רק היום, כשצנחתי חצי מעולפת בשש בערב על הכיסא, הבנתי שהגיע הזמן לבחור, באמת. ואם תשאלו אותי, מה, לא בחרת עד היום? התשובה האמיתית היא: לא היה לנו זמן לבחור. אנחנו עסוקים מדי ב... לשרוד.

 

עשית 11 ילדים? תתמודדי

השבוע הסבו את תשומת לבי אל הטור של דנה ספקטור מיום שישי האחרון ודמעות זלגו לי מהעיניים. לראשונה מותר לי ברייש גלי להרים ראש ולהגיד לה: כמוני כמוך! הנה, סוף סוף, אמא לבת אחת אומרת את מה שרוצה אמא ל-11 להגיד. ליתר דיוק, לצעוק. "כל החברים שלי רצים כמוני. חלקם עובדים הרבה יותר קשה. אנחנו נחפזים לנו ממשימה למשימה בלי להרגיש שום דבר. זה יכול להיות? תגידו לי אתם. מה, באמת, יכול להיות שאלו החיים? הרי לא ייתכן שלהיות בן אדם מבוגר זה אומר לקחת על עצמך שלוש-ארבע עבודות ולרוץ כל השבוע עד לסופ"ש, לא כדי שתוכל חס וחלילה לנוח, אלא כדי לטפל סוף סוף כמו שצריך בילדים שלך?"  

כאמא למשפחה ברוכת ילדים, אסור לי להתלונן שיוקר המחיה מטורף; שאני לוטשת עיניים למוצרים רבים ומשאירה אותם על המדף; שעלי לתמרן בין המוצרים. מיד יתקפו אותי. היי, הלו, יש לך ילדים מקיר לקיר. מה חשבת לעצמך כשעשית כל כך הרבה ילדים? כאמא למשפחה ברוכת ילדים אסור לי לנופף בדגל כניעה לבן מול רצונות, תקוות, שאיפות, כי היי, הילדים שלך מסתירים את החזון. והנה, שחור על גבי לבן, אותם הקשיים בדיוק אצל אמא לילדה אחת! והנה גם אמא ל-3 ילדים, קולגה שלי כאן בערוץ, יאנה חודריקר כנפו, כותבת כאן בדיוק על אותה מצוקה. לכולם מותר להתלונן. רק לי אסור. עשית 11 ילדים. איבדת את הזכות.

 

אפילו כוס מים עולה כסף

שקופיות הזיכרון רצות לי בראש... אנחנו זוג צעיר, מטופלים בארבעה ילדים קטנים, הלכנו לשוק ובעשרים שקלים מילאנו את המקרר. היום, בעשרים שקלים אני יכולה לקנות לי כוס קפה עם תוספת עוגיה קטנה. 

בעבר היו מוצרים רבים בפיקוח. אין סיבה שירוויחו על מוצרי בסיס בלי סוף, אבל אני לא מתכוונת לשמנת המתוקה שהכניסו לפיקוח. הלו, אנחנו נשים עובדות. מתי בדיוק נקציף אותה ונאפה עוגות? למה לאמא עובדת ממעמד הביניים אין זכות לממן אוכל מוכן שיקל עליה במקצת? למה היא לא יכולה להרשות לעצמה שירותי מכבסה, ניקיון? היא הרי עובדת שישים שעות שבועיות.

והארנונה - אין פיקוח, אין אחריות. משלמים מחירים מטורפים. על מה ולמה? אפילו כוס מים עולה כסף. והחניונים בבתי החולים - אנחנו משלמים על החניה, על השתיה, על כל פיפס במסדרון מחיר כפול. אוסף של עוולות שאף אחד לא מטפל בהן. הכל עלה ועולה. רק המשכורות שלנו לא עלו. אפשר לעצור את מרוץ העכברים?

עייפנו, עייפנו מהשקרים. עייפנו מהבטחות שווא. אנחנו פשוט עייפים. מחר צריך שוב לקום בחמש, שוב לצאת לעבודה ולחפש סידור לילדים. עייפנו מהמצפון שמלווה אותנו מול העיניים הפעורות של הילדים שרק מבקשים אמא ואבא בשעות שפויות ולא שקי תפוחי אדמה חבוטים אחרי יום עמל.

אנחנו מתביישים להגיד לילדים אין לנו. הם לא מבינים. הם הרי מוותרים על שעות שהייה עם ההורים כדי שאלו יעבדו כדי שיהיה כסף, אז איפה הכסף הזה? אנחנו רוצים לבחור בזכות לחלום ולהגשים את החלומות. אנחנו רוצים לבחור בשפיות. בפעם הראשונה עולה בי המחשבה לא לממש את זכות הבחירה שלי.