הווילה הנסתרת של קניון ממילא: הבית שכמעט נוגע בחומות העיר העתיקה

יש כאן בריכת שחייה, אולם קולנוע וסלון ענק, אבל נדמה שהמקום המיוחד ביותר הוא דווקא חדר הארונות. כשבעל הבית נכנס לחדר המרווח, הוא בוודאי מתיישב על הספסל מול החלון הרחב שקשת סוגרת עליו מלמעלה, ונהנה להתעטף באור הרך הבא מצפון. הוא יכול לכפתר בנחת את החולצה ולנעול את נעליו, מבלי להעתיק את המבט מחומת העיר העתיקה שנמצאת במרחק נגיעה מכאן - פחות מ-50 מטר מפרידים בינה לבין החלון. זרם בלתי פוסק של בני כל הלאומים צועדים ממול למקומות הקדושים: מי לכותל המערבי, מי לכנסיית הקבר, מי למסגד אל-אקצא.

פורק ונבנה מחדש, אבן אבן

מתוך שדרת החנויות של קניון ממילא מטפסות מדרגות בסמטה המקשרת לרחוב יפו. קל להחמיץ את הדלת הפשוטה, שמסתירה אחוזה עירונית לא צפויה. לפני כמאה שנה בנתה את הבניין הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים, וסמלה עדיין מתנוסס בגמלון הקבוע בחזית. השילוב בין מגורים ומסחר, שאפיין בעבר את קטע הרחוב הסמוך לשער יפו, דעך כבר לפני כ-70 שנה. ב-2007 התחדש המסחר, אלא שהפעם הוא נדד כמה עשרות מטרים משם והחל ללבלב בשדרה מעוצבת במקביל לרחוב, סוג של קניון שיוצר אשליה של רחוב ישן.

את מתחם ממילא המחודש תיכנן האדריכל משה ספדיה, שגם הופקד על שימור הבניין ההיסטורי. לצורך בנייתם של חניון תת-קרקעי וקניון, דאגו האדריכלים לתת מספר לכל אבן בבניין שפורק והורכב מחדש. לאחר שנמכר הופקדו עיצובו ותכנונו הפנימי בידי רוזנשיין (אדריכל אחראי: אליוט לזרוס). הוא קיבל לידיו פרויקט עם מגבלות נוקשות: לא ניתן לשנות את חזיתות הבניין ההיסטורי; אילוצים במבנה החדרים ובקונסטרוקציה; ומאחר שחוק העזר העירוני אוסר הצבת מתקנים על הגג, כמו מזגנים, תעלות מיזוג אוויר או דוודים, נדרש האדריכל לשלב אותם בתוך הבית עצמו.

זו וילת קומתיים בשטח של כ-900 מטרים רבועים, כשמעליה גג דו-מפלסי ענק, המשתרע על פני 570 מ"ר נוספים. הכניסה מהרחוב מובילה לאולם ספרייה מרשים בקומה התחתונה, והמעבר המיידי מהרחוב הפתוח אל הספרייה החמימה מפתיע את הבאים. בעלי הבית הם אנשי ספר, ועל הספריות בבית הושם דגש (בזמן הצילומים טרם מלאו מדפיהן ספרים). קירות שלמים מכוסים במדפים המיועדים לספרי קודש, ספרי קריאה וספרים עתיקים.  

דלת הכניסה לבית נפתחת לספרייה גדולה (בזמן הצילומים היא הייתה עדיין ריקה) (צילום: אילן נחום)

המעלית שבקצה הספרייה מובילה לקומת המגורים (צילום: אילן נחום)

מעלית קטנה בקצה אולם הספרייה מובילה לקומה העליונה, קומת המגורים, שם נמצאת המבואה המרכזית והמרווחת. במבואה, שמזכירה חצר פנימית, בולט קיר שכוסה אבן ובחלקו במצב של סלע כמעט גולמי ולא מסותת. קיר האבן מפנה את המבט מעלה, שם קבע האדריכל חלון גג (סקיילייט) הנפתח בלחיצת כפתור ומחדיר אור ואוויר נעים. מסדרון רחב וארוך, שבו קבועות הדלתות המקשרות לחדרי השינה של בני המשפחה, מוביל אל האזור הציבורי, שתופס את רוב שטח הקומה.

המבואה בקומה העליונה מזכירה חצר פנימית, עם קיר אבן וחלון סקיילייט שנפתח בלחיצת כפתור (צילום: אילן נחום)

מימין המדרגות שלצד המעלית. המבט מהמבואה נמשך לאורך המסדרון ונגמר בסלון (צילום: אילן נחום)

מדרגות גיאומטריות ביציאה מהסלון למרפסת, בסופו של קו המסדרון (צילום: אילן נחום)

אגף ההורים פשוט אך מאוד נוח: שני חדרי רחצה נפרדים לכל אחד מבני הזוג, שניהם חדרים גדולים עם מקלחת, אמבטיה הפונה לנוף וסאונה, ולצידם חדרי ארונות מרווחים.

מבט אל המסדרון, מכיוון הסלון (צילום: אילן נחום)

מבט אל דלת העץ של אגף ההורים, מבפנים (צילום: אילן נחום)

הריצוף ברחבי הדירה הוא אבן מצפה אפורה, שמקורה במחצבות האבן הסמוכות למצפה רמון. את לוחות האבן קבע האדריכל באופן מקרי לכאורה, המזכיר ריצוף רחוב ובמיוחד את רחוב יפו ושדרת החנויות הסוגרים על הבית מצפון ומדרום. בכלל, הבית מקושר היטב לרחוב: חלונות רחבים במיוחד מושכים בכל אחד מהחדרים את המבט כלפי הרחוב והתנועה המתרחשת בו.

בסלון שתי פינות הסבה: אחת מול הספרייה והחומות (צילום: אילן נחום)

והשנייה, מעבר לגרם המדרגות, מול הטלוויזיה (צילום: אילן נחום)

לצד המטבח פינת אוכל לארוחות היומיום (צילום: אילן נחום)

מצידו השני של הקיר פינת אוכל רשמית וגדולה יותר, עם ספרייה נוספת (צילום: אילן נחום)

ופינה לנטילת ידיים בקיר (צילום: אילן נחום)

בחזרה מהקומה העליונה למפלס הרחוב (צילום: אילן נחום)

חדר עבודה במפלס ביניים (צילום: אילן נחום)

הקומה התחתונה שבמפלס הרחוב היא קומת הפנאי המשפחתית וכוללת אולם קולנוע מרווח עם שמונה ספות מול המסך. בהמשך נמצאת בריכת השחייה, שעומקה 1.60 מטר ושטחה 40 מ"ר. שתי טלוויזיות בכל צד מאפשרות צפייה גם בעת השחייה (לקול ניתן להאזין גם מתחת למים החמימים). יש כאן מפלים, זרמי ג'קוזי ואפשרות לשחות נגד הזרם. הבריכה כולה חופתה בפסיפס זכוכית בגוני טורקיז, והקירות מחופים באריחי גרניט פורצלן שנחתכו ואורגנו באופן שמזכיר את הריצוף בבית. תקרת הבריכה כוסתה קרום דק מפלסטיק מתוח, שנותן אפקט מראה ומעניק אשליה של מרחב כפול בגודלו. החדר הבא הוא מרתף היין, ולבסוף חוזרים לנקודת ההתחלה – הספרייה במבואה.

הבריכה לא גדולה, אבל אפשר לשחות נגד הזרם (צילום: אילן נחום)

חלון עגול שדרכו ניתן להציץ מהבריכה לרחוב (צילום: אילן נחום)

לקוחות לא שמרניים

"הבית הזה הוא אחד הפרויקטים האהובים עלי, בעיקר בגלל הפתיחות של הלקוחות, שנתנו לי יד חופשית ברעיונות", מספר רוזנשיין תוך כדי ביקור בווילה. הוא נולד בארצות הברית לפני 52 שנה, למד אדריכלות בשיקגו אחרי ששירת בצה"ל, וחזר לישראל. ב-1997 פתח משרד בירושלים, המעסיק 13 עובדים ומתמחה במבני מגורים. לאחרונה התחיל לתכנן גם מבני ציבור.

האדריכלים מתי רוזנשיין (מימין) ואליוט לזרוס (צילום: אילן נחום)

"בירושלים הלקוחות מאוד שמרניים, ולרוב קשה לשכנע אותם להשתמש בחומרים חדשים", הוא מספר, "אבל פה הלקוחות זרמו איתנו". מרכיבי המפתח שהוא מדגיש בעבודותיו, ושעליהם הוא ממליץ לכל מי שמבקש לתכנן לעצמו בית, הם ניצול האור הטבעי, חיזוק של קשרי המבט בין הפנים ובין החוץ, והזרימה בין החדרים, הן בתנועה והן במבט.

עוד עיצוב פנים ואדריכלות מרתקת בירושלים:

>> הבניין החדש במכון ון ליר הוא פנינה אדריכלית

• לאתר של הצלם אילן נחום