הדפסה
לכתבה באתר
חברת Hunter האנגלית עשתה אמש היסטוריה במונחים של תעשיית האופנה, כאשר בחרה להעביר בשידור חי את תצוגת סתיו-חורף 2015-16 של המותג ישירות מלונדון אל מסכי ענק בשמונה ערים מרכזיות בבריטניה, ובהן גלאזגו הסקוטית, בירמינגהאם, מנצ'סטר וליברפול. במותג הסבירו את המהלך ברצון למנף את התצוגה לחשיפה פנים ארצית ולהרחיב את קהל הלקוחות בין נתיני הממלכה. אלו יכלו להתרשם מקו הנעליים והביגוד של החברה, שהציג מראה מחוספס שמתאים יותר לבילוי בקאנטרי-סייד מאשר לארוחת ערב אלגנטית בלונדון. על רקע מפל מים שהוצב במרכז המסלול, צעדו דוגמנים ודוגמניות במגפי גומי בשלל צבעים, לבושים בשורה של מעילי פוך עם הדפסים גרפיים אבסטרקטיים ושילוב בין חומרים כמו בדי היי-טק לסריגים רכים. בכל זאת, חורף אנגלי, יודע כל תייר בן יומו בלונדון, זה לא פיקניק.
כבר עשור שהאנטר עושים הכול כדי להפיח חיים במותג. מי שסייעה לכך רבות היתה הדוגמנית קייט מוס, שביוני 2005 הגיעה לפסטיבל גלסטנברי באנגליה יחד עם בן זוגה דאז, המוזיקאי פיט דוהרטי. בתמונות מיומו הראשון של הפסטיבל תועדה מוס לבושה וסט גברי שחור ומכנסונים כסופים, כשרגליה הדקיקות מגיחות ממגפי גומי גבוהים של המותג הבריטי האנטר. הרפת-שיק של מוס יצר סנסציה, והקפיץ את הנראות של המותג בעולם. במהרה הפך האנטר, שהוקם בשנת 1856 כחברת נעליים המתמחה בייצור מגפי גומי, למותג החביב על ידועניות ואנשי תעשיית המוזיקה.
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
אלא שההייפ התקשורתי סביב המותג לא התבטא גם ברמה העסקית. עם כל הכבוד לקייט מוס ולסלבס שבאו בעקבותיה – כמו גווינת' פאלטרו, לייזה מינלי, שרה ג'סיקה פרקר, הילארי דאף, קייט ווינסלט ואחרות – החברה היתה שקועה בחובות כבדים, וזמן מה לאחר מכן הכריז המותג על פשיטת רגל ונרכש על ידי קבוצת העיצוב הבריטית Pentland (שמחזיקה ברד אור דד, ספידו, קו הנעליים של לקוסט ומותגים נוספים).
עוד בערוץ האופנה
- עידן כהן בדרך לניו יורק: "לכבוד הוא לי להצטרף לישראלים שעשו זאת לפניי"
- יעל גולדמן אאוט, שרון גניש אין: רונן חן משנה כיוון עם פרזנטורית מפתיעה
- מייד אין יזראל: מעצב הנעליים קובי לוי כובש את העולם מנחלת בנימין
באותו הזמן, בצד אחר של העולם, סיים את לימודיו בשנקר סטודנט מבטיח בשם מנשה בן יוסף. הוא נולד וגדל בכפר סבא, נצר לשושלת חייטים מבגדד (דודו החייט אורי בן יוסף, שעברת את שמו מנורי עבד אל-עזיז, היה החייט האישי של הרמטכ"ל העיראקי עד שעלתה המשפחה ארצה בתחילת שנות ה-50). בילדותו אופנה לא היתה ראשונה בסדר העדיפויות שלו, וכנער בכלל חלם להיות גיטריסט בלהקת רוק. רק לאחר שירותו הצבאי, כששהה במשך חצי שנה בניו יורק, נדבק בחיידק האופנה ועם שובו לישראל נרשם לשנקר. בפרויקט הגמר שלו, שנוצר בהשראת להקת הרוק איירון מיידן ובשילוב אלמנטים מהסרט "בלייד ראנר", הציג בן יוסף על המסלול נשים ביוניות על קו התפר שבין אדם למכונה.
בתום לימודיו החל לעבוד כמעצב במחלקת האופנה של גולף, ובאחד הימים נחשף לתחרות של תאגיד האופנה Pentland בלונדון. תיק העבודות ששלח בן יוסף לתחרות נבחר, והוא הוזמן יחד עם מספר מצומצם של מעצבים צעירים להשתתף בחממת מעצבים יוקרתית בלונדון במשך תשעה חודשים, שבמהלכם עסק בעיצוב ופיתוח פרויקטים למותגי החברה.
בשנת 2007 החל בן יוסף את דרכו כמעצב בצוות של נעלי לקוסט, ושנתיים מאוחר יותר מונה למעצב הנעליים של חברת האנטר. בשנת 2011 נמכר המותג שוב, וכיום הוא נמצא בבעלות חברת ההשקעות Searchlight Capital Partners. בשלב זה בקריירה, עמד בן יוסף בפני צומת דרכים אישית ומקצועית: לא היתה לו ויזת עבודה באנגליה, ויחד עם הגעגועים לאוכל של אימו בישראל – הסתמן שהגיע הזמן לארוז את חפציו ולשוב ארצה. אלא שאז הגיעה הצעה מפתיעה מהבוסית שלו לשעבר בהאנטר: בן יוסף יעבוד על עיצוב הקולקציה מישראל, ומדי שלושה חודשים יגיע לתקופה זהה בלונדון. "ביום שבת כבר הייתי בחזרה בארץ, וביום שני התחלתי לעבוד על הקולקציה מהמרפסת של אמא שלי בכפר סבא", הוא נזכר. "עבדתי בפורמט הזה במשך ארבע שנים, אבל זה היה קשה מאוד. לא פשוט לחיות על הקו וכל שלושה חודשים להחליף מקום. אתה לא כאן ולא שם".
איך עובדים כך בשלט רחוק?
"הייתי מקבל בריפים על הטרנדים של העונה הבאה, מעצב קולציה בהשראתם, ומשם זה היה עובר למחלקת הייצור. בשלוש השנים הראשונות הייתי מעצב הכול – מנעליים ועד בגדים, בעיקר מעילים. זה היה אתגר להפוך את האנטר ממותג נעליים למותג בגדים, וזה לא התרומם בהתחלה. היינו צריכים לעבור כמה עונות כדי שזה יתפוס. לפני שנתיים קיבלתי ויזת עבודה, ומאז אני גר בלונדון".
בשלוש השנים האחרונות עברה החברה מתיחת פנים מסיבית ושינוי במצבת העובדים. מסטודיו של עשרה אנשים ("אני הייתי העובד הרביעי, יחד עם המנכ"לית וצוות הפיתוח", נזכר בן יוסף), הפך האנטר למותג אופנה עם 100 עובדים הכפופים למנהל הקריאטיבי שמונה בשנת 2013 – אלסדייר וויליס הבריטי, בעלה של מעצבת האופנה סטלה מקרטני ומי שהיה בעבר המו"ל של מגזין העיצוב Wallpaper והמנהל הקריאטיבי של מותג בגדי הגברים דאנהיל.
"מהרגע שהוא נכנס, היו לי שתי אפשרויות: ללכת או להישאר. החלטתי להישאר", אומר בן יוסף על הבחירה להשאיר את האגו בצד ולהתמסר למקצוע. בן יוסף הוא מעצב הנעליים הוותיק בחברה, ועובד בצמוד לוויליס ולמעצב הבגדים ניאל סלואן (לשעבר מעצב בכיר בקו הנשים של ברברי) על עיצוב שש קולקציות בשנה: שתי קולקציות המוצגות בתצוגות האופנה העונתיות, שתי הפרה-קולקציות ושתי הקולקציות הראשיות הנמכרות בחנויות. בן יוסף אחראי על עיצוב הנעליים והמגפיים לנשים ולגברים – החל בדגמי הגומי הקלאסיים שמלווים את המותג כבר למעלה מ-150 שנה וזכו לשילובי צבעים שונים, ועד חידושים שהכניס לאחרונה כמו ייצור נעליים מעור במראה אופנתי. למשל, מגפונים מעור על סוליית פלטפורמה בדוגמת טרקטור בשילוב צבעים, או נעלי גומי לגברים שנראות כמו אדפטציה לנעלי עבודה בסגנון המזכיר גם מותגים כמו בלנדסטון, פלדיום וד"ר מרטינס, הנמצאים כיום בתקופת פריחה ומיתוג מחדש.
"אני חושב שהכוח של הנעליים שלנו טמון בשני פרמטרים: בפרקטיות שהם מציעים ובמורשת ההיסטורית של בית האופנה", אומר בן יוסף. "בריטים מאוד אוהבים לקנות מוצר שיש מאחוריו היסטוריה, ויתרה מזאת, חותמת של בית המלוכה, שמאשרת כי בית המלוכה רוכש מהמותג. זאת חותמת איכות שמופיעה אצל מספר בתי אופנה כמו ברברי ופרינגל אוף סקוטלנד".
זה לא מובן מאליו שמעצב שהתמחה באופנה בזמן לימודיו, משמש כמעצב ראשי למותג נעליים כזה.
"אחד היתרונות הגדולים של שנקר הוא מגוון הקורסים הרחב. אתה יוצא משם מעצב שנוגע במספר תחומים: אביזרים, נעליים, בגדי יום, מחויטים, שמלות ערב – בניגוד לקולג' אוף פאשן בלונדון, שם אתה מתמחה במסלול של עיצוב בגדי נשים ספורטיבי או מחויטים לגברים. אתה נהיה כלבויניק, וזה משהו שעוזר לך כשאתה מגיע לחברת אופנה כי יש לך יותר ורסטיליות ואפשרויות תעסוקה".
כיום, בגיל 38, הוא מתגורר במערב לונדון עם בת זוגו הבריטית, אותה יישא לאישה בחודש מאי הקרוב בישראל. במהלך השיחה איתו הוא מגלה כי על אף העמדה הבכירה שלו בחברה, הוא בכלל היה רוצה לעצב בגדים. ההחלטה להתמקד בעיצוב נעליים, אומר בן יוסף, הגיעה בגלל ההזדמנויות שקיבל בתחום. נכון להיום, הוא גם לא רואה את עצמו שב לחיות בישראל. "המחשבה שאני מאבד את המקום הזה קשה לי", הוא אומר. "אבל ככל שעוברות השנים, אני מבין שאני כבר לא יכול לחזור לחיות כאן. מאוד רציתי קריירה בחו"ל, וכיוונתי לשם. עכשיו, אני לא רוצה לאבד את כל מה שהשגתי בלונדון".
