הדפסה
לכתבה באתר
בעוד שאדריכלים רואים בתכנון של גני משחקים
פרויקט חובה בעבודתם, מעצבים מעניקים לגנים האלה תשומת לב מועטה, ומבחינת אדריכלי הנוף מדובר
רק במשוכה שצריך לעבור בשלום. כדי לעקוף את המסלול המוכן-מאליו של חברות שמספקות מתקני שעשועים מן המוכן, צריכים אנשי המקצוע לחשוב אחרת ולהתאים את המתקנים למיקום המסוים של הגן – הן פיזית והן תרבותית – ואפשר לעשות זאת תוך שימוש חוזר באלמנטים מסוימים או בתשתית קיימת.
גן המשחקים Geo Park בעיר הנורווגית סטוונגר הוא פרויקט של הלן והארד Helen and Hard, ממשרדי האדריכלים הבולטים בנורווגיה בשנים האחרונות, שממוקם בעיר זו ופתח לפני כמה שנים שלוחה בבירה אוסלו. מדובר בגן רב-תכליתי, שהוקם לפני חמש שנים על שטח של 2.5 דונם באזור פתוח על שפת הים, בואכה מוזיאון הנפט: בהיותה מרכז של תעשיית הנפט הנורווגית ואחת הערים העשירות במדינה (שיעור האבטלה במטרופולין הזה ב-2011 עמד על כ-2%), יש לסטוונגר האמצעים הכלכליים והתרבותיים לחדש ולעצב סביבות עירוניות ייחודיות. מאחר שהגן הוקם במרכז העיר, בשכונה שאינה מתאפיינת במגורים, הוא אינו מתפקד כגן שכונתי אלא כלל-עירוני.
>> איך נראה גן משחקים מקורי ברמת השרון?
העיצוב הושתת על הרכיבים הבסיסיים של תעשיית הנפט, שהפכה את נורווגיה לאחת המדינות העשירות בתבל. המעצבים רצו שהפארק יצמח מתוך העיר והתעשייה שלה, כהתגלמות חומרית של כלכלה אוטרקית. הוא תוכנן סביב שלושה עקרונות, שכל אחד מהם מתבטא בצורה חומרית, ארגונית ותפישתית: השלב הראשון מתייחס לשכבות הגיאולוגיות והסייסמיות שבהן אצור הנפט, ומדובר בטופוגרפיה התת-מימית; השלב השני התמקד בטכנולוגיה, בחומרים ובמוצרים מעשה ידי-אדם המשמשים לשאיבה, להעברה ולפיתוח של הנפט; השלב השלישי שיתף את הציבור בפרוגרמה ובשימושיות של הפארק.
מאגר הנפט והגז הגדול בנרווגיה הוא טרול (Troll), שנמצא בצפון הים הצפוני בעומק של 2-3 קילומטר מתחת לקרקעית הים. המתכננים יצרו העתק מדויק של הטופוגרפיה התת-מימית, המורכבת משכבות גיאולוגיות בקנה מידה של 1:500. למעשה, הפארק עצמו יושב בתוך (ועל גבי) העתק של שכבות גיאולוגיות, והמעצבים "קילפו" את השכבות השונות של הקרקע כדי ליצור את הטופוגרפיה המבוקשת. הטופוגרפיה הזו מחלקת את אזורי הפעילות השונים: כך, למשל, האזור העמוק ביותר של ה"מאגר" הפך למתחם הסקייט-פארק, וקפלי הקרקע משמשים את אמנות הרחוב והגרפיטי.
האדריכלים קיימו סדרה של סדנאות עם קבוצות נוער, כדי להגדיר באופן מושכל את השימושים השונים שיהיו בפארק, כגון משחקי כדור, טיפוס, רכיבה על אופניים, הופעות, תצוגות, אזור מנוחה וכדומה. בשלב הסופי, פני השטח והמתקנים נבנו מאלמנטים ממוחזרים ו/או אלמנטים מעובדים מתעשיית הנפט, מאסדות נפט שאינן בשימוש, מפסולת תעשייתית ומספקים שונים. הילדים משחקים בתוך מתקנים של תעשיית הנפט, מצופים, חלקים של צינורות קידוח ואסדות, קבלים תעשייתיים, אמצעי מילוט מאסדות, אנטנות, צלחות קליטה ועוד. בכך הושלם המעגל של יצירה המורכבת ממתקנים שהם חלק מתעשיית הנפט, חלק מהעיר וחלק מגן המשחקים.
הפארק אמור היה להתקיים רק שנה אחת, אך ההצלחה שלו גרמה לכך שהפעילות בו מוארכת שנה אחר שנה. בשיחות עם תושבים וילדיהם, הם סיפרו כי הגן הוא אחד המקומות המהנים ביותר בעיר. בגלל הקשר שלו לתעשיית הנפט, יכלה אם המשפחה שאיתה דיברתי להסביר לילדיה על העבודה שלה ועל המכשור שמשמש בתעשייה – מכשור שאי-אפשר לראותו, משום שהוא קבור 300 מטר מתחת למים. אחרים סיפרו, כי הגן שונה מאוד מגני משחקים אחרים בעיר שנמצאים בסמיכות ליערות, שם המשתמשים משלבים את המשחק בגני השעשועים והמשחק ביער. כאן המצב הפוך: גן המשחקים אינו טבעי במובהק, אך הוא מצליח להיות אינטגרלי ו"טבעי" למשתמשים לא פחות מאשר הטבע האמיתי.
עושים כיף עם טחנות רוח
גן המשחקים של קבוצת האמנות והאדריכלות Superuse Studio (לשעבר
2012Architects) מדגים את עיסוקה המתמשך במוצרים ממוחזרים כאלמנטים בולטים בגני המשחקים ובמבנים האדריכליים שהיא מתכננת. הקבוצה שיקמה ב-2008 גן משחקים ברוטרדם, תוך שימוש בחמש טחנות רוח ישנות. בכל שנה יוצאות כ-200 טחנות רוח הולנדיות מכלל שימוש, ורובן אינן זוכות לשימוש חוזר. הגן הזה מתפקד כמבוך פנימי וחיצוני, כששילוב הכנפיים של טחנת הרוח יוצר מגרש קט-רגל במרכז המגרש על גבי מצע בטון קיים. ארבעה מגדלים, שכל אחד מהם מעוצב באופן שונה וביניהם מתוחה רשת, תוחמים אזור משחקים. השימוש ברשת הוא כפול: הן לצורך טיפוס והן כדי לתפוס כדורים.
מים מתחת לגשר החבלים
זווית אחרת לשימוש מחדש ניתן למצוא בעיירה היידנהיים, בדרום גרמניה, בפרויקט שנחנך אשתקד. כאשר פרנסי העיר חיפשו דרך לקרב את הפארק לציבור שאינו נוהג לבלות בו (מלבד פנסיונרים ומשפחות), היה על המתכננים לחשוב על אלמנט משחקי שיהיה שימושי, אסתטי ומהנה מבלי להתחרות בגן המשחקים הקיים בפארק. ראש העירייה הציע להשתמש בתשתיות קיימות ובמתקנים מסודרים, כדי ליצור מקום ומעבר מאתגר ואטרקטיבי שיאפשר נקודות מבט חדשות על הנחל המתפתל בפארק.
כדי להגשים את הפרויקט, פנתה העיירה לבנק האזורי כדי שיעזור במימון (את התמורה אפשר לראות בלוגו של הבנק שמתנוסס על גבי המתקנים), ולחברה מסחרית שתיצור גשר חבלים ייחודי. התפישה כאן הפוכה לזו שמאפיינת את שני הגנים הקודמים: במקום ליצור מתקן שעשוי מחומר ממוחזר או ממוצר ממוחזר, כאן המיחזור נמצא בבחירת המיקום - ניצול תשתית קיימת: עיגון גשר החבלים לתחתית של גשר קיים יצר אמצעי מעבר, שהוא גם מקום שהייה ומשחק, כזה שמאפשר פעילות אקטיבית וגם רפלקטיבית-מתבוננת. מיקום הגשר מתחת לגשר קיים מאפשר להשתמש בו כל ימות השנה, לרבות ימים גשומים ומושלגים.
מאחר שמתקני משחקים נתקלים בחומה גבוהה של רגולציות ומכשולים במדינות רבות (גם בישראל), הישענות על מתקנים בעלי תו תקן מאפשרת למתכננים ולרשויות לדעת שהמתקנים עברו בדיקות בטיחות. אלא שהתקנות האלה מכפיפות את היצירתיות לתקנים, ומכניעות אותה לטובת עיצוב שמרני. ייתכן שתקופת הליטיגציה הדכאנית הזו עברה סוף סוף את שיאה, ודור חדש של מעצבים ופקידים מתחיל לחשוב אחרת על סביבות המשחקים בעולם. עיצוב גני משחקים נמצא כעת בצומת דרכים: לחצים כלכליים, ורגולטוריים מהווים שיקול גדל והולך בתהליך קבלת ההחלטות, והמתכננים מוכרחים למצוא דרכים חכמות כדי להכניס אלמנטים סביבתיים, אקולוגיים, מוסריים ועיצוביים חדשניים.
