הדפסה
לכתבה באתר
ארבעה בני נוער עירומים למחצה ונוטפי מים צעדו בשבוע שעבר בשביל עפר, אחרי שטבלו בבריכת המים הטבעית שממוקמת למרגלות מגדלי הולילנד.
השביל מוביל לפארק הצבאים שייחנך רק בסוף החודש, והכניסה לבריכות שנמצאות בפארק אמנם אסורה, אך לבקש מירושלמים להתנזר ממאגר מים טבעי ואטרקטיבי – זו כנראה גזירה שקשה לעמוד בה. והקיץ עדיין לא התחיל.
240 דונם שידועים כ"עמק הצבאים", בגלל עדרי הצבאים שהפכו את השטח לביתם, עמדו במוקד של מאבק ציבורי ארוך ומתוקשר, שהחל בסוף שנות ה-90 ושהסתיים בניצחון חשוב לאוהבי הטבע. כאן, באחד העמקים האחרונים שנותרו טבעיים בירושלים המצטופפת, הייתה אמורה לקום שכונת מגורים גדולה. תושבים, עמותות סביבתיות (כמו "במקום") והחברה להגנת הטבע התנגדו נחרצות ליוזמה, והם צירפו את הצבאים לרשימת העותרים. ב-2002 בוטלה התוכנית בוועדה המחוזית, חרף רצונם של היזמים - הקיבוצים מעלה החמישה וקריית ענבים, בתמיכתו של ראש העירייה אהוד אולמרט.
מאותו רגע נסללה הדרך להכנתו של פארק חדש בבירה, שרבע ממנו (60 דונם) סגור לבעלי החיים בלבד - "הסוואנה של הצבאים", כפי שאדריכלי הפרויקט מגדירים זאת - והשאר פתוח להנאת הציבור הרחב. במרוצת השנים הידלדלה אוכלוסיית הצבאים בעמק, וכעת מתאמצים אנשי החברה להגנת הטבע להגדיל אותה בשני אופנים: גדרות ושערים שימנעו את כניסתם של תנים רעבים פנימה; והכנסת צבאים נוספים כדי להאיץ את ריבוי הצבאים.
הציבור שיתף את המתכננים, לא להיפך
רק ב-2010 השיגו ועד הפעולה והחברה להגנת הטבע אישור סופי של החלופות התכנוניות שלהן, לאחר סבב דיונים נוסף בבית המשפט ולאחר ששיקום הפארק לא התקדם גם בתקופת כהונתו של אורי לופוליאנסקי, מחליפו של אולמרט. ב-2011 נכנסו לתמונה שני משרדי אדריכלים - אדריכלית הנוף רחל וינר ומשרד וינשטיין-ועדיה. לדברי וינר, תהליך התכנון היה שונה מאוד מהמקובל בפרויקטים ציבוריים בישראל. "הציבור שיתף אותנו", היא אומרת בתשובה לשאלה אם היה שיתוף ציבור. "המתכננים הגיעו לפרויקט לאחר שהציבור החליט מה הוא רצה. הצוות המקצועי הגיע ליישם את החלומות שלו, והציבור היה מזמין העבודה". אחת הפעילות המרכזיות במאבק, שביקשה לשמור על עילום שמה, שבעת רצון מהתוצאה ומתוודה כי "היו לנו חששות שיבוא מישהו עם פנטזיות קלטרוויות", ברמיזה למתכנן של גשר המיתרים הירושלמי, סנטיאגו קלטראווה.
העמק נמצא במפגש ערוץ נחל רחביה עם נחל רקפת ונחל חובבי ציון, ולפארק שתי כניסות נוספות מלבד הראשית שברחוב הרצוג - האחת מהצד הצפוני של הפארק, השנייה ממרכז שכונת גבעת מרדכי. אחרי השקעה של 22 מיליון שקל (בשלב א'), התכנון כולל מרכיבים שונים שהאדריכלים תכננו או שימרו, כשהם מתגאים בכך שלא נכרת ולו עץ אחד במהלך העבודה. בסיור עם צוות ערוץ האדריכלות של XNET, כאשר רחל וינר צועדת ומצביעה על האלמנטים המתוכננים בפארק, נדמה שההגדרה האופנתית "טבע עירוני" תואמת הפעם את המציאות. זאת, משום שמבלי לשמוע את הסבריה של וינר, קשה להבחין בין מה שהיה כאן במקור לבין מה שתוכנן כעת.
עמיר בלבן, איש החברה להגנת הטבע שליווה את התהליך והצטרף לסיור, מסביר מה עומד מאחורי הגישה בפרויקט: "ההתייחסות לטבע היא תמיד רומנטית, ופה מתייחסים לראשונה לתשתיות טבע". הוא מתכוון לחמש בריכות מי-הנגר, שהאדריכלים יצרו לאורך ערוץ הנחל באמצעות סוללות עפר. בין בריכה לבריכה (חמש בסך הכל) הוקמו סוללות עפר, שמזכירות אדריכלות של בוסתנים (כמו בבוסתן כיאט למרגלות הכרמל) והן ממתנות את זרימת המים. מאחר שאסור להיכנס למים, הוכנה בריכת שכשוך קטנה שתאפשר למבקרים לטבול בה את הרגליים. לא מדובר רק ביופי, אלא גם בחיסכון כספי. "יש כאן חצי מיליון שקלים של מים, במקום שיזרימו מים מלאכותיים", מסביר בלבן. פחי אשפה לא הוצבו כאן, במכוון, והמבקרים ישמעו ויקראו בכניסתם לפארק כיצד להתנהג בו. "זה בית הספר לטבע הכי מתקדם שיש", הוא מאמין.
אחרי שנכנסים לפארק מגיעים לאזור רחב-ידיים, "האחו הגדול", שבו נשתלו פקעות ופרחי כלניות, רקפות, סחלבים וחרדל. ניטעו גם עצי פרי נשירים כמו שזיפים, אפרסמונים, משמשים, שסק ושקדים. שבילים שונים מובילים לכל רחבי הפארק, כשבדרך פוגשים פינות ישיבה ומנוחה עם גזעים כרותים (שהובאו לכאן, כי כאמור לא נכרתו כאן עצים).
לעשות כמה שפחות
"לא לעשות" הייתה הגישה של האדריכלים, כפי שמעיד גיל ועדיה. ההימנעות מעשיית-יתר מודגמת גם במבנה הכניסה החדש. כאן יתארגנו קבוצות מבקרים לקראת הכניסה פנימה, יש בו שטחי אחסון ובעתיד יהיה בית קפה. בחדרי השירותים, שולבו על הקירות אריחים מאוירים בדוגמאות של צמחים ובעלי חיים בפארק, ובתקרה שלהם הותקנו חלונות תקרה (סקיילייטים) שמזדקרים על הגג. זה, מצדו, הוא גג ירוק
שמטשטש את החומריות המודרנית של המבנה (זכוכית, פלדה ובטון חשוף) ומרכך אותו כך שיתאים לנקודת המוצא של התערבות מינימלית.הגג מנצל קפל קרקע, וגדלה עליו צמחייה נמוכה וגם עץ אגוז.
האדריכל נועם דהן, שהיה אחראי על התכנון במשרד ויינשטיין-ועדיה, מסביר שהביתן נועד לשמש כחיץ בין פנים הפארק לסביבתו החיצונית, ולכן מתוכננים בו גם אלמנטים מעוצבים יותר. דהן אומר שהיה כאן ניסיון לנסח מחדש את החוויה הירושלמית. "עשינו שימוש באלמנטים המסורתיים כמו פירזול, טרסות, התחפרות בקרקע ואבן, כשהמינון של החומרים הוא הרבה יותר רך, ולא מאסיבי כמו במקומות אחרים בעיר".
באזור הצפוני של הפארק, הנחל זורם דרך תעלה מבוטנת, שאוספת את מי הנגר העילי מהגשם ששוטף בחורף את השכונות הסמוכות. פרט למבנה הכניסה הצפוני שבנוי מעץ ושגם אותו תכננו האדריכלים, השטח פראי לחלוטין ונטועים בו כמעט כל שבעת המינים (למעט חיטה), בין עצי אלה וכליל החורש שפורח בימים אלו. גם האבנים שהוטבעו בקרקע כדי לשכך את זרימת המים נראות כאלו היו שם תמיד. בין האבנים ניבע פתח, שמתפקד כמעיין מלאכותי. זה המקום שאליו חוזרים המים, לאחר שזרמו לבריכה התחתונה הגדולה ביותר.
המאבקים הבאים שבדרך
אדריכל העיר ירושלים, עופר מנור, אומר שהפארק הוא "חלק מהתפישה של העירייה שמאפשרת לתושבים ליהנות מהטבע בתוך העיר". בכך הוא מהווה חוליה בשרשרת נופית שנקראת "המרחב השלטוני של ירושלים", הכוללת גם את גן סאקר, בנייני האומה, הגן הבוטני והאוניברסיטה. מנור מסביר שלכל אזור פתוח-ציבורי במרחב הזה יש תפקיד אחר: "גן סאקר מיועד יותר למשפחות, ובמוזיאון ישראל יש חלקים בנויים שמסתובבים ביניהם". בשלב ב' של התכנון, שאמור לעלות כ-70 מיליון שקל, ייסללו טיילת ושביל אופניים היקפי, ויוקמו אתרי תצפית וחינוך.
על השמחה מעיבים עננים. בסקר הטבע העירוני מופיעים אתרים רבים נוספים, שעל חלקם מאיימות תוכניות בנייה מפלצתיות שיסבו להם נזק אדיר, כגון רכס לבן, ליפתא ועין כרם. מנור לא חושב שכל מקום ראוי להתייחסות זהה לזו שפארק הצבאים קיבל: "הסקר עוסק במקומות שזיהו בהם איכויות של טבע עירוני שצריך לקחת בחשבון. זה לא אומר שאי אפשר לבנות בהם בכלל". כאן אפשר להזכיר שאילולא המאבק העיקש, גם פארק הצבאים היה הופך לעוד שכונה. ואמנם, המאבקים הבאים כבר יצאו לדרך.
