הדפסה
לכתבה באתר
באוגוסט 2005 פונו יישובי גוש קטיף במבצע משולב של צה"ל והמשטרה. בתמונות מתוך הפינוי ניתן לראות שורה של נערים מהמגזר הציוני-דתי קשורים לגדרות היישובים, כשלגופם מכנסיים קצרים, טי שירט וסנדלי שורש. השוטרים שפינו אותם לבשו מדים כחולים, ועל גבם נשאו מימיות גב (שלוקרים), שגם הן עוצבו ויוצרו בחברת שורש. על האירוניה הזו שנתפסה בעדשת המצלמה מצביעה האנתרופולוגית פרופ' תמר אלאור בספרה החדש "סנדלים - אנתרופולוגיה של סגנון ישראלי" (הוצאת עם עובד): "סנדלי הנוודים כמו מבקשים לדבוק באדמה, ותרמילי המים של המפנים מבטיחים להם נוזלים בארץ חמה וקשה".
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
160 עמודיו של הספר החדש, שמתפרסם בסמוך לספר "מחשבות על נעליים" (הוצאת רסלינג בשיתוף המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל) ומעשיר את מחקר הלבוש בישראל, מתחקים אחר ההיסטוריה של הסנדלים בישראל, תוך התמקדות בשלוש חברות פופולאריות בתחום החל משנות ה-40 של המאה הקודמת: נמרוד, שורש וטבע נאות.
עוד בערוץ האופנה
- מה נערות רוצות: "הבנות הרזות בשכבה מקבלות יותר יחס מהבנים"
- ספורטס אילוסטרייטד חוצים את קו הביקיני: השער שמרעיש את אמריקה
- טל שחם, תכף בת 60, מידה 36: "הבעיה היא לא בבגדים, אלא בנשים"
במקרה או שלא במקרה, הספר מתפרסם באקלים אופנתי המקדש את סנדלי הנוחות בסגנון טבע נאות ובירקנשטוק, שהפכו בשנים האחרונות לטרנדיים מתמיד ושימושיים למגוון רחב של נסיבות – מהמשרד ועד לבילוי ערב. רק בחודש שעבר צפינו בהם על מסלול התצוגה של גולף, משולבים עם שמלות תחרה לבנות במראה רומנטי, או עם מכנסי פדלפון במראה יומיומי נינוח.
גם סנדלי שורש, שזכו לפרק שלם בספרה ש אלאור, חוזרים בימים אלה לאופנה. בשבוע שעבר הודיעה חברת קסטרו על שיתוף פעולה ראשון עם חברת שורש, במסגרתו יצרו בקסטרו ארבעה דגמים מחודשים לגברים של הסנדלים המיתולוגיים, בשילובי צבעים כמו כחול וכתום או שחור עם כחול רויאל, שימכרו במהלך החודש הקרוב ב-199 שקל בחנויות הרשת.
לדברי מעצב האופנה אסף ביטון ממחלקת הגברים של קסטרו, הסנדלים החדשים מתאימים פחות לטראקים או לפעילות ספורטיבית, והם מתכתבים עם טרנד האקטיב-וור האופנתי. "אנו מאמינים שזה הפריט הכי נכון היום באופנה, וגם פריט חשוב מאוד במלתחה של הגבר הישראלי", אומר ביטון. על השאלה כיצד התייחסו בקסטרו לדימוי האיקוני של שורש כסנדלי מתנחלים וצעירים לאחר צבא בטיול הגדול, משיב ביטון: "בתור מוצר ישראלי הסנדלים מושרשים בהרבה מקומות בחברה הישראלית, אבל אנחנו בחרנו להתייחס אליהם מהפריזמה האופנתית. הם מאוד נכונים למה שקורה היום באופנה, וכששוחחנו בינינו המעצבים, הבנו שזה מגניב אותנו. בא לנו לנעול אותם עכשיו".
אלאור אינה אופנאית, אלא אנתרופולוגית המתמחה במגדר בחברה החרדית, אשר בחרה הפעם לפנות אל חקר החפצים. את המסע שערכה בעקבות הסנדל החלה בתצוגת הקבע לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל בירושלים, עם פסלו הצנוע של יצחק דנציגר - נמרוד. אלאור מרשה לעצמה להניח שהפסל היווה השראה למפעל הנעליים נמרוד, שהוקם בשנת 1944 על ידי יוסף רוזנבליט, שפעל מדירתו ברחוב דיזנגוף בתל אביב. בספר היא מתעכבת על סגנון הסנדלים שיצר המותג התל אביבי, בוחנת את הדגמים שהפכו לבסט-סלר ואת אלו שנפסלו מייצור, ואת הדינמיקה בין יצרן, חומר, חפץ וקהל. בהמשך היא בוחנת את היסודות להקמתו של מותג הסנדלים שורש, הפופולארי בעיקר בקרב מטיילים צעירים לאחר צבא ובני המגזר הציוני-דתי, וכן את הפריחה של חברת טבע נאות, שהוקמה בשנת 1941 על ידי גדעון שויער, עולה חדש מצ'כיה שהקים סנדלרייה קטנה בנהריה עם חבריו לגרעין, ועסק בסנדלרות ומסחר בעורות.
הסיפורים ההיסטוריים של כל אחת מהחברות מרתקים, ובהשוואה לספרי עיון אחרים, הם כתובים בשפה נגישה, לצד דימויים ויזואליים התומכים במחקר. אלא שהדיון המעניין בספר טמון באנתרופולוגיה של הסגנון הישראלי שהוא מנסה לקרוא דרך הסנדל. בראיון ל-Xnet מסבירה אלאור כי הסנדל הוא "חפץ מינימום", כלומר, פריט המצריך מינימום חומר והתעסקות עיצובית, ולכן הוא הצליח לשרוד לאורך זמן ולהפוך לחלק בלתי נפרד מהסגנון הישראלי. "בסנדל יש את הדבר שמחבר בין מינימום ופשטות. רישול מודע מאוד לעצמו ומינימום צבעים", אומרת אלאור. "הדברים האלה נשארו בסגנון הישראלי והם מאותגרים היום על ידי מעצבים רוסים שאני רואה באקדמיות. הדוגמה הבוטה היא למשל פראו בלאו שחוגגים את העודפות כנגד".
בישראל כל מה שמזוהה עם עודפות נחשב לוולגארי.
"הוא מתחלק לפרחי פריפריאלי, או בלינג בלינג של כיכר המדינה. סנדל הוא חפץ של צמצום. הוא המינימום. לכן, גם אם הוא לא ממשיך להיות פופולארי כפי שהיה בילדותי, וגם אם הילדים שלי לא הולכים איתו כמוני - הוא נוכח. עד היום מייצרים את הסנדלים בסגנון של נמרוד בחברון והם נמכרים בעיר העתיקה. התייר שמגיע לירושלים ממשיך לקנות אותם. החוויה שלו היא של סנדל מארץ הקודש. לא סתם קוראים לזה 'הסנדל של ישו', ואולי מכאן מגיע הסנדל התנ"כי. התיירים ממשיכים לראות בו את הדבר הצנוע ביותר, בדומה לנזירים הפרנציסקנים שהולכים בגלימות חומות, למותניהם רצועות חבל ולרגליהם סנדלי עור".
סנדלים תנ"כיים נתפשים בחברה הישראלית כמשהו על זמני שהולך איתנו מימי אברהם אבינו.
"אברהם אבינו לא הלך בסנדלים תנ"כיים, אלא בסנדלי אצבע. שתי רצועות הרוחב בסנדל התנ"כי הגיעו ככל הנראה ממרכז אירופה ועוצבו בסנדלריות הקיבוציות. אני מראה בספר כי הסנדלרייה של טבע נאות רשמה פטנט על הסנדל התנ"כי. אותה עת הסנדלריות הקיבוציות עיצבו סנדלים דומים לחברי הקיבוץ, ובערב קריר אפשר היה לגרוב איתם גרביים. מה שקרה, זה שהתל אביבים (שבאותה תקופה היו הוואנביז ביחס לקיבוצניקים, א"י), שהיו בתנועות נוער, רצו להסתובב בתל אביב ולשדר את הערכים הקיבוציים גם על מדרכות העיר, ובכך יצרו מעין רצף מדומיין בין תקופת התנ"ך לימי ההתיישבות, תוך דילוג נרטיבי על 2,000 שנות גלות. זו הסיבה לכך שהסנדל הזה מחובר אצלנו בראש לשורשים העתיקים ביותר של עם ישראל".
חקרת במשך שנים ארוכות את המגזר החרדי. מה יחסם לסנדלים?
"גברים חרדים לא ילכו עם סנדלים אחרי גיל ילדות, שמסתיים איפשהו בגיל 10-11. בנות יכולות לנעול סנדלים עד גיל הנעורים. בשני המקרים אין כמובן חשיפה של האצבעות, כך שגם ילד בן 3 ילך עם סנדלים וגרביים, כל שכן בנות. היום הם מאמצים את הקרוקס, שהיא נעל סגורה ומאווררת, וגם נעליים בסגנון מוקסינים, שחלקן האחורי פתוח, כמו כפכף צפון אפריקאי".
מה מאפיין אנשים שנועלים סנדלים בישראל?
"רציתי לכתוב פרק בשם ה'סנדליסטים', שיתמקד בחבר'ה שהולכים בסנדלים גם בימים קרים. הבנים שלי, למשל, הולכים עם כפכפים ומכנסיים קצרים בכל מזג אוויר נתון. אני חושבת שיש משהו מאפיין ומיוחד במי שנועל סנדלים. לתפיסתי, הסנדל הפך מחפץ חוצה מגדר לחפץ גברי ומגזרי. אנחנו יודעים שהמתנחלים הולכים בסנדלי שורש, וזה עד כדי כך מזוהה עם הזרם הזה, עד כי בחורה שרוצים להכיר לה מישהו שואלת אם המיועד נועל סנדלי שורש או לא. יש גם מתנחלות שנועלות סנדלים, בעיקר הג'דעיות, וגם באוניברסיטה העברית אני רואה צעירות דתיות, לרוב לאחר שירות לאומי או צבאי, מגיעות עם סנדלים. בנוסף, ניתן לראות את הסנדלים גם על מטיילים. מה שכן מעניין, הוא התהליך שעברו נעלי הנאות/בירקנשטוק, שהפכו למנעל סנדלי יפה, ואנשים נועלים אותם לעבודה או לבילוי".
אנשים שנועלים סנדלי שורש בעצם מצהירים שהם לא מתעניינים או מתעסקים באופנה, אבל עצם הבחירה בסנדלים בעלי סגנון כל כך מובחן היא הצהרה אופנתית וסגנונית, הלא כן?
"לחלוטין. אפשר לזהות אדם שמבקש להיות מנותק מאופנה, אבל אנשים שנועלים סנדלי שורש עושים בחירות מאוד מדויקות בסגנון. אני מאמינה שהם מודעים לעצמם ומקדישים מעצמם בבחירת הרצועה, אם זו בצבע אדום, כחול או חום. ושם, לדעתי, טמונה ההגדרה של הסגנון הישראלי: הבחירה במשהו פשוט, אבל מדויק ומודע לעצמו".
