הדפסה
לכתבה באתר
השלג כמעט נמס לגמרי מהמדרכות, ופינה את הדרך לאביב של ניו יורק. במושגים של ישראל עדיין חורף כאן, אבל היי, כל טמפרטורה מעל חמש מעלות נחשבת כאן כסיבה לשלוף את מהארון את מעיל הטרנץ', הצעיפים הקלילים, העקבים, הסניקרס, ולצאת לטייל.
יש אנשים שבוחרים לעשות את זה בטוטאל לוק ירוק 
את האישה הזו צילמתי בדרך לתערוכה הכי מדוברת כרגע בעיר - הרטרוספקטיבה של ביורק במוזיאון המומה. זו כבר היתה התחלה מצוינת ליום גשום. מאוחר יותר גיליתי שהיא אמנית בשם סוויטהארט שלא לבשה שום דבר שאינו ירוק כבר 15 שנה.
נעבור לצבע הוורוד, ולביורק. קיר עצום בכניסה למוזיאון נצבע בשוקינג פינק עם חתימתה של ביורק בענק. הביקורות על התערוכה אומנם ורודות פחות, אבל למרות כל מה שקראתי לפני, היה לי ברור שאלך לתערוכה מהר ככל האפשר.
ביורק היתה אייקון האופנה הראשון שלי. הפעם הראשונה שהתבוננתי, בגיל 14, בקליפים, בתמונות, ולמדתי בהם כל פרט. היה בה משהו כל כך שונה ואחר, ומצד שני נגיש, פשוט לאימוץ, כל כך ניינטיז: סריג אוברסייז מעל שמלת מקסי דקיקה עם כתפיות ספגטי, נעלי פלטפורמה, קוקיות-גולגולים צמודות לראש, מדבקות של קריסטלים שנראות כמו דמעות. אפילו עשיתי קעקוע זהה לשלה - מעין פתית שלג גיאומטרי.
לשמחתי, החלק החזק והמשמעותי של התערוכה הוא האופנה שבה. מבחר מהבגדים שביורק לבשה בקליפים, בהופעות, ובצילומים מוצגים בתערוכה על גבי בובות שעווה מחויכות בגודל מלא. ביורק ידועה בשיתופי פעולה רבים שעשתה עם מעצבי אופנה לאורך השנים, והתערוכה יוצרת מחווה לאופן שבו הבגדים הפכו לחלק ממי שהיא, מהזהות שלה כמוזיקאית, כאמנית וכאדם. למשל, שמלת הברבור שלבשה בשנת 2001 לטקס פרסי האוסקר, שעיצבה מעצבת ממקדוניה בשם Marjan Pejoski. השמלה, שזכתה אז ללעג אינסופי, משלימה מעגל ומוצגת עכשיו במוזיאון, כשלצדה שתי ביצי יען גדולות. רמז לאומץ של הלובשת?
או הז׳קט הבלתי נשכח שביורק לובשת על עטיפת האלבום Post מ-1995
הז׳קט הגאוני הזה, שעיצב חוסיין שאליאן, עשוי מטייבק (בד שהוא מעין נייר) ומתקפל למעטפה שאפשר לשלוח בדואר רגיל.
או שמלת הפעמונים של אלכסנדר מקווין, שביורק לבשה בקליפ Who Is it מ-2004. השמלה הזו עשויה ממאות פעמונים שמצלצלים כשהולכים איתה, והיא גם מוקלטת בשיר עצמו.
ועוד מבט מקרוב וגם קלוז אפ על תכשיט הראש העשוי משיער אדם קלוע לצמות שעיצבה Shoplifter.
את העגילים האלה עיצב שון לין במיוחד עבור ביורק ב-2003, והיא ענדה אותם במספר הופעות. הם עשויים מנוצות אמיתיות ומחוברים למעין עגיל מתכת שמתלבש סביב האוזן.
את השמלה הזו עיצבה מעצבת הקוטור ההולנדית איריס ואן הארפן, שאיתה שיתפה ביורק פעולה גם בצילומי עטיפת האלבום ביופיליה מ2011.
על עטיפת האלבום היא חובשת את אותה פאה עצומה שמוצגת בתערוכה, שעיצב Eugene Souleiman, במטרה לגרום לה להיראות כמו נבולה, שזה, מתברר, תופעה אסטרונומית שנקראת בעברית "ערפילית": עננה ענקית וכתומה שלעתים מכילה בתוכה גלקסיה שלמה.
התערוכה על ביורק מציבה לעצמה ולצופים בה אתגר מהותי - להעביר מהות של קריירה מוזיקלית של אמן מוזיקלי בתערוכה שהמהות שלה היא ויזואלית - כלומר, משהו שצריך לעמוד מולו ולחוות אותו, להתרגש ממנו.
לא מזמן קראתי שצופה בתערוכה מקדיש בממוצע ליצירה שמולו 18 שניות של צפייה. זה הכול. בתערוכה של ביורק מבקשים מהצופה להקדיש לה לפחות 40 דקות. התערוכה, שהיא קטנה בהרבה ממה שציפיתי, מנסה להעביר את הצופה דרך חוויה רגשית של הקשבה באוזניות לקטעי מוזיקה, התבוננות בתווים, דפים וסקיצות של שירים. זה מצריך הרבה סבלנות מהצופה.
זה לא מפתיע שאת רוב תשומת הלב מושכים הבגדים, הדרך המיידית כל כך לתקשר, לדבר, בלי אף מילה.
ביציאה מהתערוכה הרמתי את המבט למעלה אל עבר הקרנת ענק, בגובה של שלוש קומות, של הקליפ הבלתי נשכח Big Time Sensuality. כמה בחנתי בו כל פרט, האופן שבו היא רוקדת, הפנים הספק מהממות ספק חייזריות, השיער, הנעליים, הבגדים. נזכרתי איך בגיל 14 גיליתי בזכות ביורק שזה בסדר להיות שונה, אבל גם לרצות להיות קצת כמו כולם. שזה בסדר גם לא לדעת מי אתה בדיוק, ומי אתה רוצה להיות, אבל מה שבטוח הוא שבגדים הם הדרך הטובה ביותר להתחיל לחפש אחרי התשובות.
