אלמלא פגשתי את מירב, אישתי, סביר להניח שעדיין הייתי ברמן שמעביר את לילותיו בשתייה כבדה מידי עם אנשים שהוא לא מכיר, שמנסים להיכנס למיטותיהן של נשים שהם לא מכירים - ומן הסתם הימים היו עוברים עלי בשינה טרופה, בשתייה כבדה ובניסיונות להיכנס למיטותיהן של נשים שאני לא מכיר. כן, אני יודע שזה נשמע קסום. זה לא. אישתי נתנה לי את מתנת מטרת החיים. הילדים שלי העניקו לי את המשמעותם שלהם. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיהם. רגע, תיקון, אני יודע בדיוק.

 

השבוע אנחנו חוגגים שני מאורעות שהשתלבו במקרה ויוצרים עבורנו סינרגיה נהדרת. הראשון הוא יום המשפחה. כן, זה שהיה פעם יום האם והשני הוא יומהולדת שנה לפרלמנט האבות. היות והפרלמנט סובב סביב היותנו הורים ויום המשפחה סובב סביב היותנו אנשי משפחה (כן, זה נכון, גם סביב מרמור על זה שלקחו לכן את יום האם), החלטנו לעשות את בחירת הכתיבה ההגיונית – לנסות לראות מה היה קורה אם לא היו לנו שני האספקטים הללו בחיים.
זה משחק שהורים רבים משחקים בו לעיתים קרובות - משחק "אילו הייתי רווק חופשי וחסר דאגות בטח הייתי חי את החיים, רואה עולם וישן בלילה. אולי בעצם לא ישן בלילה, אבל מסיבות טובות..." ובכן, החלטנו לשחק את המשחק הזה גם אנחנו. הסתכלנו על מי שהיינו וניסינו לדמיין מה היה קורה אלמלא הקמנו משפחה.
 

וויסקי, סטריאו ומערכת קולנוע ביתי / יובל אדם

בטוח הייתי בתל אביב או בניו יורק (היום ברמת גן), בדירה קטנה יותר (היום צריך חדרי ילדים), עם סטריאו מעולה (מנגנים שירים מהאייפד. אין תקציב לסטריאו), קולנוע ביתי (טלוויזיה ישנה) ובר אלכוהול מאובזר (מי רוצה לשתות כשנרדמים כל לילה בעשר?). הייתי נוסע לחו"ל בלי הפסקה (נסיעה אחת מאז 2010. למי יש כסף או סידור לילדים?). כנראה שהייתי בקשר "רציני" מספר 245624. בחורה חמודה, חומר חתונה מושלם על הנייר. היינו גרים קצת ביחד וזה היה מתפרק כי אני כ"כ סגור ומרוחק ואז הייתי שוב משתכר, מתאבל ומחפש את הקשר הבא. אם האישה הקסומה שלי לא היתה מופיעה כשהופיעה, הייתי היום נפש אבודה שמתבעסת איך משנה לשנה החברים מתחתנים, מולידים ילדים ועוברים לפרוורים והבחורות בבר נהיות צעירות יותר ויותר, גם אם היה לי אחלה סאונד בסלון.

  

גר אצל אמא ואבא / עומר להט

הייתי כנראה נשאר איך שאשתי מצאה אותי: בחור צעיר אחרי צבא, בלי תואר, ברמן עם חלום לפתוח מקום משלו ו... גר אצל ההורים. כן, עד כמה שלרובכם זה בטח נשמע מזעזע, אני מאמין שהייתי נשאר לגור עם אמא ואבא וחוסך כסף, חוסך המון כסף, כי כשאני שם על כפות המאזניים חיסכון כספי לעומת עצמאות תל אביבית, החיסכון הכספי מנצח. מצד שני, זו דרך ממש רעה להביא בחורות הביתה... במיוחד כשאתה ברמן. איזה מזל שהכרתי את אשתי.

 

מרחף ביום ובלילה / עמירם בניון 

סביר להניח שהייתי חי באוסטרליה ועובד באיזו עבודה שמסתיימת עד שעה חמש (רוב רובן של העבודות שם) ומאפשרת לעבור בפאב השכונתי לפני שנוחתים בבית. בין לבין, הייתי מתעסק בצלילה. הכוונה לצלילה ביום וריחוף בלילה (אם אתם יודעים למה אני מתכוון), שהרי ידוע למבקרים ביבשת התחתונה שהתחום מפותח, איכותי וכמעט ללא סיכון. למעשה, הכי בטוח שהייתי חוזר לתחום הרווחי של חקלאות ביתית (אם אתם יודעים למה אני מתכוון) ואז יש מצב שהייתם קוראים עלי ולא אותי.

 

אלכוהוליסט בטלן / ברק שטרית

אני מניח שהייתי זרוק היום על איזה חוף או באיזו מדינת עולם שלישי, עושה עסקים מלוכלכים או אולי גר בתל אביב, מתכנת באמצע שבוע, עושה קוק בסופשבוע או אולי בכלל הייתי ממשיך במסלול שעליו הייתי כשפגשתי אותה – אלכוהוליסט בטלן שמשתדל לעשות את המינימום האפשרי כדי להחזיק חיים משל עצמו או בשם הרשמי של התפקיד הזה – ברמן. זה בטח גם היה מגיע עם מחלת מין כלשהי עם ראשי תיבות שלא בטוח שהייתי רוצה לדעת את משמעותם.

אשתי איזנה אותי, החזירה אותי לסוג של מציאות ואפילו הוכיחה לי שניתן לסבול אותי ליותר מלילה אחד. הישג מרשים יחסית לתקופה ההיא, שהובילה לתקופה הנהדרת הזו.

 

תקוע / טל חן

כנראה שהחיים שלי היו סטאטיים, תקועים. אני לא מתכוון לבקר אף אחד על סגנון החיים שלו ומודה שלפעמים גם אני קצת מקנא באלה שכותבים בפייסבוק "בוקר טוב" בשבת באחת בצהריים, אבל במקרה הספציפי שלי, אם לא הייתי פוגש את שירי, מתאהב ומקים משפחה, אני יודע שהכל היה הרבה יותר סטאטי, שלא לומר "תקוע". אני חושב על כל הדברים שהיא דחפה אותי לעשות - לעבוד במה שאני אוהב; לסיים את התואר הראשון ולעשות גם שני; לקנות את הבית; לנסוע למקומות מדהימים שאף פעם לא הייתי בהם; אפילו סתם לקום ולצאת מהבית בשבת בבוקר וללכת לטייל (אם כבר קמנו מוקדם) וכמובן, להביא את הילדים לעולם. והדבר שבו הכי הייתי תקוע היה הכתיבה. חלפו בערך 15 שנה (מאז הצבא) עד שהשתחרר אצלי מחסום הכתיבה והיה צריך בשביל זה את כל הרגשות והחוויות שקשורות לאהבה, ילדים ולמשפחה. בלי זה - החיים שלי לא היו מספיק מעניינים בשביל לכתוב עליהם.

לפוסט המלא: דברים שההורות שינתה בי .

 

ריק מבפנים / אילן שיינפלד

עד שבאו ילדיי לעולם סבבתי עם חור שחור בתוכי, חור שחור שאיכל אותי ואת בני זוגי, את אהבתי ואת מכאוביי, את יצירתי ואת חיי. הריק הזה היה מורגש היטב בלבי ומצוי בשורש זהותי. הוא המדריך את מנוחתי כל חיי וגם מונע ממני כל תחושת הישג או סיפוק. כך גם היו חיי ממשיכים להיראות לולא היו באים בניי לעולם. אדם בן חמישים פלוס, נאה ומצליח, החי את חייו בבדידות מוסווית היטב ובתוך ריק.

 

מסרב לדמיין / יואב כהן-מלמד

מכיוון שאני ואפרת יחד מגיל 16, היכולת שלי לענות על השאלה מאוד מוגבלת. עשינו את כל הדרך מגיל ההתבגרות יחד - צעידה משותפת שהיא מכילה, מעצימה, תומכת ומאפשרת לכל צד להתפתח בדרכו בלי לחסום את השני. לא הכרנו בשלב של החיים בו הספקנו כבר להתוות דרך ולכן הנישואים והילדים לא "הרסו/שינו" את התכניות. אין דבר, אפילו אחד, שהייתי עושה אחרת. אין מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו. אני מניח שאם לא הייתי נשוי לאפרת ואבא לנועם ואיתי - הייתי רוצה להיות נשוי לאפרת ואבא של נועם ואיתי.

 

חלומות מתגשמים / אליסף יעקב

מה אם לא הייתי מכיר את מורן בגיל 16.5? כנראה שלא הייתי מקבל תעודת בגרות (שקיבלתי בזכות זה שלחצה עלי ועזרה לי); שלא הייתי מתחיל תואר ראשון; שלא הייתי מתבגר (עד היום אנחנו חלוקים אם זה טוב או רע, אבל לאחר דיון קצר אנחנו החליטה שזה טוב שהתבגרתי); שלא היינו מתחתנים גם אם היינו מכירים היום בגלל ההבדלים הגדולים בינינו (שלמדנו במהלך השנים להתגבר עליהם, להתחזק מהם ולחזק גם אחד את השני); שלא הייתה נולדת לי צוציקית מדהימה ובעצם... לא הייתי הופך להיות האדם, הבעל והאבא שאני היום.

מה שכן היה קורה... טוב, זה כבר לא מעניין אותי. בעבר הייתי חושב "מה אם?" אבל היום... היום אני כבר לא צריך, כי אני מאושר איפה שאני נמצא. יש לי אישה מדהימה, ילדה מדהימה עוד יותר ו(כמעט) כל יום כשאני והחלומות נפגשים בלילה, זה קורה כשחיוך נסוך על פני. מסתבר שלפעמים חלומות כן מתגשמים.

 

באמת, לא נותר לנו אלא להגיד לכם תודה, ילדים יקרים ובנות זוג יקרות שלנו, על שנכנסתם לחיים שלנו, העמדתם אותנו על רגלינו ונתתם לנו את הדחיפה בכיוון הנכון. תודה, ילדים שלנו, על שהפכתם את החיים שלנו לדבר מיוחד, מעניין ובעל משמעות, על שאתם נותנים לנו את המוטיבציה לסובב עבורכם את העולם. תודה, משפחות. אוהבים, אבא.