הורים בלחץ: מי יותר היסטרי - אבא או אמא?

אני חייב להודות בפני עצמי שעברתי מטאמורפוזה כהורה. התחלתי את חיי ההורות שלי כזחל אבא קטן והיום, אני לאט לאט הופך לפרפר או לפחות עש. כשהראשון נולד, אני מודה, הייתי מוכן למשימה. לא הלחיץ אותי להחזיק אותו או להרים אותו או להחליף לו. אפילו הייתי מניק אותו אם הייתי מצוייד למשימה. אבל אל הביטחון העצום שהיה לי בכישורים, התלווה הפחד הגדול מכל דבר שהוא לא פועל יוצא ישיר של הפעולות שלי (ושל אישתי. גם היא בסדר).

האיומים החיצוניים לבטחון העולל הראשון שלי ישבו כאבן גולל על לבי ולא אפשרו לי מנוח כל אימת שאיזו סכנה ריחפה מעל ראשנו. עם כל חום קטן התחלתי מסתובב סביבו במעגלים; לכל בכי של כאב עשיתי מאצ'ינג, דמעה כנגד דמעה. אבל אם אומרים שבילד השני כבר לומדים להירגע, אז אני קיבלתי תאומים. איתם הגיעה היכולת לקבל את העובדה שאבא לא יכול לעשות הכל ושלפעמים צריך פשוט להתמודד על הכאב.

ועדיין, יש כל כך הרבה נושאים להילחץ מהם: חינוך, חברה, היגיינה, התנהגות. ואכן, דאגתי להילחץ מכל אחד מהם בעיתו, מחלקם אני עדיין לחוץ, כמו הורים אחרים, אני מניח.

עמירם בניון: שמישהו יכבה את המזגן

אצל אבא מותר ואצל אמא לא: טמפרטורות נמוכות. אמא בטוחה שאם לה קר - לכולנו קר. ואם קר לילדים - הם יהיו חולים. אז היא מעלה את הטמפרטורות, מלבישה עוד שכבה של אפודה, אוטמת את החלונות ואם היתה יכולה, היתה גם מושיבה אותם בלי לזוז – עטופים היטב בפליז. אותי תמצאו מזיע בחולצה קצרה בפינת הבית, מוריד מעלה בלי שאף אחד ירגיש, מאוורר את החדר ומסביר שלכל אדם יש את הוויסות שלו ושיכול להיות שאם הלחיים של הילדים אדומות – יש סיכוי שחם להם.

לפוסט המלא: הכל שאלה של איזון

אליסף יעקב: חסר אחריות

אצל אבא מותר ואצל אמא לא: (כמעט) הכל. להשתולל, לקפוץ ממדרגות, לטפס על סולם וכו'. בסופו של דבר, הדוקטור הבינה שזה מי שאני והיא כבר לא מעירה לי והכל בסדר. בנושא אחר לגמרי, מחפש מקום לישון בו הלילה. יש הצעות?

אור לבו: המשוחרר באדם

אצל אבא מותר ואצל אמא לא: לעוף. אני מאוד אוהב לזרוק אותם באוויר. גם לתפוס. המניילנת לא ממש נלחצת מזה, אבל הסבתות הגדולות שלהם הן אות ומופת להיסטריה כשהן רואות את זה.

פוסט קשור: על כשלונות וכאב

אילן שיינפלד: אמא ואבא

לפוסט המלא: פעם הייתי ילד ודרסה אותי מכונית

יואב כהן-מלמד: ברגוע

אצל אבא מותר ואצל אמא לא: לטפס על מתקנים. אני עומד שם, בזווית עין, במרחק – כזה שמספיק קרוב אם הוא חלילה ייפול. אפרת קצת יותר מפחדת. אני מרגיע אותה ואומר לה שאני קרוב אליהם, אין מה לדאוג. גם בבית, קופצים ומטפסים על ספות. קורה שיש נפילות ובכי. אנחנו כאן כדי לחבק ולנחם אותם כשזה קורה. לא נורא אם יקבלו מכה. אם הם לא יתנסו ויצברו את הביטחון (אפילו של הסכנה) הם יגדלו להיות ילדי צמר גפן.

גבריאל ויינמן: רק לא ג'יפה

אצל אבא מותר ואצל אמא לא: להשתולל. אני משתולל עם אורי ברמה הרבה יותר פירוטכנית מאשר אמא שלו. במילים אחרות, כשאני זורק את אורי מגובה של חצי מטר על שמיכת הפוך במיטה, יעל חוטפת שבץ קטן. מצד שני, מחלקת הלכלוך, האכילה העצמאית והזחילה-על-רצפה-מג'ויפת-ביחד-עם-כלב היא משהו שהגברת מעודדת ואני נס על נפשי תוך כדי ספירת מיקרובים.

ברק שטרית: שילמד לא ליפול

אצל אבא מותר ואצל אמא לא: תנועה חופשית. היא: "תזהר, הוא ייפול". אני: "אז שילמד לא ליפול, לא יכאב לו". היא: 15 שכבות + 3 גרביים. אני: אולי עדיף שהוא יוכל לנשום ולזוז.

טל חן: משלם בשערות לבנות

אנחנו לא משפחה מאוד מגוננת. מודה שהרבה פעמים זה עולה לי בשערות לבנות.

אצל אבא מותר ואצל אמא לא: מדרגות ומגלשות גבוהות לבד. האינסטינקט של היד המושטת אליו בבהלה – עובד אצלי יותר לאט מאשר אצלה.

לפוסט המלא: מזוית האבא: מסגרת. מזוית הילד: התלבטות.

חולה ניקיון / עומר להט

לפוסט המלא: חולה ניקיון מחולון .