הדפסה
לכתבה באתר
המוזיאון של תנועת מכבי העולמית (על שם פייר גילדסגיים) עובר לבניין חדש. מאז הקמתו ב-1982 היה המוזיאון חלק מ"בית מכבי" שבכפר המכביה ברמת גן, ופוזר שם בין מספר קומות. לאחרונה החליטה תנועת מכבי להרוס את המבנה ולבנות במקומו בניין חדש, שישמש הן את המוזיאון והן את המשרדים שלה. בתחרות המוזמנים שקיימה התנועה השתתפו חמישה משרדים: טיטו אדריכלים, אליקים אדריכלים, אנדרמן אדריכלים, חן אדריכלים ואורבך-הלוי אדריכלים.
הבקשה הייתה לתכנן בניין בן ארבע קומות וחצי, ששטחו 3,100 מ"ר ושהמעטפת שלו תשתלב בנוף הכפר, שמשתרע על פני 80 דונם. בנוסף למוזיאון מיועד הבניין לכלול אודיטוריום ל-350 איש בשטח 700 מ"ר, אולם קבלות פנים, ארכיון, משרדים, שלושה אולמות להרצאות ומעונות ל-50 איש, שיעמדו לרשות קבוצות ספורט ובני נוער שמתארחות בכפר.
בצוות השופטים השתתפו יועצת האמנות עדיה סוארי; בעלת חנות העיצוב ''הביטאט'' אתי מאירוביץ; האדריכל ישראל פייג; יו"ר ועדת המוזיאון במכבי העולמי, עו"ד רמי הורוביץ; וחבר הנהלת כפר המכביה אלחנן הכהן. אלה החליטו לבחור בהצעה של אורבך-הלוי.
ההצעה הזוכה: כניסה עם רמפה
בצוות התכנון השתתפו אורי הלוי, נועם מוסקל, אורי רותם וניצן לוין. האדריכלים הסיטו מעט את הבניין המוצע מקווי הבניין הקיים, בקצה שדרת כפר המכביה. הם תיכננו מאסה לבנה ופערו בה חלל שמפריד בין אגפי המוזיאון (כ-800 מ"ר) לבין יתר השימושים. המבנה מוגבה מעל מסד, ולכניסה מובילה רמפה, שלדברי הלוי יוצרת "חוויה של מקום מיוחד, המתאים לטקסים ולאירועים". הרמפה מתחברת למבואה, מייצרת שטח התכנסות ומשדרגת את מגוון האפשרויות לפעילות בכפר.
האדריכלים נדרשו לעמוד בדרישות תקציביות מצומצמות, והתוצאה היא צנועה מהבחינה הזו. "הבניין מצהיר על תכולתו באופן בהיר, בלי להזדקק לסטרואידים", מתפייט הלוי. לדבריו, השאיפה הייתה ליצור "המשך אבולוציוני" לשאר בנייני הכפר באמצעות טיח לבן, זכוכית וקופסאות אלומיניום צבעוניות. "המרת המוזיאון מקופסה שטוחה בקומה השנייה למבנה אנכי ושקוף המחובר לאולם הכניסה, תיצור חלון ראווה נוכח בחיי היום-יום של כפר המכביה", הוא אומר.
חן אדריכלים: גמישות שימושית
ההצעה שהגישו חן אדריכלים כוללת חמישה מפלסים, וקומת כניסה בעלת גמישות שימושית: אירוע שמתקיים במבואה יכול להתרחב אל שטחי המוזיאון, ולהיפך – שטחי תצוגה יכולים להתרחב על חשבון שטחי המבואה. האדריכלים תיכננו שתי כניסות – האחת למוזיאון ולאודיטורים, והשנייה למבואה משנית, המובילה למעונות שבקומות העליונות. את כיתות הלימוד מיקמו בקומת הקרקע, כדי לאפשר גישה נוחה לחצר בהפסקות. החזית מחופה בפח צבוע ומחורר, והאיור מושג באמצעות תוכנה שמייצרת חורים בגדלים שונים.
ההצעה כללה שטח של כ-200 מ"ר שמואר בתאורה טבעית. שטח זה תוכנן להיות תלוי מעל חלל הכניסה ולהיראות ממנו. יתר השטח תוכנן כ"חלל מבוקר תאורה" (Black Box), שמקובל ברוב המוזיאונים החדשים בעולם ומאפשר תנאים מיטביים למוצגים רגישים, כמו יצירות אמנות או תמונות ישנות.
אנדרמן אדריכלים: צל על רחבת הכניסה
צוות התכנון כלל את יואב אנדרמן, ענת אנדרמן, עינת מור-קוציק, הדס וקסלר, עדי כהן ונעמה חיון-קדרוני. במרכז חלל המוזיאון תוכננה "באר אור" שצומחת מקומת הכניסה. מעטפת הבניין תוכננה מרפפות בטון לבן, שנועדו למתן את חדירת האור הטבעי ולאפשר מצבים שונים של חשיפה, בהתאם לצרכים השונים של המבנה. את האודיטוריום ביקשו האדריכלים לקבור מתחת למפלס הכניסה. קומת הכניסה השקופה נועדה לאפשר לצמחייה העשירה שמסביב "להיכנס פנימה", והבניין תוכנן כך שיטיל צל על רחבת כניסה חיצונית, כך שתצטרף למבואת הכניסה ותגדיל את שטחה. לבניין תוכננו שלוש כניסות נפרדות: לבאי המוזיאון והאודיטוריום, לאורחי האכסנייה, וכניסה שלישית מכיוון שדרת הספורטאים.
אליקים אדריכלים: עם הפנים לעתיד ולנוף
אליקים אדריכלים עיצבו את הכניסה הראשית לבניין בהמשך לציר הולכי הרגל, במבואה שקופה שתוכננה לכלול את אזורי התצוגה ולשמש גם ככניסה לאודיטוריום. המשך המבואה תוכנן כאזור תצוגה נוסף. בצד השני של הבניין, שאליו מגיעים בכלי רכב, מוקמו כניסה ומבואה נוספות, שמהן אפשרות להיכנס לאזורי האירוח של הספורטאים או להשתלב במוזיאון ובמבואה הראשית.
חזיתות המוזיאון והמבואה הראשית מוקמו לכיוון הציר והשדרה, ובהתאם לכך אמורות היו להיות שקופות ופשוטות יחסית. החזיתות שתוכננו לכיוון הצד השני, "עם הפנים לעתיד ולנוף", אמורות היו לבטא "את ההתפרצות הדינמית של אזורי האירוח", כפי שכתבו האדריכלים. תוכננו גם פינות ישיבה לספורטאים בין החדרים, ומרפסות חיצוניות. סמוך לחלל המשותף תוכננה מרפסת רחבה שאמורה הייתה לשמש את כלל האורחים, להתחבר לגרם מדרגות חיצוני ולאפשר אירוח אירועים.
