הדפסה
לכתבה באתר
נשברתי. בסוף גם אני נשברתי. השאלה היא האם אני מסוגל פשוט להודות בזה. לקום ולומר בקול יציב: קוראים לי רענן, ואני אוהב – או לפחות בהחלט מחבב – את מתחם שרונה
בתל אביב.
נו, איפה אתם? תנו לי לשמוע אתכם: אוהבים אותך, רענן. מחבקים אותך, רענן.
איפה קבוצת התמיכה שלי? מישהו? כלשהו? אף אחד?
אוקיי, אני כבר אשב לי פה לבד, כנראה על ספסל במתחם שרונה, ואגיד לעצמי שבעצם, במחשבה שישית ושביעית ועשירית, המקום הזה – המקום המושמץ הזה, המקום שהפך סמל נוסף לחולדיסטן – תל אביב החולדאית שבנויה מ"מתחמים" מסחריים ופלסטיים מאולצים שכל מטרתם לשמש ציפוי קוסמטי ומאחז-עיניים למגדלי מגורים דורסניים – המקום הזה בעצם, ובכן, די נעים לי. פשוט נעים.
נעים לי להסתובב באחר צהריים חורפי-אביבי במתחם שרונה. השבילים הפנימיים מוצלים וריקים ממכוניות. החנויות מאכלסות את המבנים הטמפלרים היפהפיים – שלאחר שהוזזו, שופצו, שומרו ובוצעו בהם כל המעשים המגונים שכולנו ספקנו כפיים פייסבוקיות מזועזעות כששמענו עליהם – נראים טוב. נראים מצוין. מבפנים הם חמימים, מבחוץ נראה שהם כאן, במצבם המחוזק, כדי להישאר לפחות עוד כמה עשרות שנים. כמו אחרי ניתוח פלסטי מוצלח, המבנים חזרו לאחור בזמן, ולך תתווכח עם יופי גם כשהושג בדרכי קיצור ובתשלום.
רגוע עכשיו בשרונה. מגדלי הענק המתנשאים מעל טרם אוכלסו. שוק האוכל ההמוני שבתחתיתם טרם הושק. כל זה עוד יקרה ואינו מבשר בהכרח טובות. אבל בינתיים, רק החנויות והשבילים פעילים. התנועה האנושית מתונה ואירופאית משהו; מעט אמהות עם עגלות, מעט תיירים, מעט קונים, מעט ילדים בגינת הנדנדות המוצלחת, מעט נשים ואנשי עסקים המתיישבים בבתי הקפה.
יש כאן תחושת נורמליות עירונית רגועה, ירוקה, כמעט ברלינאית. תחושה של הרחק מן הכרך הסואן (אם להתעלם – וקל להתעלם – מרחוב קפלן הסמוך). תחושה של רוגע שאינה זמינה להשגה בקניונים או ברחובות לב העיר הצפופים. שרונה, בימים אלו, היא עיר מקלט קטנה וחבויה. מסוג המתחמים שאם הייתם נופלים עליהם, נאמר, במהלך ביקור בטוקיו, הייתם מרגישים כמי שפיצחו את סודות העיר הזרה.
אני מניח שבעלי החנויות סובלים מדלילות התנועה האנושית ולא יכולים לחכות לרגע שההמונים יאכלסו כבר את המגדלים וקומות המסחר. לגיטימי, ובו-זמנית לא אכפת לי. אני נהנה משרונה כפי שהיא כרגע; אלטרנטיבת שופינג והסתובבות שפויה לאחר צהריים פנוי.
שופינג? כן, שופינג
וכן, ישנן החנויות. עם הלוגואים של הרשתות על קירות האבן הטמפלריים. חילול הקודש הזה. ובכן, אפשר לחשוב. כן, יכולים היו להחליט לייחד את המתחם והמבנים המשוחזרים לתרבות יפה. לאיזו ספריה או שתיים. לחללי חזרות. לחדרי עבודה. ללהקת מחול. לסטודיואים לאמנות. זה יכול היה להיות מקסים, ונפש חיה לא הייתה מסתובבת כאן והמתחם היה שוקע בתהום האדישות התרבותית והאנינה להפליא.
בואו פשוט נכיר בזה. הרי גם סביב סוזן דלל בנווה צדק איש לא היה מסתובב אלמלא החנויות ובתי הקפה הסמוכים. מה לעשות; כאלה הם בני האדם: יצורים קטנים וגשמיים המעדיפים ברובם שופינג וקפה על פני סטודיו וספריה. כלומר, מעדיפים סטודיו וספריה, ברור, אבל לא יטרחו כמעט לעולם להסתובב ביניהם בפועל בזמנם החופשי. לא כשאפשר לשוטט בחנות נעליים נכונה.
מיומנו של חייל
שרונה החדשה היא שיפור של 100 אחוז לעומת המתחם המוזנח ושכוח-האל שהייתה בטרם שופצה. אני יודע כי 25 שנה קודם עדיין פטרלתי ברחובותיה לילות שלמים כחייל סטנדרטי המבצע שמירה מטכ"לית בבסיס הקריה. אין לי מושג למה – אבל חיילי הקריה שמרו אז גם על הרחובות מעברו השני של רחוב קפלן. שלא יברחו.
מתחם שרונה נחשב לאזור השמירה הגרוע ומפיל האימה מכולם. חשיכה כמעט גמורה שררה ברחובות הרפאים האלה, ועטלפים שוטטו באין מפרע בין בנייני רשות השידור הישנים למבני הצבא הרעועים שבתוכם נאלצנו לישון. לא היה שם כלום, רק ביצות – יודעים מה, אפילו ביצות לא היו. נאלצנו לייבש את עצמנו.
מתחם שרונה היה זומבי. אזור מת-חי ונטוש כל כך עד שאפילו מחפשי צרות מקצועיים והומלסים לא טרחו להתעניין בו. זה היה, רשמית, סוף העולם. המקום שאליו אף אחד לא הולך כדי למות. וכשאני חוזר אליו עכשיו, כמעט קשה לזהות. שרונה היא פשוט אזור מתוק. תגידו מצועצע מדי. מתאמץ מדי. מסחרי מדי. חולדאי מדי. פטפטת אדריכלית חסרת נשמה. לא רוצה להתווכח; רוצה להגיד שנעים שם ומתוכנן היטב. ובלילה יש את ז'אז'ו – החלל התת-קרקעי שאין דרך להאמין שהוא קיים בתל אביב ולא בדאונטאון מנהטן, פרויקט מנהטן או בסיס חיל האוויר הגרמני.
כך שמבחינתי, שימו אותי כרגע לשמור בשרונה פעם בשבוע מטכ"לי. יש לי ניסיון קודם בתחום ואני מכיר את השטח. פעם גרו פה שלושים עטלפים ועצמות של טמפלר. היום יש פה חיים, ואפילו נעימים.
לפחות עד שיגיע ההמון ויהרוג אותם.
