עשרות שנים נדרשו עד שתופעת הגרפיטי, אותן כתובות קיר אורבניות יצירתיות במיוחד, עברה ממעמד של ונדליזם - לכלוך קירות ובמקרה הטוב משובת נעורים - למעמד של ז'אנר אמנותי שמוצג גם בגלריות, זוכה לכבוד בחוגים מקצועיים ואף נמכר בכסף רב. לא כך במקרה של הגרפיטי הסרוג (Yarn Bombing). הפרקטיקה הזו, שידועה גם בכינוי 'סריגת גרילה', ותכליתה שימוש בחוטי צמר במקום בתרסיסי צבע - זוכה לחיבוק ממסדי אוהד וחובק עולם, מתל אביב ועד סן פרנסיסקו.

 

עוד בערוץ עשו בעצמכם

>> מחתרת האיקאה

>> איך קמה תזמורת שלמה מאתר פסולת

 

 

לא חוקי לסרוג עץ

הטירוף הזה התחיל אי שם באוסטין, טקסס: מגדה סאייג, בעלת בוטיק באוסטין, החליטה יום אחד ב-2005 לסרוג דוגמה גיאומטרית לידית של הדלת בחנות שלה. נוכח התגובות החיוביות, הקימה מייד אחר כך את Knitta Please, קבוצת נשים אקטיביסטיות, שהיו מעורבות בפרויקטים ברחבי העולם. גם הן, כפי שמקובל אצל אמני גרפיטי, אימצו לעצמן כינויים יצירתיים. בתחילת הפעילות שלהן הכינויים נדרשו בעיקר כדי להסתיר את זהותן, שכן את קל אמנם לפרק את המיצגים שהן מקימות, אבל עיטוף אובייקטים במרחב הציבורי בסריגים אינו חוקי, ומשום כך הרשויות רואות במעשה ונדליזם והשחתה. בהמשך הכינויים שימשו לפיתוח המותג שלהן.

 

יש שיגדירו גרפיטי סרוג כתחביב נחמד, אבל במוזיאונים בעולם מתייחסים אליו ברצינות גמורה, כאל סוגה אמנותית לגיטימית. StreetColor, אמנית מסן פרנסיסקו, שהוזמנה ליצור עבודות עבור מוזיאונים שונים, מסבירה: ״מדובר באמנות רחוב שאני יכולה להציב בכל מקום שאני רוצה. במובן הזה, זו חתירה תחת הרעיון שאמנות צריכה להיות בתוך גלריה ולהישפט בידי מומחים. באמצעות הצבת העבודות ברחוב אני שוברת את המחסום של ׳מהי אמנות׳״, קבעה.

 

ואולם, התחום התמסחר במהירות רבה. סאייג, למשל, מכרה את החנות שלה ומתפרנסת רק מגרפיטי סרוג. לאורך השנים הוזמנה ליצור פרויקטים עבור תאגידים בינלאומיים. ״בשנים הראשונות הזדהיתי עם אמני גרפיטי מחתרתיים", סיפרה, "עכשיו האנשים שחששתי שיגרמו לי צרות הם אלה שמזמינים אותי לעבוד בשבילם״.  

 

״כשם שגרפיטי הפך לאמצעי ביטוי של צעירים שנדחקו לשוליים בידי הממסד, הכללי והאמנותי, כך הגרפיטי הסרוג הפך למדיום המועדף על בעלות מלאכה ואמניות הרחוב. הסריגה משויכת אוטומטית למעמד הנמוך יותר של ׳מלאכה׳, ומי שעוסק בה כמעט אוטומטית מודר מעולם האמנות״, סבורים במגזין Highbrow, ומשווים זאת לסוגים אחרים של אמנות מאותה היררכיה - כמו קדרות, טקסטיל ואריגה.  הנה כמה אמניות בולטות מהעולם:

 

פריז: ג׳וליאנה סנטה קרוז מעוררת מודעות להזנחה העירונית

דוגמה מוצלחת במיוחד לעבודה שמשלבת נוי סביבתי והנאה עם מסר חברתי ופוליטי היא ״פרויקט מהמורה״, שעשתה ב-2009 האמנית ג׳וליאנה סנטה קרוז הררה ברחובות רובע בלוויל בפריז. הררה הטמיעה סריגי צמר ססגוניים בסדקים ובמהמורות שבמדרכות פריז, ויצרה נקודות צבע חינניות במדרכות האפורות והשבורות. פרצי הצבע האלה העלו חיוך וגרמו קורת רוח רבה לתושבי הרובע, ובה בעת עוררו גם מודעות אפקטיבית להזנחה העירונית באזור.

 

ניו יורק: אולק לא רוצה להיות חלק מהחבורה

מי שנחשבת כחלק מהתחום, אבל מתנגדת נחרצות להגדרה היא Olek (אגתה אולקסיאק), אמנית ניו יורקית מצליחה. ״אני לא עושה גרפיטי סרוג, אני עושה אמנות״, הכריזה בראיון לניו יורק טיימס. אולק, שמאז 2003 עטפה בני אדם, אופניים, מבנים, פסלים ואפילו בריכות שחיה בסריגים ססגוניים, הלבישה בעבר את ״השור הזועם״ שבוול סטריט בניו יורק בסוודר ורוד-סגול. אבל מבחינתה, ״גרפיטי סרוג זו עבודה נדושה של חובבנים ואקסהיביציוניסטים. להרבה אנשים יש דודות או סבתות שמציירות - אתם רוצים לראות את הציורים האלה בגלריה? לא. הרחוב הוא שלוחה של הגלריה, ולא כל יצירה של כל אדם ראויה להיות מוצגת בפומבי״".

 

 

אחת העבודות האחרונות שלה עוררה מחלוקת וגררה איומים בתביעה: היא עטפה פסל מהמוזיאון התת-ימי בקנקון, מקסיקו, בסריגים, כדי להעלות את המודעות להרס האוקיינוסים. היא והארגון מטעמו פעלה לא ביקשו רשות ועוררו את זעם הרשויות והנהלת המוזיאון, שטענה שהעבודה פגעה בבעלי החיים הימיים שבסמוך לפסל.

 

לונדון: לורן אופארל ממנפת את הפמיניזם

ההתייחסות לגרפיטי סרוג כתנועה חברתית וכמדיום אמנותי תמיד היו שלובים, אבל היתה זו האמנית הבריטית לורן אופארל (הידועה בכינוי ״המקצועי״ Deadly Knitshade), שרתמה את מסורת הסריגה הקבוצתית - פעילות נשית בהוויתה - לטובת יצירה עצמאית. אופארל הקימה את קבוצת הסריגה Stitch London (שנקראה בתחילה Stitch and Bitch והיתה מעין מועדון נשי) ומאוחר יותר את Knit the City - קולקטיב גרפיטי סרוג לונדוני. ״אנחנו קבוצה נמרצת וידידותית, שנפגשת ברחבי לונדון כדי ליצור דברים מדהימים ממקלות וחוטים״, נכתב באתר הקבוצה.

 

גרמניה: Strick & Liesel סורגות נגד נשק גרעיני

ב-2011 פעלו בגרמניה שתי סטודנטיות צעירות - הידועות בכינוי Strick & Liesel, אשר ככחלק מתנועת ״סריגת גרילה״ בינלאומית מתמקדות ביצירת עבודות בעלות מסר פוליטי מובהק. הפרויקט שלהן, Fluffy Throw-Up, שתואר במגזין אקונומיסט כ״צורת מחאה רכה ובלתי אלימה במיוחד״, כלל עטיפת עצים, פנסי רחוב, מעקות ועמודים של דגלים ברחבי גרמניה בפיסות סרוגות הנושאות מסרים נגד נשק גרעיני.

 

עוד קבוצות שמביאות לידי ביטוי את ההיבט המחאתי של הז׳אנר הן Knit Your Revolt האוסטרלית; KNAG (ראשי תיבות של Knitting Nannas against gas), שפועלת למען איכות הסביבה; ו״צמר נגד נשק״, קבוצה בריטית שלוחמת בהתחמשות הגרעינית.