לינדגרן. "בכל מה שעשתה שילבה היגיון בריא, ישירות וחום אנושי" (צילום: gettyimages)
לינדגרן. "בכל מה שעשתה שילבה היגיון בריא, ישירות וחום אנושי" (צילום: gettyimages)

אסטריד לינדגרן, סופרת ילדים שוודית, נולדה ב-1907 ומתה ב-2002

אישה צעירה, כמעט נערה – רק בת 18 – מודיעה להוריה, לתדהמתם, שנכנסה להיריון. עד כה היו חייה מוגנים ונעימים בתכלית: היא גרה בחווה בשוליו של כפר קטן בדרום שוודיה, והייתה לה ילדות מאושרת, הורים אוהבים ותומכים, שתי אחיות ואח שאת רוב זמנה בילתה בחברתם. "כמה הרבה שיחקנו, ארבעתנו!" כתבה כעבור שנים, "מהבוקר עד הלילה, בלי להתעייף, שמחים ועליזים, לפעמים עד כדי סיכון החיים, אבל זה לא עלה על דעתנו".

הם טיפסו על עצים, נתלו על קורות הגג הגבוה שבאסם, קפצו על ערימת הקורות שבמנסרה. שנים לאחר מעשה היא זכרה את כל התחושות, המראות והריחות: את הנסורת הנושרת לתוך השיער, הכריכים עם הנקניק הקר, תותי הבר והפטל שליקטו. "הכרנו כל שביל וכל אבן קטנה", סיפרה, "את הנחל עם שושני המים, את התעלות, הפלגים, העצים – זכרתי את כל אלה יותר מאשר את בני האדם".

אבל החיים בחווה לא אפשרו לילדים רק לשחק: כל בני המשפחה נדרשו להשתתף בעשייה, וכולם - בני הבית, הפועלים בשכר, המשרתות, הילדים – עבדו קשה יחד, זרעו, שתלו, קצרו.

כל זה עמד להשתנות: ההיריון הלא מתוכנן אילץ את האישה הצעירה, ששמה היה אז אסטריד אנה אמיליה אריקסון, לקבל החלטות קשות. את אביו של התינוק שייוולד לה לא אהבה. היא סירבה להינשא לו והחליטה לצאת לדרך חדשה, עזבה את בית הוריה ועברה לגור בשטוקהולם, שם למדה קצרנות ומצאה עבודה כפקידה.

היא נחשבה נערה מוכשרת ומבטיחה: הרבתה לקרוא, אהבה לשיר בכנסייה, פעלה בשירות צבא הישע, כתבה בעיתון המקומי וזכתה בתחרות כתיבה על שם הסופרת השוודית סלמה לגרלף. אבל כשהרתה, ובחייה חלה התפנית החדה, נדמה היה שתמו סיכוייה לממש את כישרונותיה. לא כך קרה: כשהלכה לעולמה ב-2002, בגיל 95, הופיעה שמה באתר הספריות של האו"ם, במקום ה-18 ברשימת הסופרים המתורגמים ביותר בעולם.

זהירות, ספר מסוכן

כשהייתה בת 24 נישאה לבוס שלה במשרד של חברת המכוניות שבה עבדה, ואת שם משפחתו, לינדגרן, נשאה כשהתפרסמה. את ספרה המפורסם ביותר, "פיפי", שגרסתו הראשונה בעברית נקראה "גילגי בת גרב" ובהמשך תורגם כ"בילבי", החלה לחבר כסיפור לילדיה. הספר הראשון בסדרה ראה אור ב-1945 והיה הצלחה מיידית ומסחררת. אפשר למצוא בו חוויות רבות מילדותה. לדוגמה, אחד המשחקים שהגיבורה מלמדת את ידידיה, טומי ואניקה, הוא "אסור לדרוך על הדשא", שהסופרת ואחיה נהגו להשתעשע בו בילדותם, וכך משחקים אותו: "מהדלת מטפסים בזחילה אל הספה, משם אל הדלת במטבח, אל השידה, ממנה אל שולחן הכתיבה, ואל המיטה של אבא, ואז – אל האח הפתוחה" וכן הלאה.

הקוראים הצעירים אהבו את בילבי, אבל הממסד ראה בה דמות אנרכיסטית ודוגמה רעה לחינוך מתירני. "לא היו לה הורים", כתבה לינדגרן, "וזה כמובן היה נחמד מאוד, כי אף אחד לא אמר לה ללכת למיטה בדיוק ברגע שהכי השתעשעה ונהנתה, ואף אחד לא יכול היה להכריח אותה לשתות שמן קיק כשהיא העדיפה לאכול סוכריית טופי".

הורים ומורים זעמו. חלק מהמבקרים הזהירו שבילבי מסוכנת ושתגרום לקריסת המוסר הציבורי. הילדה אדומת הצמות הייתה שנונה ובטוחה בעצמה. היא הביעה את דעתה, ולא פחדה שיקרה לה משהו, שכן היה לה סוס משלה.

קולו של המצפון החברתי

אחרי הצלחת "בילבי" כתבה לינדגרן ספרים רבים נוספים, עבדה כעורכת של ספרי ילדים, עודדה סופרים אחרים ונעזרה בהצלחתה כדי לפעול למען זכויותיהם של ילדים. בשוודיה נהפכה למעין קולו של המצפון החברתי: עיתונאים הרבו לפנות אליה כדי לקבל תגובות על עניינים שהעסיקו את הציבור, ודברים שאמרה זכו להד רב.

בספר עליה שראה אור לאחר מותה נכתב כך: "אסטריד נגעה בחיי היומיום של שוודיה. בכל מה שעשתה היא שילבה היגיון בריא, ישירות וחום אנושי, ולכן הייתה כה מיוחדת".

את ספריה הרבים נהגה תמיד לכתוב בקצרנות, אותה מיומנות שרכשה כשהחליטה לבחור בחיים החדשים - ולא ידעה מה מועיד לה עתידה.

"בילבי" בדנית. חלק מהמבקרים הזהירו שהילדה הזו תגרום לקריסת המוסר הציבורי
"בילבי" בדנית. חלק מהמבקרים הזהירו שהילדה הזו תגרום לקריסת המוסר הציבורי