הדפסה
לכתבה באתר
בשישי האחרון ישבתי וגוללתי בפני הדור הבא שלי את תולדותיו של הפורים הכי בלתי נשכח של השין-גימ"ל הפרטית שלו, הלוא היא אמו-הורתו המג'ונג'נת.
זה היה שלב מתבקש אחרי סיבוב כמעט נוסטלגי ברובע התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, שתכליתו היתה קנייה של ארגז קלקר לטובת התחפושת של הנסיך. השנה בחר הוד מלאכיותו להיות מוכר קרטיבים. כן, כזה שבוטש בחול בהליכה מהירה וזועק "ארטיק תות – שחמותך תמות". הצליח לי הילד.
המסע המריר-מתוק והתפאורה מסביב נתנו לגיטימציה לאינסוף שאלות תמימות בנוסח "אמא, מי האנשים שגרים כאן?", "למה הם גרים כאן?", וכמובן "למה אין להם כסף?" וגם לאינסוף תובנות שלי על הפרופורציות בחיים, ועד כמה טוב ורע הם לנצח פועל-יוצא של מצב קיומי וזווית ראייה.
כדי להרים אותנו קצת, ובעיקר כדי לשנות נושא, ישבתי וסיפרתי למי שיביא לי נכדים על אם כל הפדיחות שלי. אחד מסיפורי הפולקלור שקרו באמת, ומאז עוברים מפה לאוזן, מאם לבנה ומדור לדור, גם כדי לסובב את להב הפדיחה בגבי, וגם כדי לאותת ולהתריע לדורות הבאים, שידעו להישמר מאיומי חג הפורים, ולא יחזרו בעצמם על הטרגדיה.
גזרה כתומה
וככה התרחשה הזוועה: ימים אחדים אחרי ששבנו לארץ משנתיים קרות בפאריז, עיר אורות תרבותית אך נטולת מסיבות פורים, התארגנה מסיבת ענק של החברים במועדון הנחשב-דאז אלנבי 40. אני, שעוד הרגשתי את החלל הריק שהותירו בי שנתיים נטולות תחפושות בפאריז, השקעתי במסיבה הרבה אמביציה, בתקווה שאיש לא יישאר אדיש לתחפושת המוצלחת שלי.
כך הפך האיש האומלל שלי, ארוך השיער והמתולתל, לנערת צופים מנומשת עם קוקיות זקורות, לבושה מדי חאקי ומאופרת קלות. וכך הפכתי אני לשוס הגדול – גזר. נכון מתבקש? לבשתי חולצה כתומה ענקית (שלו), טיץ כתום (שלי), וסניקרס כתומים. גזרתי רצועות של גרבי ברך ירוקים וחבשתי אותם על הראש כתפרחת, והייתי מבסוטה עד הגג. כלומר, עד השער של המועדון.
רק שם גילינו שמאות המוזמנים לאם כל המסיבות ידעו שזה אירוע בלאק-טיי, ובמילים אחרות: כל הנשים נעטפו בשמלות ערב מרהיבות, א-לה טקס האוסקר, כל הגברים עטו חליפות שחורות ועניבות סטייל ג'יימס בונד. ובאמצע של כולם ניצבה, כתומה מבחוץ אבל אדומה עד שורשי שיערותיה מבפנים, אני, הגזר. אחרי כמה דקות שבהן בעיקר שקלתי לרדת מהארץ והרגשתי כמו כתם כתום על שטיח שחור, התפוגגתי משם מהר ככל שהרוח יכלה לשאת אותי.
זהו, בנסיבות הקשות האלה ובנקודה הזו של תולדותיי נעצרה, פחות או יותר, חדוות ההתחפשות שלי. נכון שמעת לעת נאלצתי לזרוח במסיבת פורים זו או אחרת כ-פיה (סקסית), תלמידת בית ספר (סקסית) או אחות רחמניה (וסקסית), אבל בחיי שטרחתי רק כדי לצאת את חובתי למארגנים.
עכשיו תורו
כך שרדתי לי משועממת ונטולת מטרה מפורים סקסי אחד לפורים סקסי אחר, עד שתומר נולד. מאז, כל אנרגיית ההתחפשות המודחקת שלי מנותבת אליו. את הראשונה הוא נאלץ למלא כבר כשהיה בן חודשיים, כשאחרי לילה ללא שינה החלטתי לחפש אותו לארנב. בשש בבוקר, מיינד יו. בשנות הגן הוא שנא להתחפש ומרד בי עד כדי כך שתהיתי אם לא החליפו לי תינוק בבית החולים. למזלי, בשנים האחרונות הוא חזר אל המקורות: הוא משתף פעולה ואני מלבישה ומתמוגגת.
לכל ההצעות שבתמונות, הקליקו כאן
ואם את יוצאת להתהולל עם חבורה צוהלת ושמחה של מוזיקה-אלכוהול-תחפושות, תהיי חברה ותזמיני אותי.
פורים שמח
שירלי
עקבו אחרי שירלי באינסטגרם- shirlyglick
לפוסטים קודמים:
- כמדרון המתגבר: נירוונה לבנה אחרי מבול וענן אבק
- שוב גיליתי: אלוהים נמצא בפרטים הקטנים
- את ג'ירפה? כך תהיי אלופת גולף
- תיק פלילי: העיפי את המטען החורג ותקתקי הופעה
