כמיטב המסורת, גם השנה מתקיימת (בפעם ה-11, תאמינו או לא) התערוכה הנחשבת "עדות מקומית" במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, המציגה את צילומי העיתונות הבולטים ומעוררי ההשראה של השנה האחרונה כפי שנתפסו בעדשות טובי הצלמים בארץ ובעולם. כ-7,000 תמונות הוגשו השנה לתחרות, ומתוכן נבחרו 250. יש לציין שרובן המכריע עסקו באירועי מבצע "צוק איתן" והקיץ הקשה שהביא עמו. הנה כמה רגעים נדירים של זוגיות, תמונות שמחות, עצובות או מצמררות, שיחד מרכיבות את הפסיפס המורכב והייחודי כל כך לארצנו.  

 

1. על דת ויוגה

 

הצלמת: מיכל חלבין (עבור הניו יורק טיימס)

 

התמונה: "הזוג רחל ואברהם קולברג חזרו בתשובה לפני כ-15 שנים, אבל החליטו לא לנטוש את היוגה שהיוותה גורם מרכזי בחייהם, ובשנים האחרונות מפעילים סטודיו ליוגה בבית שמש. הקבוצות לומדות בנפרד, נשים וגברים לחוד.

 

"רחל ואברהם התקרבו לדת דווקא כשהיו בהודו, ומספרים שהדת השלימה עבורם את התמונה: תרגול היוגה מחייב סדר ומשמעת, והדת מעניקה משמעות להכל. התמונה צולמה עבור מדור LOOK של הניו יורק טיימס ובזמן פרסומה עוררה סערה של ממש בניו יורק, שכן החיבור הזה בין יוגה לבין יהדות אינו נפוץ".

 

2. חיבוק אחרון ופרידה

 

הצלם: עידו ארז (עבור ידיעות אינטרנט)

 

התמונה: "זוהי פגישתם האחרונה של חייל המילואים עדי בריגה וחברתו יוליה בשטח הכינוס. שלושה ימים לאחר מכן נהרג עדי מפגיעת פצמ”ר. נסעתי מטעם המערכת לצלם את אלוף פיקוד דרום שהתראיין לתקשורת בכניסה לקיבוץ בארי. הייתי עם הכתב ברכב וראיתי חייל מתנשק עם בחורה בלונדינית, ביקשתי מהכתב לצאת מהר מהאוטו והתחלתי לצלם אותם, והתחלנו לשוחח.

 

"שאלתי איך היא הגיעה לשטח כשכל הכבישים סגורים ותחת התקפות והוא סיפר שאמר לה לנסוע ולא לעצור. היתה שיחה טובה והתבדחנו, אמרתי להם שלפי החיבוק שלהם הם לא התראו הרבה זמן, והיא סיפרה שמאז שקיבל צו 8 שבועיים קודם הם לא התראו. כשהם התרחקו והתחבקו שוב תפסתי את הצילום הזה. סיימתי עם המשימה ונסעתי משם.

 

"אחרי שלושה ימים הגעתי שוב לשטח הכינוס לצלם ספרים שבאו לספר את החיילים, צילמתי את הסיטואציה והלכתי לצלם את החיילים נחים באהלים, שוחחתי עם החיילים וכמה חיילים דיברו וקשקשו ושתו ממתקן של מים, אחד החיילים היה הוא, עדי בריגה. כשסיימנו ויצאנו לאחר שעה וחצי הסתובבתי קצת ברצועה כדי לצלם. כשחזרתי עברתי שוב דרך אותו הכביש ופתאום ראיתי מלא אמבולנסים באותו מקום שהייתי בו. בזמן אמת ביקשו ממני לצלם שם כי הסתבר שנפל שם פצמ"ר. צילמתי מרחוק את המסוק שמפנה את הנפגעים.

 

"אחרי יומיים נשלחתי לצלם את הלוויה של אחד מהרוגי התקרית, והסתבר שזה אותו עדי בריגה. חברתו היתה שם ולא זיהיתי אותה, כי היא היתה בלי משקפי שמש. היו שם הרבה צלמים והיא פנתה לאחד מהם, צלם של רויטרס, לברר אם הוא מכיר את הצלם שצילם אותם וביקשה שאצור איתה קשר כי זו המזכרת האחרונה שלה. הוא התקשר ולא זכרתי שצילמתי אותם. נסעתי הביתה מהר כדי לעשות חיפוש ומצאתי, חוץ מהתמונה הזו, עוד שתי תמונות של עדי בריגה. אם הייתי נשאר שם עוד שעה וחצי אחר כך כנראה שגם אני הייתי נהרג".

 

3. אלמנה בלבן

 

הצלם: יובל חן (עבור ידיעות אחרונות)

 

התמונה: "כצלם עיתונות בתקופת המלחמה האחרונה יצא לי לעבור בין צילום החיילים בשטח לבין הלוויות לאחר מכן, וכשהגעתי לצלם את הלוויתו של גיא אלגרנטי, לוחם מגל"ן בן 20 שנהרג בלחימה, פתאום ניצב מולי חיזיון של ממש.

 

"בין המוני החיילים, חבריו של גיא, נעמדה חברתו בלבן. במה שזכור לי כסוג של הילוך איטי, התמונה הסתדרה לה מעצמה: האלמנה הצעירה הזו מרחפת במרכז עם מבט נוגה וכואב, מושיטה את ידה בשאלה, כמו בטקס קינה תיאטרלי ועל זמני. בשבילי התמונה הזו הצליחה לתפוס את כל חוויית הקיץ הכואב שעברנו".

 

4,5. כלה מאחורי הוילון

 

הצלם: רונן זבולון (עבור רויטרס)

 

התמונות: "התמונות צולמו בחתונתם של אהרון (18) ורבקה-חנה (17) קרויס בשכונת מאה שערים. הוזמנתי לצלם בחתונה של משפחת קרויס במאה שערים, השייכת לזרם של נטורי קרתא. מדובר במשפחה צנועה ומאוד מיוחדת, אב המשפחה מוכר ומכובד בקהילה אך למרות זאת חי בצניעות, ביתו פתוח להיכרות ולשיח. גם חתונת ביתו נערכה בצניעות יחסית, והיו בה 200 מוזמנים בלבד.

 

"בצילומים רואים את הרגע שלפני תחילת שלב 'ריקוד המצווה' המסורתי. הבד מפריד בחלל האירוע בין נשים לגברים, כשלכלה מותר לחצות את ההפרדה ולחגוג עם הגברים, כשכולם רוקדים סביבה. התמונות צולמו ברגע שלפני חציית הוילון".

 

6. אהבה על הדשא

 

הצלמת: הדס פרוש (עבור פלאש 90)

 

התמונה: "הגעתי לכפר בתיר במטרה לתעד משפחות של חקלאים, והתברר לי שהסיפור של בתיר אפילו יותר מעניין. התברר שבאותה תקופה, הכפר סער סביב מאבק כנגד תכנית המשך גדר ההפרדה דרך השדות החקלאיים. לא רק שהתכנית תהרוס את אופיו החקלאי של הכפר, אלא שיהרס גם תוואי האדמה המיוחד: חקלאי הכפר מעבדים טרסות חקלאיות שנבנו עוד בימי הרומאים ונמצאות בשימוש מאז, בעזרת תעלות מים קדומות שנחצבו באותם ימים.

 

"המאבק יצר שיתוף פעולה נדיר בין תושבי הכפר לבין תושבי ההתנחלויות הצמודות וקבוצות ירוקים, אשר פנו יחד לאונסק"ו בבקשה להכיר בטרסות כאתר מורשת עולמי. המאבק צלח. בתמונה זוג חקלאים פלסטיניים תושבי הכפר, במהלך יום עבודה. כל תושבי הכפר עובדים יחד, גם הנשים".