הדפסה
לכתבה באתר
בפעם הראשונה פגשתי אותו על קיר ברחוב אברבנאל. לא הכרנו. קראו לו "פיש אייר" (דג אוויר, יענו). בדיעבד התברר שזו היתה תקופת הפיקאסו שלו. בצד הציור הוא הדביק גם סקיצה:
אחר כך, פיקאסו של הרחובות שלנו נגלה לעיני שוב:
ושוב:
ושוב, רק בגרסה רזה:
ביום אחר ראיתי פתאום שוב "דג-אוויר". רק שהפעם בדרך שלמה:
בכלל לא פיקאסו. לא מצויר, אלא מודבק, אבל חינני. באותם ימים התייחסתי אליו כאל עוד אחד מאמני הרחוב המבורכים אצלנו. וזהו. המשכתי הלאה.
***
כעבור זמן, במקום אחר, ולכאורה ללא כל קשר, ראיתי ציור שנגע ללבי:
קווים פשוטים, אבל דמות מלאת הבעה. גם המיקום, על דופן ארגז התריס, נראה לי מבריק. ומאז, כפטריות אחרי הגשם, צץ לו הטיפוס המלנכולי הזה מכל פינה:
ממוקם תמיד בכשרון רב; תנוחות גפיים דינמיות ופרצוף רב הבעה:
גם בלילה, כשהוא שוכב על אבן דרך:
וגם ביום, כשיושב על מדף:
הרחוב כמובן לא דופק חשבון, ומניח שאריות היכן שנוח. גם על ציור:
בהמשך השגחתי שלדמות ארוכת הגפיים נוספו גם מלים:
וגם הדקל מדרך שלמה חזר, הפעם שפל צמרת:
עם הזמן, זיהיתי מנה של מודעות עצמית וחוש הומור:
***
במאמר מוסגר אספר (לכאורה בלי קשר לדמויות הצנומות), שבשנה שעברה נפתחה בשכונה גלריה בעלת שם משונה:
"אחרי כמעט 4 חודשים של שיפוץ מאסיבי", ספרו בעליה בפייסבוק, "פרויקט שהתחיל כחלום נרקם לו למציאות. אין לנו מלים לבטא את ההתרגשות שלנו והפעם לא בציניות. גאים להזמינכם באופן רשמי להשקה של גלריית 'משונע'".
מאז, למרות שעדיין לא חלפה שנה, היו בגלריה עשרות תערוכות, ובהן למשל: תערוכה של בוגרי "שמצלאל", בית הספר של האמנית נטליה זורבוב, מקבוצת "ברביזון החדש":
רטרוספקטיבה של אולגה קונדינה, גם היא חברת הברביזון:
ו"הכל כשורה אדוני הגנרל" של האמן דן אלון, שהתגורר בגלריה במשך שבוע:
ישן וצייר ואכל ואירח חברים, אבל לא יצא החוצה:
והיו גם תערוכות קבוצתיות ועוד תערוכות יחיד והשקת הפנזין "יוסי" ומסיבות וכל מיני. כמה שמח ב"משונע" אפשר לראות בעמוד התמונות שלהם בפייסבוק, ולמה זה קורה נבין עוד מעט. כרגע נשוב לרחוב.
***
בבוקר שבת אחת, נתקלתי בבחור צנום מצייר על דלתות המחסן של מינימרקט "הברכה":
נכנסנו, כמו שאומרים, לשיחה. קוראים לו אורן פישר. התרשמתי ממה שבחר לצייר; פריטים מאפיינים של הרחובות שלנו, שזוהו על ידיו בדיוק רב:
על פי הקעקוע על כתפו, חשדתי שהוא "פיש אייר". שאלתי והוא אישר. וכשהתכופף לצייר:
וראיתי מה יצא:
נפל לי האסימון. שאלתי, והוא הודה שהצנומות ברחובות שלנו הן שלו. אחר כך נפרדנו, והוא המשיך לצייר עד שהשלים גם את צדה השני של מפת פלורנטין שלו:
מבחינתי, בשבת ההיא נעשינו חברים (של שלום-שלום ברחוב), ואצלו נפתח פרק מאטיס קצר:
גם את מאטיס שלו הוא לא השאיר יתום מאב:
היה לי ברור שהבחור מיוחד במינו. וכשפורסם שב-20 בחודש נפתחת תערוכת יחיד שלו, "אי שם", בגלריה "בזל",
בצפון השבע של העיר, הרמתי גבה: מה לאמן רחוב דרומי בגלריה צפונית? אז ביקשתי ממנו שיחה על קצת יותר מרגל אחת. והוא הסכים.
בן 31, במקור מרעננה. הגיע לתל אביב לפני שנתיים בערך, אחרי חמש שנים בצפון הארץ, שם הבין שהתואר שיש לו בכלכלה לא מספק אותו. "נסחפתי לאמנות", הוא אומר. תערוכת היחיד הראשונה שלו, "אנטרופיה", הוצגה בגלריה "תל אביב" בקיבוץ אילת השחר, כולל סיקור במהדורת "חדשות הצפון":
אחר כך היתה לו תערוכת יחיד ב"אוזן השלישית", הוא השתתף בתערוכות קבוצתיות, וארגן את "צבעי בסיס", אירוע גדול: 17 אמני רחוב שהשתלטו על בסיס סורי נטוש ברמת הגולן והפכו אותו לחגיגה:
"צבעי בסיס" היה עבורו אירוע מכונן. בעיקר משום ששם "נרקמה", לדבריו, "קהילה קטנה, שהיום הם החבר'ה של משונע". שם גם הכיר את אנטון אברמוב, אמן נהדר של כיפופי ברזל:
הם התיידדו, וכשפישר עבר לתל אביב והסתובב מיואש למצוא סטודיו, הם נפגשו והחליטו לחפש ביחד. חיפשו וגם מצאו בניין בהרצל 112, עוד אחד שעתיד להידרס יום אחד על ידי כרישי הנדל"ן:
כאן הם פתחו את הסטודיו שלהם (מאחור) ואת "משונע" (בחזית):
"עד שפתחנו את הגלריה לא היה כזה מקום, והיה בו צורך", אומר פישר בתשובה לשאלה על החלטתם לפתוח גלריה. ולדעתו, העובדה שאמנים מנהלים אותה זו הסיבה להצלחתה. ייתכן שהוא צודק. אבל בעיני יש עוד סיבה. פישר הוא מגנט. בחור מאיר פנים, רהוט, מעניין ושמח ("אני אוהב בלגן ורעש, אנשים, חברים, בני אדם, תקשורת"). הוא גם מארח נדיב. כשהגעתי לפגישה, חצה את הכביש לסניף אמ.פמ וחזר עם שקית במבה. אם הייתי רוצה בירה או מיץ, הייתי מקבלת.
מהפגישה הקצרצרה שהיתה לי עם שותפו, אנטון, בחלל האחורי (שם הוא מתכונן לתערוכה הקרובה שלו), ברור שגם הוא מגנט.
אמנים צעירים, מוכשרים, אנרגטיים, לא ממוסדים. הולכים עם תשוקתם, אבל לא חושבים רק על עצמם. גם לא על רווחים גדולים. כסף הוא לא המניע. "מחזיקים את הראש מעל המים", אומר פישר. "עושים מספיק בדיוק בשביל לסגור את החודש, להתקיים. ההורים שלי", הוא מחייך, "לא מבסוטים מהדרך שבחרתי".
אבל הדרך הזו היא שמובילה אותו עכשיו לגלריה "בזל" בצפון העיר. וכאן אני נעשית כאילו ביקורתית. יש טענה, אני אומרת לו, שאמנות הרחוב כבר לא אלטרנטיבית, אלא עוד דרך להתברג אל השיטה, להרוויח יוקרה וכסף. הוא ממש לא מסכים. "לכל אמן", הוא אומר, "יש את האסטרטגיה שלו". ועכשיו הוא מפתיע. הוא בכלל לא חושב שזה רע למכור אמנות. "להפך", הוא אומר, "ובהרבה כסף. זו הפרנסה". וחוץ מזה, הוא בכלל לא רואה את עצמו כאמן רחוב. אלא? "אני אמן", הוא אומר. "ומדי פעם אני יוצא לעשות דברים שמערבים את החוץ, את הקהילה":
לפעמים הוא מצייר, לפעמים זה פרפורמנס. "ברחוב אני כמו תמנון, שולח זרועות, מפזר את עצמי. לא וונדליזם, לא מחאה, פיור כיף. זה ציור המערות שלי".
הוא מגדיר את האמנות שלו "שבטית, פרימיטיבית". ולעשות תערוכת יחיד של עצמו בגלריה שלו נראה לו נרקיסיסטי מדי. איך הגיע לגלריה "בזל"? "חיים סניור, הבעלים, גם מפסל בעץ. הוא נתפש על הפסלים שלי ומשך אותי לשם". והעניין הבורגני? לא רע בעיני פישר "לחדור אליו", כדבריו. בתערוכה יציג פסלים מפח ומעץ. דמויות רבות הבעה, כדרכו.
ממשיכות בדרכן הייחודית את ציורי הרחוב:
כך שגם באזורי היוקרה יוכלו בקרוב להתבשם מרוחו הטובה של אורן פישר, ואולי גם הם ימלאו את בקשתו האנושית כל כך מרחובות הדרום:
כי כמו שאומר חברו, אמן הרחוב דיוז: "אורן מצייר את איך שהוא חושב".