הדפסה
לכתבה באתר
בכל פעם מחדש, אני תוהה איך מסורות נשמרות. איך יכול להיות שיש אמונה או מנהג, שמקובל להאמין או לחשוב או לעשות, אבל לא סתם ככה בשביל המסורת, אלא בגלל שלכאורה אמורה להגיע איזשהי תועלת מזה.
אלא שהתועלת לא ממש מגיעה. ואילו המנהג - באורח פלא - ממשיך לתפוס תאוצה.
יש מליון דוגמאות לזה, החל מדוגמאות איומות כמו מנהגי מילה בילדות מוסלמיות (איך בדיוק קורה שאמא כלשהי אומרת: ״תאמיני לי ,בסוף תראי שזה טוב בשבילך״?),
ועד מנהגים שהם סתם מוזרים ולא ברור לי הרציונל מאחוריהם, כמו המנהג התמוה לספר אחד לשני, או להעביר מאם לבת, את האמונה שכאשר האחד יגיע, איתו זה יהיה אחרת, והוא יבין וידע ויפעל.
בכל פעם שלקוח או לקוחה חדשה סוקרים את ההיסטוריה הרומנטית שלהם, ומספרים על בן או בת זוג כלשהו שדווקא היה לו פוטנציאל, אבל איכשהו דברים לא התקדמו ובסוף זה התמסמס, הם דואגים לסיים את המשפט ב:״טוב, הוא בטח לא היה האחד בשבילי. אחרת זה היה עובד״.
אז זהו, בנים ובנות. שממש לא. את האחד יוצרים, לא מקבלים.
מה יש לכם להפסיד?
מכירים את האנשים האלה, שמה שהם רוצים קורה להם? אלה לא סתם אנשים עם מזל. אלה אנשים שבדרך כלל תרגלו מגיל צעיר את התחום הכל כך לא נחקר: הגשמת מאוויים.
חדי העין שביניכם צודקים. אכן השלב הראשון בכל התמחות בהגשמת מאוויים הוא בכלל מציאת הרצון. תתפלאו, אבל רוב האנשים לא מאוד מיומנים בלדעת מה הם רוצים. הם מתלבטים, שוקלים בינם לבין עצמם מה מתאים להם, מחפשים סיפורים של אנשים אחרים שהצליח או לא הצליח להם.
רבים נמנעים מלרצות בגלל הפחד. בעיקר הפחד מהאכזבה. כמו כל הפחדים, גם זה פחד מאוד מתעתע, והוא חרב פיפיות : מרוב שאתם פוחדים להתאכזב, אתם מאוכזבים כבר. וגם מאכזבים כבר.מרוב שאתם פוחדים להיפגע, אתם פגועים כבר. וגם פוגעים כבר. מרוב שאתם פוחדים להישאר לבד, אתם לבד כבר.
אז מה יש לכם להפסיד?
אבל למה אני טוענת שמדובר בהתמחות של ממש? כי ברגע שאדם לומד להבין מהו רצון, ואז מתרגל אותו כמשהו קבוע, אז כבר אי אפשר עליו. הוא משיג מה שהוא רוצה. וזה מתחיל מהילדות ומאיכות התרגול מגיל צעיר.
אבל, יש כאן שתי בעיות- האחת היא, שלא כל התחומים קיבלו את אותו תרגול מהילדות. יש אנשים שמומחים בהגשמות פיזיות ( מרתונים, תירגולי סיבולת וכו), אבל ממש חלשים בהגשמה עצמית. חלק חזקים בהגשמה מקצועית, אבל לא הקדישו מספיק זמן לתרגול החלק הרגשי, ולכן חלשים בהגשמה רגשית, ושם הם מוצאים את עצמם נבהלים וחרדים ולא מרגישים בבית. ואז, מטבע הדברים, אנשים שהתרגלו לקלות כזאת בתחום המקצועי, לא רוצים לחוות את האי נעימות שבלהרגיש חלשים בתחום הרגשי, ואז הם נמנעים מלהתעסק איתו. מה שכמובן הופך אותם לעוד יותר חלשים בו, כי הם לא מתאמנים, לא לומדים את הכללים שלו, ולא מתרגלים הגשמת מאוויים.
ומכאן מגיע השלב השני: להגשים.
מה קרה לגלגלי העזר?
כל מי שלא יודע להגשים, מיד יגיד לך שהוא לא מגשים דברים שתלויים באנשים אחרים, כמו זוגיות, אבל כן יודע להגשים דברים שתלויים רק בו, כמו עבודה, או לימודים. באמת? שמעתם את עצמכם? אז ככה. אין תחום בעולם הזה שתלוי רק בכם. הכל זה שיתוף פעולה שלכם עם החוץ: עם אנשים אחרים, עם מזג האוויר, עם מערכות מוסדיות, עם ספק האינטרנט, עם היקום.
העניין הוא להבין את הכללים, ואיך המערכות האלה עובדות, ואז לרתום אותן לטובתכם.
קחו כדוגמה ילד שמתרגל רצון, בואו נניח בתחום הפיזי. הוא רוצה ללמוד לרכב על אופניים בלי גלגלים. נכון שהוא צריך בשביל זה את אבא?
אז אבא עובד. אבל בשבת הוא לא עובד, נכון? ילד שיודע להגשים, יחכה שאבא יבוא בערב, ימתין לשעת הארוחה, יספר איך כל הילדים האחרים כבר יודעים לרכב על אופניים ללא גלגלים כי כל האבות האחרים כבר לימדו אותם ( עובד תמיד), ממתין דקה בשביל שהמידע הזה ישקע אצל אבא, ימלא את אבא בטסטוסטרון וביצר התחרותיות, ואז יזרוק את הניתוב: אז בוא נקבע ששבת בבוקר אנחנו הולכים יחד למסלול ואתה מלמד אותי?
הסיכוי של הילד הזה לקבל סירוב הוא נמוך. קרה כאן הכל: רצון טהור זוהה, דרך פעולה שכבר הוכיחה את עצמה ( העלאת התחרות באמצעות איזכור מתחרים: אבות אחרים) בוצעה, בוצע תיעול מדוייק של הרגשות שעלו, ואז התוצאה הושגה: נעשתה קביעה לשבת.
נשמע קצת מניפולטיבי? בוקר טוב. ילדים הם הכי מניפולטיביים. אבל בכיף: אין כאן רוע, רק רצון טהור.
ולמה הילד הזה משיג מה שהוא רוצה? כי אף אחד עדיין לא סיפר לו שלא יפה לעשות מניפולציות.
וכאן מגיע השוס: רצון טהור שיוצא מהלב והופך לסדר של הוראות או פעולות כלפי השותף שלנו ( אדם אחר, מערכת, מוסד, מזג האוויר וכו), הוא דרך נהדרת להגשים.
כי הדבר היפה שקורה כאן הוא רתימת האחר, שבסה״כ כן רוצה בטובתנו אבל מכל מיני סיבות משלו עדיין לא פינה את עצמו לשים אותנו בראש סדר העדיפויות שלו.
אז יותר הגיוני להתקפל? להגיד לעצמך ש״בטח זה לא כזה חשוב לו, אחרת הוא היה כבר עושה משהו בעניין״? זה מקדם מישהו לאנשהו? להגיד לעצמנו שאם אנחנו לא בראש סדר העדיפויות שלו אז נוריד גם את סדר העדיפויות שלנו? הילד הזה אפילו לא שקל את זה. הוא פשוט אמר: ״אבא מתקשה. אז אני אעזור לו!״
ולקצרי הסבלנות- הנה מגיע פתרון האנלוגיה בתחום הדייטינג:
אל תפעלו כשהרצון שלכם לא בהיר. יש אלמנט רצון כללי ( אני רוצה מערכת יחסים), ואלמנט רצון ספציפי ( אני רוצה מערכת יחסים איתה או איתו). עכשיו השאלה היא רק איך משיגים את זה.
חלקו מטלות, הציבו יעדים
אז עכשיו כשביסססנו כבר את זה שתמיד כדאי לרצות, כי את האין כבר יש לנו ואין לנו מה להפסיד,
עוברים לשלב השני. כשיש לכם מישהו על הכוונת, כי כבר דיברתם, או הכרתם, ואתם כבר חושבים שיש אולי מצב, נשאר לכם לפעול כמו הילד הזה. לתעל את הרצון שלכם למשהו שיקרה. דיברתם? תזרקו שהיה כיף, ונדבר מחר. נפגשתם במקרה? תזרקו שהיה כיף, ולמה לא תעשו את זה שוב? אפשר בשלישי. לא? איך שאר השבוע? לא בכפייתיות. לא בחרדה ( כי מה יש לכם להפסיד? לא היה לכם אותו קודם, אז מה יקרה אם לא יהיה אותו גם אחר כך?), אבל כן באיפשור.
תמיד לאפשר לצד השני מרווח נסיגה, אבל תוך חלוקת מטלות והצבת יעדים. אולי נעשה הדלקת נרות מחר? מעולה קבענו. אני אוספת אתכם בשמונה .
בהצלחה!
