיע אליי לקוח אני יושבת איתו ומציירת לו ציור ייחודי בשבילו. זה מייצר אינטראקציות אנושיות נהדרות. יש לי לקוחות שבאים להתקעקע באותה תדירות שאחרים הולכים לפסיכולוג".

קל לך לקלוע לטעמם?

"הקהל שלי מורכב ברובו מבני 30 ומעלה. רבים מהם רוצים לתת ביטוי לחוויה שעברה עליהם ולצייר על הגוף משהו בעל משמעות עמוקה עבורם. אני עושה גם 'תיקונים' כמו כיסוי צלקות, הגדלת פטמות או שינוי קעקוע קודם. לאחרונה קעקעתי אישה שבמקום לשחזר פיטמה בחרה לעשות במקום הזה ורד גדול, כאקט של העצמה נשית. זה נהדר לראות איך אנשים מתייחסים לגוף שלהם כאל יצירה "אני לא יכולה לקעקע על מי שהנוכחות שלו או הגישה שלו לחיים לא נעימים לי. כמעט תמיד אני מציירת ישר על הגוף, זה מחייב אמון גדול ואם הוא לא קיים, אין טעם לנסות".

סוניה (30), אמנם רק שלוש שנים בתחום, אבל כבר נחשבת לאחת מאושיות סצנת הקעקועים של תל אביב.

סוניה מתקעקעת מגיל 15 ומגדירה עצמה מבחינה חברתית כמשתייכת לסצנת ה"רוקבילי" המוזיקלית, שבה כולם מקועקעים. היא מציירת מאז שהיא זוכרת את עצמה, "כבר לפני עשר שנים זה היה חלום גדול מבחינתי להפוך את האמנות שלי לכזו שנשארת לאנשים על הגוף לכל החיים", היא מודה.

קצת רקע: "עד לפני שלוש שנים חייתי בסרט. מלצרתי, טיילתי, חיפשתי את עצמי כמו כולם וחשבתי ללמוד אנתרופולוגיה באוניברסיטה. בוקר אחד התעוררתי ואמרתי לעצמי שאני כבר בת 27 ולא יכולה להרשות לעצמי ללמוד שמונה שנים ורק אחר כך להתחיל את החיים ולנסות להתפרנס איכשהו שנים על שנים. הייתי מוקפת בידידים מקעקעים, אז התייעצתי איתם וקניתי ציוד. במשך שנה הגעתי לסטודיו כל יום כדי להתאמן על עור ועל רגליים של חברים טובים, עד שלמדתי איך להחזיק את האקדח ולשלוט בקווים. אחר כך כבר התחלתי לגבות תשלום".

השיטה: סוניה מקעקעת בשיטה מסורתית המכונה "אולד סקול". "קעקועים של פעם", היא מסבירה, "בקו עבה, כמו אלה שעשו מלחים ואסירים. היום 90 אחוז מהקעקועים שאני עושה הם ציורים שלי. אנשים באים אליי עם קונספט, אבל אני מציירת להם מחדש. כמעט עם כל הלקוחות נוצר קשר עמוק. בנוסף, רוב הבנות שרוצות קעקועים במקום אינטימי יעדיפו שאישה תעשה אותם. מקעקעת היא גם פסיכולוגית של הלקוח. קשה להסביר איך, אבל אני מתחברת מאוד לאנשים שאני מציירת עליהם".

ג'ולי מגן (40) מצאה את ייעודה בחיים בסופה של דרך מקצועית מפותלת.

קצת רקע: מגן נולדה בברית המועצות, הגיעה ארצה בגיל שנה, בהמשך חיה במינכן עם אמה ובעלה, אסיר ציון אדוארד קוזנצוב, ושבה אתם לישראל לאחר מספר שנים. יום אחד היא ליוותה חבר לסטודיו לקעקועים ורשמה סקיצות בבלוק שלה בזמן שחיכתה בחדר ההמתנה.

המקעקעת שהציצה מעבר לכתפה התרשמה. "היא עשתה דבר יוצא דופן ונתנה לי להתנסות על לקוח שלה", נזכרת מגן, "וכך אני מלמדת היום את התלמידים שלי. מהשנייה שחדרתי עם המחט לעור נדבקתי בחיידק ולא רציתי להפסיק". רק לאחר שנתיים של לימודי פירסינג באנגליה מגן העזה לקעקע את עצמה, בקעקוע זעיר מתחת לקרסול.

השיטה: "הלכתי למסיבות טראנס, לקחתי אל.אס.די ובעזרתו הבנתי את עצמי ואת הרצון שלי להתקעקע". לפני 15 שנה היא נסעה להודו, עבדה כמקעקעת והמשיכה למגוון תחומים שונים. הגעגועים לקעקועים לא פסקו והיא מצאה עצמה בניו יורק. "בסטודיו של המקעקע קיט קירמלו למדתי את המקצוע מחדש. עבדתי 14 שעות ביום, כמו במפעל, התאמנתי בקפוארה וביליתי במסיבות". מגן נישאה לבחור גרמני, לימדה אותו לקעקע ויחד פתחו חנות בכפר בבוואריה. הם נפרדו, אבל היא עדיין שם, כבר שש שנים וחצי.