החיים מלאים בנסים. חלקם גלויים. רובם נסתרים. אנחנו מלקטים את הנסים שנעשים לנו וככה מצליחים לבנות לנו זר של אפשרי. בכל בוקר כשאני נכנסת לרכב שלי ומניעה אותו, השפתיים שלי ממלמלות תודה ואני מרגישה שוב את הנס. נס חנוכה. כי עד לפני שנתיים סבלתי מחרדת נהיגה. הנה, אמרתי את זה. גיליתי לכם את הסוד האפל שליווה אותי כצל במשך שנים. ליתר דיוק, הסתרתי את הסוד מכולם. אפילו מעצמי.

   

טסט ועוד טסט

את השקר שלי עטפתי בהרבה צלופן וסרטים ורודים. את רישיון הנהיגה שלי חגגתי עם הולדת הילד השישי במספר. עד אז נאלצתי לחיות מחסדי אחרים. בעלי, שנאלץ להסיע אותי ממקום למקום, אוטובוסים עירוניים ובין עירוניים, מוניות וטרמפים. שפר עלי מזלי ובמשך שנים עבדתי מהבית וכשהייתי צריכה לראיין אנשים לכתבות, המערכת שלחה לי מונית. במקרים אחרים, בשעות הערב, בעלי הסיע אותי.

לאחר הלידה החמישית, כשמשכתי במעלה הרחוב עגלת תאומים עם שלושה קטנטנים בפנים ומבטי ערג אל המכונית שחנתה לנו בחניה, ידעתי. הגיע הזמן להוציא רישיון נהיגה. בין הקטנים לעבודה, לחוסר שינה, הצלחתי לתמרן. עוד שיעור ועוד אחד, עד שהגיע היום הנכסף, יום הטסט. נכשלתי. ושוב אותו ריטואל... טסט השני. נכשלתי.

בטסט השלישי הגשם ירד ללא הרף והבריח את כולם, כי אחרת אני לא יודעת איך קרה הנס והרחובות היו ריקים וכן, עברתי את הטסט. לא הייתה מאושרת ממני. וכנדרש, נסעתי עם מלווה צמוד במשך חודשיים.

 

נסים שאחרים לא יבינו

החיים שלי השתנו לטובה. אמנם לא היה לי רכב צמוד, אבל בשעות אחר הצהריים, תור לרופא, יציאה לקניות - הכל היה יותר פשוט. רק מה? בלי לשים לב, נהגתי רק באזור הבית והסביבה וכך לאט לאט פיתחתי חרדת נהיגה מחוץ לשטח המוכר. אם נאלצתי לצאת מחוץ לעיר מגורי לצורך פגישה או כתבה, מצאתי תירוצים. הרכב לא אצלי. הוא אצל בעלי. גם כשהציעו לי רכב מהעבודה, חסכתי בדלק על ידי התארגנות בטרמפים. הכל כדי להסתיר את החרדה ממנה סבלתי: חרדת נהיגה. יש לה שם מפורש לחרדה הזו ואני העצמתי אותה והיו הריונות ולידות ואחרי לידה, תירוצים מתירוצים שונים.

לא האמנתי שיגיע היום ופשוט אעלה על כביש מהיר. אני? לפני שנתיים הבנתי פתאום שאסור לי להתחבא יותר ועלי להודות. כן, אני סובלת מחרדת נהיגה. מצאתי את עצמי משתפת קולגה מהעבודה והיא הרימה אלי טלפון בחנוכה, אני זוכרת.

"תקשיבי, עכשיו חופש חנוכה. אני לוקחת מונית אלייך הביתה ואנחנו נוסעות ביחד לעבודה". רק שתבינו, היא גרה במרחק שעתיים ממני, אבל זה מה שהיא עשתה, במשך שבוע שלם. לקחה מונית, הגיעה אלי בשש בבוקר ויצאנו לדרך. אף אחד לא ידע מלבד שתינו. משהו בה נסך בי ביטחון. קצת רעדתי והיא לצדי, מחזקת אותי, צועקת עלי, מסבירה לי ובעיקר לא מוותרת. נצמדתי לשוליים והיא בסבלנות אין קץ, מדריכה, מסבירה ובעיקר, חדורת מטרה.

ביום האחרון לחופשה הרמתי אליה טלפון: את כבר לא צריכה לבוא. הנס קרה. המחיצות נפלו. אני טסה היום ברחבי הארץ.

היום, בכל פעם כשאני מתניעה את הרכב, עדיין התרגשות אופפת אותי. אני עדיין מודה על הנס. יש נסים שאחרים לעולם לא יבינו. זה הנס הפרטי שלי. נס חנוכה.