חושך. מוזיקה ברקע. לתוך חדר שירותים באולם שמחות מתפרצת כלה נסערת. היא מסירה את השמלה הלבנה ורוכנת אל האסלה. "תכיר", היא אומרת בסרטון וידאו שהיא מכינה לבעלה לעתיד, "זאת הממלכה האמיתית שבתוכה אני חיה".

 

הני ישעיהו (37), גיבורת המחזה "הני" שעתיד לעלות בקרוב על במות ברחבי הארץ, חייתה שלוש שנים בגיהינום סודי – מחלת הבולימיה. היא שמרה את המחלה בסוד כאילו חייה תלויים בכך, עד שהבינה שהדרך הארוכה לשיקום מלא עוברת בחשיפה בפני הקרובים אליה ובפני העולם.

 

ישעיהו מעידה על עצמה שהיא "נקייה" כבר שמונה שנים. בימים אלה היא חוגגת לא רק את המחזה החדש, שכתב אורן נאמן (וביים נורמן עיסא) על פי סיפורה האישי, אלא גם היריון מתקדם עם בן בכור.

 

הני היא אחותה של מאיה ישעיהו, הדוגמנית לשעבר שהצטרפה לעסקי חמותה ג.יפית (יפית גרינברג), שם עובדת גם האחות השלישית, ברקת. "אנחנו שונות. אני, האמצעית, תמיד הייתי היוצאת דופן", אומרת הני. "הן נמשכו לעסקים, הראש שלי היה באמנות".

 

היא נולדה וגדלה בשכונת יד אליהו, תל אביב, אחרי הצבא עבדה בצוות בידור באילת, למדה בבית הספר למשחק בית צבי, והיום היא מלמדת משחק ומחול בבית הספר הדתי עציון ביד אליהו. היא גם הכוריאוגרפית של הקליפים של הזמרת הצעירה עדי ביטי ("כל קליפ שלה זוכה ל־2 מיליון צפיות"). אפילו בחודש תשיעי, היא רצה ישירות מהריאיון לחזרות.

 

ההיריון הזה לא היה לה קל. "הייתי משוכנעת שאחרי שלוש שנים של הקאות עשיתי חתיכת תיקון, ואני אעבור את ההיריון בלי בחילות והקאות. כמה טעיתי. התנקיתי לגמרי מסיגריות, קפה ואלכוהול, הגוף שלי נכנס לקריז והיו לי מיגרנות מטורפות. גם הרגישות לריחות הייתה מטורפת – הייתי מתקלחת ובוכה בגלל הריח של השמפו".

 

לא חששת שאת חוזרת לבולימיה?

"לא, אני התגברתי. אני יותר מדי אוהבת את החיים".

 

אבא ביקר בחלום

 

את בעלה, המוזיקאי עידן (קופרברג) קיי, שגם הלחין את המוזיקה המלווה את "הני", הכירה במועדון שבו הוא מופיע עם ההרכב שלו. הם נשואים שנתיים וגרים בחולון. "כולם אומרים לנו שהחיים עם תינוק לא יהיו פשוטים, אבל שנינו יודעים שזאת ברכה", היא אומרת.

 

הבולימיה שלה החלה כשהייתה בת 26. אולי אפשר לאתר את הניצנים הראשונים של השבר הנפשי הקשה עוד קודם, כשהייתה בת 18 והוריה נפרדו. "זה כאב לי בטירוף", אומרת ישעיהו. "עד אז הייתי בקשר מעולה עם אבא שלי, בשלן־על וחתיך הורס, שנראה תמיד צעיר בעשר שנים מגילו. אחרי הגירושים הקשר נשמר רק לסירוגין. כולנו נורא רצינו קשר, גם אמא שלי. היו תקופות שהוא זרם עם זה והיו תקופות שהוא פתאום ניתק מגע".

 

ידעת למה?

"לא. היינו שמות לו מכתבים בתיבת הדואר, משאירות לו הודעות בטלפון. הוא כנראה חשב שאנחנו לא רוצות אותו. אני לא ממש מבינה את זה, זה סוד שהוא לקח איתו לקבר".

 

אביה, אבנר, מת בנסיבות טרגיות, בגיל 67. את הפרטים המלאים על מותו היא מספרת בהצגה - 11 שנה אחרי האירוע שבעקבותיו המשפחה כולה גזרה על עצמה שתיקה. "הרגשתי שכל ההסתרה והשתיקות גרמו לי לחלות", אומרת ישעיהו. "פחדתי לדבר כל כך בגלוי על המוות של אבא שלי, אבל הוא בא אליי בחלום וקיבלתי ממנו אישור שאני יכולה לדבר עליו בפני כל מי שיבוא ויראה את הסיפור שלי".

 

איך נודע לך שהוא מת?

"הייתי באמצע חזרות בשנה שלישית בבית צבי, ופתאום גרי בילו ז"ל, שהיה המנהל, ביקש שאבוא בדחיפות. הוא חיבק אותי, ואמר לי שהגיע מישהו להודיע שקרה משהו לאבא שלי. צעקתי עליו 'גרי, הוא מת? הוא מת?' וגרי רק הנהן. התעלפתי וחברים אמרו לי שקודם גם הרבצתי לגרי. כשיצאתי מהחדר, כולם עמדו והרכינו ראש. עברתי ביניהם כמו בסצנה מסרט וגרי תפס אותי ואמר לי 'מעכשיו אני אבא שלך'".

 

את השבעה היא מתארת כחוויה הזויה. "כולנו היינו בהלם, אבל מהרגע הראשון לא דיברנו על זה. נורא רציתי לדבר עם האחיות שלי, אבל הן שתקו, זה עשה להן רע".

 

אז איך התמודדת?

"דיברתי בעיקר עם עצמי, הרגשתי שאני על סף שיגעון. לא קלטתי שאבא מת, וידעתי שאם הוא לא אוכל, גם אני לא מסוגלת לאכול. אחרי השבעה הסתכלתי במראה ולא זיהיתי את עצמי. ירדתי 8 קילו. גיסי אמר לי שאני חייבת לאכול משהו, אז אכלתי חצי סנדוויץ', אבל הרגשתי שהוא תקוע בי כמו עצם זר ושאני חייבת להוציא אותו. חזרתי ללימודים וההקאות נמשכו – כל כוס קפה, כל ביס, היה מיד יוצא".

 

אמא לא האמינה

 

את השלבים הראשונים של הבולימיה היא מתארת כלקיחת שליטה שמלווה בתחושת אופוריה. "אחרי הקאה הרגשתי כמו אחרי אורגזמה", היא אומרת. ארבע, חמש, שש וגם עשר פעמים ביום הייתה רצה לאסלה ובין לבין חושבת רק על אוכל, "ויורדת לסופרמרקט בעיניים דלוקות כמו של מפלצת, אוספת כל מה שיש על המדפים – דברים רכים כמו במבה, שיהיה קל להוציא – פורשת על השולחן בבית ואוכלת בלי הפסקה.

 

"בולימיה היא סוד, משהו שרק את יודעת. זאת תחושה נהדרת, שאת שולטת בעולם שלך, שאיש לא יודע מה את מסתירה".

 

אלא שההנאה הזאת התפוגגה די מהר, כשהגוף שלה החל לזעוק לעזרה. "היו לי כאבים בכל הגוף כל הזמן, כמו דלקת פרקים נוראית, חולשה גדולה, הגרון צרב לי בלי סוף וכל הזמן הייתה לי בחילה – שלוש שנים של בחילה, את מדמיינת? – והחומצה איכלה לי את השיניים האחוריות".

 

המשפחה לא שמה לב שקורה לך משהו רע?

"אמא שלי והאחיות שלי השתגעו מזה. יום אחד אמא שלי שאלה אותי אם אני מקיאה, ואמרתי כן, את יודעת, כשקשה לי לעכל. היא נתנה לי כתבה על מישהי בולימית, ותפסתי את הראש ואמרתי לעצמי 'אני חולה, אני חולה'. קלטתי שזה כבר לא קשור לאבא, שהמחלה השתלטה עליי".

 

מערכת היחסים הקרובה ביותר שלה באותם ימים הייתה עם האסלה. "ישבתי בדייטים וכל הזמן חשבתי 'תעופו כבר, יש לי במקרר טילונים שאני רוצה לדחוס'. מה שהאסלה הייתה מספרת, לו הייתה יכולה לדבר".

 

איך בכל זאת החלמת?

"יום אחד זחלתי מהשירותים לסלון בכאבי תופת, הסתכלתי לתקרה ואמרתי 'אבא, אם אתה שומע אותי, תעזור לי, אני רוצה לצאת מזה'. יצאתי מהבית, ובפתח הבניין שלי עמד בחור, שלומי רצבי, שהכרתי שבע שנים קודם לכן בסיני. ישבנו ודיברנו, ופתאום כל הסיפור יצא ממני. באתי אליו כל יום במשך שנתיים. לא היינו זוג, הרגשנו כמו אח ואחות. הוא לימד אותי לעמוד מול המראה, ובמקום לומר שאני מפלצת ומכוערת, להגיד שאני אוהבת את עצמי. אחרי שנתיים צמודות, שלומי, שבינתיים התחזק, התחתן. קלטתי שהשיעור שלי איתו הסתיים ושמעכשיו אני צריכה להיות חזקה ולהמשיך לבד".

 

מאז היא כותבת על הבולימיה שלה. "סוג של שליחות", היא אומרת, "להראות לנשים שאפשר לצאת מזה, כמוני. במשך שנה וחצי טיפלתי במישהי שהייתה צמודה אליי, אבל האחריות כבדה לי, ואני מרגישה שההצגה היא הדרך שלי".

 

איך מגיבות אמא והאחיות?

"לקח להן זמן להאמין שהפסקתי להקיא. אני לא מאשימה אותן, כי בתוך המחלה שיקרתי בלי סוף, אבל הן מפרגנות לי בגדול".

 

_____________________________________________________________________

 

 

עוד באנשים: