הדפסה
לכתבה באתר
בגיל 36 בלבד, ניר סיוון כבר מציג רזומה מרשים של שיתופי פעולה אדריכליים חובקי עולם – מסין ועד ברזיל. הזיקה למקצוע התעוררה אצלו כבר כנער, כשלמד בתיכון בראשון לציון במגמת אדריכלות,
אבל ההחלטה ללמוד את המקצוע התקבלה בדרך מקרה. "בחופשת השחרור לקחתי טרמפ מקרי עם האדריכל דוד גוגנהיים,
וברכב שלו היו שרטוטים. התחלנו לדבר על אדריכלות, ואחרי השחרור התחלתי לעבוד אצלו", הוא מספר.
הוא עסק בבניית מודלים, ובמקביל פתח עסק פרטי לעיצוב מסעדות קטנות, וכשבאה העת להירשם ללימודים של ממש, החליט לנסוע לאיטליה. סיון התקבל ל"אוניברסיטה השלישית" ברומא, ומשם המשיך לעבודה במשרדם של מסימיליאנו ודוריאנה פוקסס (מי שתכננו גם את מרכז פרס לשלום ביפו). שם שאב, כך נדמה, את הידע והמשיכה לקונסטרוקציות, שבולטות בעבודות שהוא מתכנן כעצמאי. היום, כך סיון מספר, הוא מעסיק במשרדו בבירת איטליה חמישה עובדים ועוד שני עובדים בברזיל המעורבים בפרויקט מסחרי שמסתיים כעת.
עבודה כאדריכל באירופה אינה עניין זוהר, בהתחשב במשבר המתמשך ביבשת, לא כל שכן באיטליה השוקעת. במדינות רבות כמעט ולא בונים, והאדריכלים בטלים ממלאכה. "איטליה עוברת תקופה קשה", מספר סיון בראיון ל-XNET שנערך בתל אביב, "הבעיה העיקרית היא הפסימיות. התושבים לא רוצים לסבול ולעבוד קשה כדי ליצור משהו חדש". המסורת, הידע וכוח האדם האדריכלי שמצויים באיטליה משמשים כנקודת מוצא לעבודה בכל העולם, שחיונית היום יותר מתמיד כדי להתפרנס. "יש אצלנו יותר אדריכלים מגרמניה ובאנגליה יחד", אומר סיוון, "אבל אפשר לעבוד איפה שרוצים - בברזיל, בהודו או באזרביג'אן - ולעשות שיתופי פעולה עם חברות בנייה והנדסה". ואמנם, ה"פרויקטים הפיסוליים", כפי שסיון מגדיר את עבודותיו, אינם נבנים באיטליה.
>> על פרויקט היוקרה של מילאנו - שלא מצליח להתאכלס
למרות הטלטלה שעובר ענף האדריכלות באירופה, לאדריכלים צעירים עדיין יש אפשרות להתקדם. זאת, הודות לעובדה שהרשויות עורכות תחרויות אדריכלים לכל מבנה ציבור. "יש תחרויות ויש חוקים ברורים, לפעמים בכפוף לסטנדרטים אירופאיים", מאשר סיון, "אבל לא בהכרח בונים את הפרויקטים". ישראל, על קדחת הבנייה שמורגשת בה, היא כמובן יעד גם מבחינתו; סיון ניגש כשותף לשתי תחרויות – מוזיאון הטבע והספרייה הלאומית, שתיהן בירושלים – לא זכה וממתין להזדמנות נוספת.
''אין בישראל שפה אחידה''
הראיון אתו מתקיים ברחבה החדשה-יחסית בתחילת שדרות רוטשילד, למרגלות מגדלים ומבנים לשימור שמתחרים זה בזה. זו סיטואציה מרחבית קיצונית, שבערי איטליה הכבולות לחוקי שימור מחמירים לא הייתה יכולה כנראה להתרחש. אחרי הכל, רוב הפרויקטים שמתוכננים באיטליה כיום הם בקנה מידה קטן, ונעשים תחת כללי תכנון ובנייה נוקשים; לא אחת, הם אף אוסרים על בנייה לגובה. המיתון העמוק אינו מגיע, כידוע, עם ביקוש למגורים.
אלא שסיוון אינו נרתע מהשילוב בין חדש לישן. לדעתו, הבעיה הישראלית נעוצה בפרופורציות וברגישות סביבתית. "אין כאן שפה אחידה ודברים לא עובדים אחד עם השני", הוא חושב. "לא צריך רק גוון אחד, אבל צריך קצת סדר".
האיטלקים טועים כשהם משמרים את הרקמות ההיסטוריות?
"שימור זו גחמה. אין בזה שום דבר רע, אבל אין בשימור מחשבה על העתיד אלא רצון לחשוב על העבר. זה, בניגוד למשל למהפכות בצרפת, שגרמו להרס של מבנים".
מעטפת כפולה לדירה
מסיבה בביתו של יהודי איטלקי, שסיון הוזמן אליה, העניקה לו את אחד הפרויקטים הבודדים שכן הצליח להגשים במדינת מגוריו: שיפוץ בית פרטי ששטחו 200 מטרים רבועים. באותה מסיבה, "הוא סיפר לי שהוא מתכנן לסגור את המרפסת. אמרתי לו שכאן לא יהיה קיר עם שני חלונות". סיון לא המתין הרבה, וכעבור שבועיים הציג ללקוח סקיצה: קיר שמורכב מתיבות ממוסגרות צפופות, שבחלקן משובצות זכוכיות צבעוניות. האיש חרד לפרטיותו, אבל העז לקבל את הרעיון של סיון, שתכנן לדירה שלו מעטפת כפולה.
3 שדות תעופה בסין
כשעבד כמאבטח ב"אל על", ביקר סיון בשדות תעופה רבים, ואז "הכרתי חברות הנדסה שמתמודדות עם תכנון שדות תעופה והתחלתי לעבוד איתן". בסין, שבה מוקמים שדות תעופה כמו פטריות אחרי הגשם (200 כאלה הוקמו בעשור האחרון), ניגש האדריכל הצעיר לשמונה תחרויות בשיתוף חברות בנייה, והסטטיסטיקה שלו מרשימה – שלוש זכיות. "אבל התהליכים הם ארוכים", הוא מצנן את ההתלהבות, "זוכים – ומחכים לביצוע". אחד הפרויקטים האלה הוא הרחבת שדה התעופה של גווילין, בדרום מזרח סין, עיר של כ-5 מיליון נפש.
סיוון מוצא קווים משותפים בין קניונים לתכנון שדות תעופה ("זה כמו קניון עם שערים"). אלמנטים שהיו יכולים להופיע בשדה תעופה (ואכן הופיעו כבר בפרויקטים במשרד של פוקסאס, שם התמחה) יושמו אצלו בכניסה לקניון בפרוור של ריו דה ז'ניירו. הוא קורא לקונסטרוקציה הזו "נקודת ייחוס", שמטרת למשוך את הציבור פנימה.
האם אין דמיון רב מדי בין הפרויקט הזה לבין הקו שמאפיין את פוקסס, כמו במרכז הירידים במילאנו? סיון חושב שיש הבדל. "לא עשו אף פעם פרויקט כזה בברזיל", הוא טוען, ומתגאה בכך שהמבנה הוא מסבך שמתפקד כ"רשת קליפתית": מבחינה מרחבית הגג מזכיר את תקרת בניין האופרה בסידני (או בזעיר אנפין את גג מרכז רבין בתל אביב), אך בניגוד לקליפות הבטון הללו, אצלו מדובר בקונסטרוקציית פלדה המחזיקה את עצמה, ללא עמודים.
לפרויקט יש שני מקורות השראה. הראשון, הבולט לעין, הוא הגלים שמתקדמים אל חוף הים של ריו. מקור ההשראה השני הוא הרבה יותר ישראלי: לאפה. "אם מגלגלים מספיק טוב את הלאפה, היא מחזיקה את עצמה. זה מה שאני יצרתי", הוא אומר. זה לא פרויקט זול. סיון מודע לכך, ומסביר שאין צורך שפרויקט שלם יבוצע בטכנולוגיית הלאפה הזו. "אפשר להתרכז בנקודה מסוימת, ואז הפרויקט מתייקר ב-5-6 אחוזים בלבד. אלה פרויקטים שעולים כ-2,200 יורו למ"ר, ולא צריך לבצע אותם בכל הבניין".
המשטח הזה משתרע על פני 1,150 מ"ר. הוא מורכב מ-700 מוטות, 500 משולשים ו-300 נקודות מפגש. את החלקים ייצרו בצ'כיה. "אם אחת הזכוכיות נשברת, יש לה מספר ואפשר להחליף", הוא אומר בתקווה לתחזוקה נאותה. סיון מאמין שהתרומה שלו למקום היא גם בהכשרת עובדים: "30 אנשים מקומיים למדו טכנולוגיה חדשה שהם לא ידעו קודם".
מה היית רוצה לתכנן בישראל, אילו יכולת?
"בתי חולים, מבני תרבות ומבני מסחר. אני חושב שאין יצירתיות בקניונים בישראל. יש בהם יותר מדי דגש על קפיטליזם. חוויית הצרכן היא חשובה, אבל צריך לחשוב גם על הערך המוסף. קניון יכול להיות גם מקום מפגש ובילוי, ולא רק מקום לקניות".
אפשר להקים קניון שיהיה חלק מהמרקם העירוני?
"אפשר לפזר אותו. הוא לא חייב להישאר בתוך הריבוע של עצמו. אפשר לחבר את הקניון לשכונה סמוכה, למשל באמצעות פארק. דיזנגוף סנטר הוא דוגמה טובה, כי הוא זולג לרחובות סביבו ויש לו קומת מסחר לרחוב. אבל גם הוא צריך לקבל חיים חדשים".
>> הזינוק לצמרת של ויקטור ואסילב, אדריכל ומעצב במילאנו
