הדפסה
לכתבה באתר
כשרונה מרקוביץ (38) אז נשואה ואם לשני פעוטות, נכנסה לפני שנה וחצי למסעדת "אוליב" בהרצליה פיתוח, הלסת של הטבח אבבי אוגונדיפה (33) נשמטה. החיוך הקטן ששיגרה לעברו אגב הזמנת הסלט שלה, הצליח לגרום לו – אחרי שש שנים כעובד זר למוד סבל והתנשאות – להרגיש בפעם הראשונה כבן אדם.
בפעם השנייה שנכנסה כדי לקחת סלט, הוא התחיל להזיע כששוב חייכה אליו ושאלה לשלומו.
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים
"לא היה לי אומץ להגיד לה כלום, אישה לבנה, בלונדינית עם עיניים כחולות, מה אני כבר יכול להציע לה? לא ידעתי שהיא נשואה, ובוודאי לא שהיא אמא לשניים. כל מה שרציתי זה שהיא תמשיך לחייך אליי את החיוך המקסים שלה, כדי שארגיש שוב שאני חלק מהמין האנושי."
• עד כדי כך?
"שאלתי את עצמי אם יהיה לי אומץ להגיד לה שהיא מוצאת חן בעיניי. חבר שעבד איתי אמר 'אל תחשוב על זה אפילו' ואז היא נכנסה למסעדה בפעם השלישית, שלחה אליי מבט, ולא יכולתי לעצור. יצאתי ואמרתי לה 'שמתי לב שהסתכלת עליי, ולמען האמת גם את מוצאת חן בעיניי'. חזרתי למטבח עם מספר טלפון, וחשבתי שהחיים לפעמים יכולים להיות טובים."
רונה: "המבט שלי לא השתמע לשתי פנים, הוא היה חייב להגיד משהו."
• אבל היית נשואה!
"נישואיי ממילא באו אל קצם. כבר באותו ערב התקשרתי אליו ונפגשנו."
• איך אבבי הגיב כשהוא שמע שאת נשואה ואם?
אבבי: "נבהלתי. אמרתי לה 'אני מפחד שבעלך יעשה לי בעיות, ממילא העובדים הזרים פה תמיד אשמים, גם כשהם לא אשמים'".
רונה: "אמרתי לו שלא ידאג. אחרי שבועיים סיפרתי לבעלי".
רונה מרקוביץ נולדה וגדלה בהרצליה, למדה בתיכון רוטברג ברמת השרון ושירתה בחיל המודיעין, שם התוודעה למה שעתיד להיות המקצוע שלה: מהנדסת אווירונאוטיקה וחלל.
"בכלל לא חשבתי על אוניברסיטה, בבית לא דיברו על זה בכלל," היא מספרת. "התחלתי לעבוד בחברת הייטק כעוזרת אדמיניסטרטיבית במחלקת התערוכות, וראיתי שאנשים שעבדו איתי נוסעים כל הזמן לתערוכות בחו"ל. כשהתחלתי להתעניין למה הם נוסעים ואני לא, גיליתי שהם ממלאים תפקידים שדורשים תואר אקדמי. אז הבנתי שצריך ללמוד. במקרה נתקלתי בעלון של הטכניון, וראיתי שיש תואר באווירונאוטיקה וחלל, תחום שבו עסקתי בצבא."
את בעלה לשעבר היא הכירה בטכניון. בגיל 23 התחתנה, אבל חייהם מלכתחילה לא היו טובים, היא אומרת. "בואי נגיד שבשמונה מתוך 14 שנות נישואינו היינו בטיפול זוגי," היא מסכמת. כשהייתה בהיריון עם בנם השני הם נפרדו, וחזרו זה לזה לאחר הולדתו עם הסכם חדש: נישואים פתוחים. "זו הייתה הדרך היחידה שלנו לשרוד. הייתי מתוסכלת מאוד, אבל רק כשהכרתי את אבבי הבנתי שאין מה להילחם עוד על הקשר הזה."
במקביל לקריסת נישואיה, גם בתחום המקצועי התעוררו בעיות. "בטכניון עפתי על הקורסים, זה היה כל כך מעניין, אבל כשהתחלתי לעבוד בתעשייה האווירית, זה נהיה משעמם מאוד," היא אומרת. "אנשים התפעלו מהמקצוע שלי, אבל אני הייתי שאפתנית, וראיתי שאני לא מתפתחת ולא מתקדמת."
• למה עזבת את העבודה?
"יום אחד הגעתי ופשוט לא יכולתי לנשום. בדיעבד - אחרי שנים של טיפולים פסיכולוגיים ואלטרנטיביים - אני יכולה להגיד שסבלתי מהתקף חרדה שנבע מחוסר שביעות רצון. הרגשתי שאני מזייפת אושר. זו הייתה תקופה של נפילה חדה בתפקוד שלי. קמתי ועזבתי הכל: את הבית, את העבודה, את המקצוע וגם את התואר. רציתי להיות שווה גם בלעדיו."
• מאיפה האומץ?
"לא הרגשתי אמיצה בכלל. פשוט התמוטטתי פיזית ונפשית, עזבתי מחוסר ברירה, כדי להציל את עצמי. אין פה שום אומץ."
• לא פחדת, במצבך, לחיות לבד עם שני ילדים קטנים?
"פחד הוא לא תכונה שמאפיינת אותי. עשיתי הכל בלי מחשבה, בשביל לשרוד."
• ואיך שרדת?
"בקושי. שכרתי קרוואן בבני ציון, שדרש כל מיני תיקונים, לא היה לי כסף לבעלי מקצוע, אז ניסיתי לבד והתאהבתי. קניתי כלי עבודה, ולאט לאט למדתי ופיתחתי פאשן לעניין, אבל לא חשבתי שזה יהפוך למקצוע."
• אז איך זה נהיה מקצוע?
"החלטתי שאני צריכה למצוא את עצמי. הלכתי אז למכון כושר ובעל המכון נזקק לשיפוץ בביתו. אמרתי לו 'תן לי ,'לנסות ולא האמנתי שאני מוציאה את המילים האלה מהפה. מתברר שעשיתי שם עבודה מצוינת, כי הוא התחיל להמליץ עליי לכולם, וככה התחילו להזמין ממני עבודה."
• את מצליחה להתפרנס מזה?
"עדיין לא ממש, אבל זה בדרך. העסק שינה את עצמו תוך כדי תנועה. בהתחלה עשיתי הכל לבד, אחר כך התחלתי לעשות שיתופי פעולה עם בעלי מקצוע, והיום אנחנו כבר מציעים שיפוצים מלאים. בהתחלה גם העברתי סדנאות שיפוצים לנשים, מתוך שליחות. ראיתי בזה עוד היבט בשחרור האישה, אבל זה עלה לי יותר ממה שזה הכניס, אז הפסקתי."
• איך אנשים מגיבים כשהם מגלים שהשיפוצניק שלהם הוא אישה?
"העסק הוא שלי, שם העסק הוא 'הנדיוומן' כך שכשאני מגיעה לפגישה כבר ברור להם בפני מי הם עומדים. יש הרבה שבוחרים בי דווקא בגלל שאני אישה, והם קצת מתאכזבים שאני כבר לא עובדת בעצמי".
אבבי: "הייתי אבוד, לא הכרתי אף אחד"
אבבי (אבודיון) אוגונדיפה הגיע לארץ לפני שש שנים, לאחר סיום לימודי תואר בחשבונאות באוניברסיטה בניגריה. "היינו חמישה חברים, גדלנו יחד, נרשמנו יחד לאוניברסיטה, ואחרי הסטאז' החברים שלי החליטו לנסוע לחו"ל כדי לעשות כסף. אני עשיתי סטאז' בבנק המרכזי של ניגריה, אבל המשכורת לא הספיקה לי ולכן החלטתי להצטרף אליהם".
"הגשתי בקשה לוויזת סטודנט לארצות הברית, וכשהוויזה הגיעה עזבתי את העבודה כדי להתכונן לנסיעה. בסוף התברר שהשם שלי לא מופיע ברשימה, והסוכנת הציעה לי לנסוע לישראל. הייתי מאוכזב מאוד, אבל כבר לא הייתה לי עבודה ובלית ברירה הגעתי לפה."
• ישראל מקשה על אפריקאים להגיע לכאן. איך הצלחת להיכנס?
"הגעתי באשרת תייר, ובאותו זמן זה לא היה קשה בכלל. רק כשהתחילו להגיע מסתננים מסודן ואריתריאה נסגרו השערים בפני אפריקאים."
• איך התקבלת פה?
"נורא ואיום. הייתי בשוק מהיחס לשחורים בישראל, מהעבודות שהם נאלצים לעשות. גיליתי שהשחורים פה הם למעשה עבדים. היה לי תואר בחשבונאות, חשבתי שאעבוד במשרד, ומצאתי את עצמי עושה עבודות ניקיון מהגיהינום."
• למה לא חזרת הביתה?
"רציתי לחזור, אבל שילמתי הרבה מאוד כסף כדי להגיע לפה, אז רציתי להרוויח לפחות את הכסף שהפסדתי. מצאתי עבודה בבית חולים 'השרון' בפתח תקווה ככוח עזר, קיבלתי שם יחס נפלא, אוכל ומגורים, אבל אחרי חצי שנה העלילו עליי שהכיתי חולה ונאלצתי לעזוב."
• מה עשית?
"למזלי היה לי קצת כסף אז שכרתי דירה בדרום תל אביב והתחלתי לחפש עבודה. אחרי חודש צלצלו מבית החולים, התנצלו וביקשו ממני לחזור, אבל כבר התחלתי לעבוד בבר ברחוב חשמונאים. עשיתי שם הכל, אבל אחרי חצי שנה התחלף המנהל והוסיפו לי עוד ועוד עבודה בלי להוסיף לי כסף, אז עזבתי. אנשים לא ראו אותי, הייתי שקוף, דיברו אליי לא יפה, אבל אמרתי לעצמי: 'עזוב, הם לא מכירים אותך'".
• ועדיין לא עזבת?
"לא עזבתי בגלל הכסף. הרווחתי משכורת מינימום, אבל בניגריה מרוויחים סכום כזה אולי בחצי שנה. הייתה לי מטרה לחזור הביתה עם כסף, להקים משפחה, לפתוח עסק ולחיות כמו שתמיד רציתי. התחלתי לעבוד במסעדת 'אוליב' בהרצליה, שבה אני עובד עד היום, בהתחלה בניקיון ואחר כך כטבח. אחרי שנתיים בעבודה החלטתי שיש לי מספיק כסף ואני חוזר הביתה תוך חצי שנה. ואז רונה נכנסה למסעדה ושינתה את חיי."
• במקביל אתה עושה צעדים ראשונים כדוגמן.
"הרבה אנשים אמרו לי שיש לי מראה מיוחד ושאני יכול להיות דוגמן, אז עשיתי בוק צילומים ואני מקווה שאוכל להתפתח בכיוון הזה. אם מישהו קורא את הכתבה הזו ורוצה להציע לי עבודה בדוגמנות, אשמח מאוד."
"ילדה שחורה שתעשה פה מהפכות"
בני הזוג נישאו לפני שלושה חודשים בקפריסין, בנישואים אזרחיים, חודש לפני לידתה של בתם המשותפת, ליבי איפא (אהבה ביורובה, השפה המדוברת בניגריה). ילדיה של רונה, דנה(8) וגבע (5) לא נסעו איתם מטעמים כלכליים, וזה מעורר בה כעס רב.
"אני אזרחית המדינה, שוות חובות וזכויות," אומרת רונה, "אז למה אני צריכה לטוס למדינה אחרת כדי לעשות דבר בסיסי כמו להתחתן? היה חשוב לי שדנה וגבע יבואו, אבל לא יכולנו להרשות לעצמנו, וזה מתסכל מאוד."
• למה היה לכם חשוב להתחתן?
"קודם כל כי הייתי בהיריון מתקדם ושנית, בלי חתונה אבבי עלול להיות מגורש. זה כבר כמעט קרה כמה פעמים. עכשיו לפחות יש לו פתק בכיס שהוא נמצא בהליכים ואסור לגרש אותו."
• כשהכרתם ידעת שזה הולך להיות סיפור רציני?
"בכלל לא. מצא חן בעיניי איך שהוא נראה, חשבתי לעשות קצת כיף במסגרת הנישואים הפתוחים שלי. לא חשבתי על משהו רציני."
• אז מה גרם לך להתאהב בו?
"הגינונים הג'נטלמניים, הדרך שבה הוא התייחס אליי, האהבה שהוא הרעיף עליי. אחרי שבועיים היכרתי לו את דנה, וכשראיתי איך היא השתגעה עליו, זה גרם ללב שלי להיפתח ללא דרך חזרה."
אבבי: "התאהבתי בה מעל הראש, הרגשתי על גג העולם. אהבה זה דבר כל כך חזק. כל המחשבות שלי היו נתונות לה, ובכל פעם שפגשתי אותה, הבעיות שלי כאילו נפתרו".
• אבל הן לא נפתרו באמת, נכון רונה?
רונה: "לא, הן רק התחילו. לא תיארתי לעצמי כמה קשה זה יהיה. לא הצלחנו אפילו לשכור דירה. את לא מאמינה איך אנשים, כמוני וכמוך, מתחמקים בכל מיני תירוצים. לקח לנו זמן להבין שזה בגלל אבבי. בהתחלה התעקשתי שנלך יחד, אבל בסוף החלטתי להפסיק להתייפייף, הלכתי לראות דירות לבד, ותוך כמה ימים מצאתי דירה".
• איך המשפחה שלך קיבלה את אבבי?
"ההורים שלי חטפו שוק. הם לא היו מוכנים לפגוש אותו, אז לקחתי תמונות שלנו יחד ופיזרתי להם בכל הבית, שיתרגלו. אחרי זמן קצר הם הסכימו לפגוש אותו. הוא רעד מפחד, לא רצה ללכת, אז הבת שלי, דנה החכמה, נתנה לו פרחים ואמרה לו: 'תיתן את הפרחים לסבתא והיא תחבק אותך' וזה מה שהיה. היום הם מקבלים אותו כחלק מהמשפחה."
• פגשת כבר את ההורים שלו?
"עוד לא, אני מקווה שיצא לנו לנסוע אליהם בקרוב."
• את מרגישה שיש ביניכם פערים תרבותיים?
"לעתים רחוקות. למשל, אצל השחורים באפריקה נהוג לטפל בהורים כשהם מזדקנים, אין שם ביטוח לאומי. ההורים של אבבי חששו שאם הוא יתחתן איתי, הוא יפסיק לעזור להם כלכלית, כי הם שמעו שהלבנים המערביים לא עוזרים להורים. הוא דיבר איתי על זה והבנתי לגמרי."
• איך הסביבה מגיבה לזוגיות שלכם?
"לאנשים קשה לראות אותנו יחד. אנחנו מרגישים את העוינות באנרגיה של המבטים, אבל לא נתקלנו בתגובות גזעניות של ממש. עם זאת אני מכירה זוגות מעורבים כמונו, שנתקלו בתגובות כמו יריקה או קללה."
• ההיריון של ליבי היה מתוכנן?
"בהתחלה לא רציתי, אמרתי שיש לי שני ילדים ושבמצבי הכלכלי אני לא צריכה עוד אחד, אבל הבנתי שאם אני רוצה שזה יהיה קשר לכל החיים, אני לא יכולה למנוע ממנו ילדים, אם כי אני יודעת שזה לא יהיה פשוט."
• מאיזו בחינה?
"ילדתי ילדה שחורה. בהתחלה היא יצאה די לבנה, אבל אני שמה לב שהיא מתחילה לאט לאט להתכהות, כאילו בשביל לתת לי זמן להתרגל אליה. אפשר להגיד עליה עד מחר שהיא ילדה מעורבת, אבל בשביל הישראלים היא תהיה תמיד ילדה שחורה, אפריקאית. אני לא יודעת איך זה יהיה ואילו חיים יהיו לה. יכול להיות שהיא תעשה מהפכות במדינה הזו".
"אם אראה שהיא סובלת יותר מדי, אלחם בשבילה כמו נמרה. יש לי אזרחות אמריקאית ואני בטוחה שיהיה לנו קל יותר לחיות שם, אבל אני לא רוצה לנסוע. אני רק רוצה להמשיך לחיות פה בשקט."
