אשתו של המג"ד שנפצע קשה בצוק איתן: "שי יחזור ללבוש מדים"

דני (דניאלה) סימן־טוב הייתה בדרכה הביתה מביקור אצל חייליו הפצועים של בעלה, סא"ל שי סימן־טוב, מג"ד גדוד 12 של גולני. זה היה ב־24 ביולי השנה, ימי מבצע צוק איתן. רגע לפני שהסתיימה הנסיעה הארוכה מבית החולים "סורוקה" בבאר שבע לביתה ביישוב ליבנים הצופה אל הכנרת, צלצל הטלפון של אחותה גבי, שהייתה איתה ברכב.

ואת תסכימי שהוא יחזור לצבא?

"ברור".

דני סימן־טוב (38) סירבה עד כה להתראיין. עתה היא נעתרה, לראשונה מאז הפגיעה של בעלה, "כדי שאנשים יבינו איזו התמודדות קשה מחכה לנכי צה"ל הרבים הנמצאים סביבנו", ובמיוחד כדי לפרגן ל"את ואני", קבוצה שהקימה אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל כדי לתת אוזן קשבת ותמיכה לנשות הפצועים ונכי צה"ל (ראו בהמשך).

"גם אני רוצה שתהיה לי אפשרות לדבר עם אשת נכה צה"ל שעוברת משהו דומה, כי זה נותן כוח", היא אומרת. "כששי ישתקם, אחפש איפה להתנדב בעצמי. כבר היום אני אומרת לו: 'שנינו נלך יחד לבתי חולים. אתה תדבר עם הפצועים ואני אדבר עם הנשים והמשפחות שלהם'".

התוכניות שלה לחודשים האחרונים היו שונות לחלוטין ממה שהיא עוברת היום. שי, שבמשך שנתיים היה מג"ד בגולני, היה אמור לסיים את תפקידו ב־10 ביולי, שבועיים בדיוק לפני שנפצע, ולקבל את תפקיד ראש ענף חי"ר במל"י (מרכז לאימונים ביבשה).

"קניתי שמלה לטקס, והכנתי מתנה לאשת המחליף שלו: מסגרתי תמונה גדולה של המשפחה שלה, וכתבתי לה שבכל פעם שיהיה קשה, שתסתכל על התמונה ותאזור כוחות. שתבין שזה קשה אבל שווה". במקביל, קנתה כרטיסים לחופשה בתאילנד, שם תכננה לחגוג יחד עם אחותה ובני ביתה את יום ההולדת ה־60 של אמן. אלא שלחיים היו תוכניות אחרות.

"בתחילת יולי, כששי אמר שאצטרך כנראה לטוס לבד, נשברתי ובכיתי נורא. לא היה מצב שאטוס לתאילנד בלעדיו. ידעתי שהמצב מתוח, אבל לא חשבתי שייכנסו לעזה. דחיתי את הטיסה בכמה שבועות, אבל המשכתי לתכנן מסלולים, ידעתי לאן ניקח את הילדים – איתמר בן 3, ועמרי בת שנה. אמא שלי הכינה לכל אחד מאיתנו מתנה שנפתח בטיסה. החבילה של שי עדיין מחכה בחדר שלנו שיחזור ויפתח אותה".

המצב הביטחוני הידרדר, ושי לא בא הביתה תקופה ארוכה. "באחד הימים, כשהיה בצפון, ביקשתי שיבוא לתת לי נשיקה. נתתי לו חבילה שהכנתי לו, וכשיצא הספקתי לצלם אותו מחזיק את עמרי על מדרגות הבית. נפרדנו, ולא ידעתי מתי תהיה הפגישה הבאה".

פחדת? חששת מהבאות?

"האמת היא שלא. לא הייתה לי תחושה רעה. הייתי עסוקה בעיקר בטיסה שלנו. גם כששי התקשר והודיע שנכנסים לעזה, עדיין לא חששתי. חשבתי רק איך אסביר לילדים את ההיעדרות הממושכת של אבא".

בבוקר של יום ראשון, 20 ביולי, היא התעוררה מצלצול הטלפון.

"התקשרו חבר'ה מגולני ואמרו שקרה אסון נורא, שיש פצועים והרוגים, ועדכנו אותי ששומעים את הקול של שי בקשר. היה לי קשה נורא. כמה שעות אחר כך אמרתי לעצמי: 'דניאלה, תתחזקי, לכי לבקר את הפצועים'. ידעתי ששי לא יכול לבוא אליהם ורציתי לתת להם משהו ממנו. הבאתי להם במתנה את הספר 'השחף' של ריצ'ארד באך, ששי אוהב".

הספקתם לדבר בטלפון לפני הפציעה?

"כן. יום אחד, כשהם יצאו מעזה כדי לתדלק את ה'נמרים' (נגמ"ש מרכבה - ש.ר.א), הוא הצליח להתקשר אליי. הוא אמר שהוא אוהב ומתגעגע, ושאלתי מתי זה ייגמר. כשהוא סיפר שכתב לי מכתב, התחלתי להרגיש רע. זה נשמע לי כמו מכתב פרידה. דמיינתי דף לבן עם שורות כתוב בעט כחול ומסביב דם. בכיתי כל הלילה, ושי כנראה הרגיש. הוא התקשר בשש בבוקר ושלח לי תמונות מצחיקות שלו כדי לעודד אותי".

כשהיא מחוזקת מדבריו של שי, נסעה באותו יום עם אחותה גבי וגיסה אייל לבקר את הפצועים שאושפזו ב"סורוקה".

"גבי ואייל הורידו אותי בבית החולים, ונסעו לחלק אוכל לחיילים. אחר כך נסענו הביתה. בדיעבד, מזל גדול שלא הייתי לבד באותו יום".

מה ידעת בשלב הראשוני שלאחר הפציעה?

"במשך כל הנסיעה לבית החולים חשבתי ששי רק התעלף. כשהיינו ליד צומת קמה הודיעו לי שמנתחים אותו. כשנכנסתי לפגישה עם הרופאים שמעתי לראשונה ששי שבר ארבע חוליות בעמוד השדרה, שהוא יעבור ניתוח דחוף לקיבוע ושהוא מורדם. שאלתי אם זה עניין של חיים ומוות, והרופא אמר: 'לא יודע'. שאלתי: 'הוא יהיה נכה?', ואמרו לי: 'לא יודעים'. אפילו כששאלתי אם הוא יחיה, ענו לי: 'לא יודעים'".

במהלך סוף אותו שבוע עבר סימן־טוב שלושה ניתוחים על ידי צוות מנתחים גדול בראשות ד"ר גד ולן, "ובין הניתוחים הצלחתי לראות אותו. הוא היה נפוח, מחובר למכשירים עם צינור שיוצא מהגרון, וברקע היו הצפצופים של המחלקה לטיפול נמרץ, הקור, התאורה החזקה, והמון משפחות של חיילים שהמתינו בחוץ. אלו תמונות שאי אפשר לשכוח. החזקתי לו את היד ואמרתי לו שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים ושנעבור את זה יחד, כמו גיבורים".

מה ידעת בשלב ההוא?

"אחרי הניתוח השלישי הודיעו לנו ששי איבד את הרגליים. הרופא אמר שעשה כל מה שהוא יכול והוסיף שהוא אופטימי יותר לגבי הידיים, ואני יצאתי משם מרוסקת. כששי התעורר, הוא הסתכל עליי, הניע את השפתיים ואמר: 'אני מצטער'. אמרתי לו: 'אין לך על מה להצטער, אהבת חיי, העיקר שאתה כאן'".

את יודעת איך הוא נפצע?

"שי היה עם הכוח בסג'עייה, החזיק שני רימוני עשן, וכנראה שמההדף קרס עליו קיר של בית, שמתחתיו הייתה מנהרה. אחר כך קרס עוד חלק של הבית, והוא חולץ על ידי הצוות שלו. במקרה גם הסמג"ד היה שם, והרופא הגדודי, ד"ר מתן זר, ניגש אליו. מסביב היה ירי מאסיבי, ושי היה מלא דם, בקושי נשם. ניסו לפתוח לו את הלסתות אבל לא הצליחו, עד שרופא נוסף, ד"ר דניאל וייס, שהוא מומחה ברפואת חירום, הצליח לפתוח לו נתיב אוויר. זה היה בשלב ששי כבר כמעט היה בנשימות האחרונות שלו".

הודיתם לו?

"שי המליץ עליו לצל"ש. הוא פעל תחת אש והציל חיים. גם ד"ר וייס וגם ד"ר זר נאבקו על חייו של שי, ולצדם פעל צוות החילוץ שלו, שבתוכו היה ד"ר שלומי ישראלית, הרופא הראשי של מחלקת הטראומה בבית החולים רמב"ם".

שישה ימים שהה סימן־טוב במחלקת טיפול נמרץ ב"סורוקה", ובמהלכם קיבלה אשתו את הציוד האישי שלו, שם מצאה את המכתב שכתב לה, בדיוק כפי שדמיינה אותו, "כתוב בעט כחול על דף לבן עם שורות ומסביב מסגרת של דם".

עם סיום האשפוז הוא הועבר באמבולנס לשיקום במרכז הרפואי "שיבא", "ולפני כן", היא מספרת, "עוד היה רופא שבדק אותו ואמר לי: 'בעלך לא יוכל להזיז את הידיים והרגליים ולא יוכל לנשום לבד'. הרופא הזה הרג אותי".

בכניסה ל"שיבא", היא מספרת, קידם את פניהם מנהל המרכז, פרופ' זאב רוטשטיין. "לא הבנו מה הוא עושה שם, אבל הוא סיפר שקיבל הוראה מהבן שלו לטפל בשי כאילו היה בנו שלו. התברר שהבן של פרופ' רוטשטיין הוא הסמ"פ של שי, ומאותו רגע הוא הפך למלאך שלנו".

במשך שלושה שבועות שהה שי סימן טוב ביחידה לטיפול נמרץ, שם ייצבו אותו. "הבנו שמחכה לנו דרך ארוכה מאוד, אבל נעשינו אופטימיים קצת יותר".

מה סיפרת לילדיכם?

"איתמר בן שלוש, הוא יודע שאבא בצבא ושהייתה מלחמה, אבל במשך חודשיים הוא לא ראה את שי וזה היה לו קשה מאוד. החלטתי שאני לוקחת אותו ואת עמרי בת השנה למלון ב'סורוקה', וגם אמא שלי הצטרפה. בלעדיה ובלי אחותי וגיסי לא הייתי שורדת את התקופה הזו. אחר כך, כששי הועבר ל"שיבא", התייעצתי עם פסיכולוגית שמתמחה בטראומות, והוחלט להפגיש את איתמר עם אבא שלו. הכנתי את שי לכך שאולי איתמר ייבהל, והסברתי לאיתמר מה הוא הולך לראות. עשינו לפני כן שיחת סקייפ כדי שיראה את שי".

ואיך הוא הגיב בפגישה עצמה?

"איך שהוא ראה את שי, הוא אמר באהבה 'אבא' וקפץ עליו. זה היה רגע מטורף, מרגש".

דניאלה לבית בורוסק גדלה והתחנכה ברמת השרון. בצבא שירתה בחיל האוויר וכשהשתחררה למדה רפואה סינית ותרפיה בעזרת בעלי חיים. את שי הכירה דרך פייסבוק.

"הוא ראה תמונה שלי, דיברנו בטלפון כל הלילה, וכמה ימים אחרי זה כבר נפגשנו. קבענו בחנייה של הדולפינריום בתל אביב והוא איחר בחמש דקות. התברר שעצר בדרך כדי לקנות לי שוקולד ו'עץ אהבה'. הלכנו ברגל לנווה צדק, אכלנו במסעדה, וכשסיימנו לאכול שי אמר שלא בא לו שזה ייגמר והציע שנלך לסרט. בדרך לקולנוע התקשרתי אל אחותי ואמרתי לה: 'פגשתי את בעלי'".

שי סימן־טוב נולד וגדל בראשון לציון, בן רביעי במשפחתו. בגיל 13 הלך לפנימייה הצבאית של בית הספר "הריאלי" בחיפה וסיים בהצטיינות. ב־1996 התגייס לגדוד 12 של גולני. "כל המסלול שלו היה בגולני", אומרת דני, "הוא היה מ"פ בגדוד 13 וב'אגוז', אחרי כך סמג"ד גדוד 13 בימי 'עופרת יצוקה', ולתפקיד מג"ד גדוד 12 הגיע אחרי שהיה קצין אג"מ של החטיבה".

הם נישאו ב־2011 ועברו לצפון. השבוע קיבלו את המפתח לבית שבנו ביישוב כחל, אבל ייקח זמן לא מועט עד שיעברו לשם. "כדי להיות קרובים לשי שכרנו בית בסביון, כזה ששי יוכל להתנייד בו בכיסא גלגלים. מועצת סביון לא לוקחת מאיתנו כסף על ארנונה ומים".

את עובדת?

"עבדתי שנים בחברות היי טק, ברווחה ובניהול משרד, וכששי נהיה מג"ד ויתרתי באהבה גדולה, כי הבנתי שאי אפשר ששני ההורים לא יהיו בבית. תכננתי לפתוח בקרוב קליניקה לרפואה סינית ולתרפיה בעזרת בעלי חיים".

ביום השגרה שלה סובבת סביב שי. "בבקרים אני מלווה אותו לטיפולים, אחר כך חוזרת הביתה לילדים, ופעם ביומיים מביאה אותם אליו לשיקום. בערבים, כשהם הולכים לישון, אני חוזרת לבית החולים ונשארת עם שי עד 11 בלילה. זה הזמן היחיד שלנו לבד. פעם בשבועיים, בשבת, הוא בא הביתה. הוא הוכר כנכה מאה אחוז פלוס, וזה אומר שיש לו מלווה צמוד, משה אמסלם, שהוא מלאך שנכנס לנו לחיים. שי עטוף באהבה. החבר'ה שלו מלווים אותנו, באים אנשי צבא, אמנים, אפילו חגגנו לו יום הולדת 36 בשיקום".

איפה רגעי המשבר?

"יש המון. תחשבי, שי הוא אדם צעיר בן 36, שרגיל להיות בקונטרול, לטייל, לנסוע, לרכוב על אופניים, לפקד על מאות חיילים, ופתאום הוא אפילו לא מצליח לגרד את העין. לא פעם הוא אומר לי: 'אני מפחד שאשאר ככה. איזה ביטחון יהיה לך איתי?'. אצל שי הכל פיזי. ביטחון, מבחינתו, זו היכולת להגן עליי ועל הילדים. קשה לו להבין שאני סומכת על הכוח הנפשי שלו. יש ימים שאני מגיעה אליו בערב סמרטוט, והוא, ששוכב במיטה, מחזק אותי. החיוך שלו עושה לי את כל היום.

"כל החיים שלי השתנו בשנייה אחת. לא קיבלתי חיבוק מבעלי יותר מארבעה חודשים. מצד שני, שי מחבק אותי בדרכו. ביום האהבה, כשעדיין היה בטיפול נמרץ, הוא שלח את אחותי לקנות לי צמידים, וביום ההולדת האחרון דאג שיקנו לי טבעת. אני כל הזמן אומרת שקיבלתי מתנה אחת כשהכרנו ומתנה שנייה כשהודיעו לי שהוא חי".

מהו מצבו הפיזי?

"הוא עושה את הלא־ייאמן. בתוך שבועיים הוא נותק ממכונת ההנשמה, וכל היום הוא באימונים ובטיפולים. כבר בשיקום הנשימתי היו אצלו תזוזות של האצבעות ברגל, ולמרות שאף אחד לא מבטיח לנו שהוא יחזור ללכת, הוא כבר מצליח להיכנס לרכב ולעבור ממקום למקום. הוא מצליח גם ללכת עם עזרת התרפיסטים בשיקום, ואם הידיים שלו היו עובדות, הוא היה יכול ללכת עם הליכון. האצבעות זזות והוא מרים מעט את היד. אני יודעת שהוא יצא מהשיקום על מדים".

ואכן, בחדרו של שי במחלקת השיקום תלויים המדים שלו, לצד תמונות המשפחה, דגל גולני ודגל ישראל. "מגיעות גם המון מתנות מאנשים שהוא בכלל לא מכיר, ויום אחד אפילו עידן רייכל בא בהפתעה יחד עם אבי יעקבי, אביו של גילעד יעקבי־רוזנטל ז"ל שנהרג במבצע צוק איתן. אבי ניגן על הגיטרה ועידן שר, ותהיתי מנין יש לאבא הזה תעצומות נפש כל כך גדולות. מאז עידן לא עוזב אותנו. הוזמנו גם להופעה שלו והצלחנו להגיע, וכשהוא הצדיע לשי וכל הקהל בהיכל התרבות נעמד על רגליו, לא יכולתי לעצור את הדמעות".

לדני חשוב להזכיר את הצוות המטפל: הנוירולוגית ד"ר אושרת פונו יטיב, ד"ר ראובן ברק וגם גל רו רובין, "שבאה כל ערב בהתנדבות לעשות לשי דמיון מודרך לפני השינה".

מה אומרים לכם הרופאים?

"כולנו במרוץ נגד הזמן. אף אחד לא מבטיח לנו איך זה ייגמר. יש טווח של שנתיים שבו הגוף יכול להשתקם, אבל אנחנו אופטימיים".

אז לא ויתרת על תאילנד.

"אני לא מסתפקת בתאילנד. אני רוצה טיול מסביב לעולם".

רשת תמיכה נשית

בימים אלה מגבשת אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל בראשות האלוף (מיל') יואב גלנט (בתמונה) קבוצות תמיכה לנשים שבני זוגן נפצעו בזמן השירות הצבאי. הפרויקט, שנקרא "את ואני", נוסד בעקבות החיפוש של בנות הזוג אחר מסגרת חברתית תומכת.

הקבוצות יפעלו במשך שנה במתכונת דו־שבועית בבית הלוחם בתל אביב, ובהמשך ברחבי הארץ, ויאפשרו למשתתפות לחלוק את הקשיים היומיומיים שלהן. מובילי הפרויקט מזכירים שהפציעה משפיעה לא רק על הסובל ממנה אלא גם על סביבתו הקרובה, ובעיקר על בת הזוג, שנקלעת לדיכאון, חרדה ובדידות, וקבוצות התמיכה יסייעו בהתמודדות המורכבת הזאת.

___________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים:

• מה גרם לדוברת של מועצת אשכול לפרוש אחרי 7 שנים?
• מחברת "החיטה צומחת שוב" שוברת שתיקה של 40 שנה