הדפסה
לכתבה באתר
קיבוץ שפיים במישור החוף הוא פינה יוצאת דופן: בניגוד לקיבוצים רבים, שסובלים מעזיבה של הדור הצעיר, כאן הצעירים נשארים, כנראה בשל המיקום במרכז הארץ. "בשפיים יש אפס אחוזי עזיבה", אומר יפתח גולן (34). "כל החברים שלמדו בעשר השכבות מעליי ובעשר השכבות מתחתיי – כולם עדיין כאן".
גולן גר בבית חדש, שנבנה במסגרת הרחבה שאוכלסה ביולי 2013, ועכשיו מתאפשרת ל-Xnet הצצה ראשונה אליה. 1,200 תושבים חיים בשפיים, שנוסד ב-1927, מהם 800 חברים. לאחר תקופה ארוכה שבה לא נבנו בתים חדשים, הוחלט לנקוט שיטה חדשה ולפתוח בבנייה עצמאית, שמתאימה לתהליכי ההפרטה שעוברים על היישוב. המשמעות היא שהקיבוץ אינו עומד מאחורי הבנייה כיזם וכקבלן; מי שמוציאה את הפרויקט לפועל היא חברה חיצונית, "אמפא מליבו", ובני הקיבוץ משלמים על הבנייה מכספם ומלווים אותה.
>> לכתבות נוספות על אדריכלות בקיבוצים
>> איך נראות הרחבות בשלושה קיבוצים אחרים >> הרחבה אקולוגית ייחודית בקיבוץ חוקוק
כניסה לאחד מבתי ההרחבה. "יחסית לקיבוץ, אלה סטנדרטים מאוד גבוהים", אומרת האדריכלית (צילום: עמית גושר)
לפני כשלוש שנים נערכה תחרות אדריכלים לתכנון ההרחבה, ובה נבחרה הצעה של האדריכלים עופר ארז ו שרון נוימן. הצעתם, שגברה על אלה של שבעה משרדים אחרים, נבחרה מכיוון שהיא כללה בניין טורי, שיוצר חצר אחורית משותפת לכלל הדיירים.
צבע שונה לכל קיר
השטח הכולל לתכנון 10 יחידות דיור היה שלושה דונמים בלבד, והאדריכלים התבקשו להצטמצם למגרש שרוחבו עשרה מטרים וחצי. הם הציעו לכל משפחה לבחור דגם מתוך קטלוג, ורובן בחרו בדגם הטורי. כך נוצר רצף של שישה בתים צמודים, ועוד שני זוגות בתים נוספים. בנוסף לזה, הוקצה מגרש ריק שעליו הוקם בית דו-משפחתי נוסף. הבתים בדגם הטורי הוצבו זה לצד זה בשכונה שנקראת "הזית", על שם העצים שגדלים בקיבוץ זה עשרות שנים. שטח כל בית הוא 160 מ"ר על מגרש של 300 מ"ר - פחות מרוב הבתים צמודי הקרקע שנבנים על מגרש בגודל דומה.
שרון נוימן, שרגילה לתכנן בתי יוקרה, הסתפקה הפעם בתקציב צנוע. "התנהלנו כאן מול חברה קבלנית גדולה", היא אומרת, "וזה שונה מאוד מעבודה עם לקוח פרטי. אבל יחסית לקיבוץ, זו עבודה בסטנדרטים גבוהים". לדברי האדריכלים, ההבדל המשמעותי בין בניית וילות לבין בנייה באופן הזה ניכר בפתחים. כשמדובר בווילה, קורה שמחצית משטח החזיתות נתפס על ידי חלונות זכוכית, וכאן זה הרבה פחות. "המינימום בחוק התכנון והבנייה הוא 12 אחוז", מסביר ארז. "הקיבוץ רצה 18".
שני היבטים מרכזיים מבדילים בין בתי השכונה החדשה לבתי הסוכנות הישנים בשפיים: המשחק התלת-ממדי בחזיתות, והגוונים. "בחרנו שישה גוונים שונים - שלושה אפורים, לבן ושני גוונים של תכלת – ושילבנו ביניהם", מספרת נוימן. "כל אחד יכול היה לבחור באחד מששת הגוונים, והתוצאה היא שכמעט כל קיר הוא בצבע אחר. לדעתי, זה הייחוד של השכונה". הבתים בשכונה הטורית פונים לכיוון צפון-דרום, והכניסה היא מכיוון מזרח. כל בית כולל שתי קומות. הראשונה כוללת סלון, מטבח, ממ"ד, חדר שינה ופטיו שמשמש גם כארובת רוח וכחדר כביסה. בקומה השנייה יש שני חדרי שינה נוספים.
שקיעתו של חדר האוכל
הבית של משפחת גולן הוא חלק מהבניין הדו-משפחתי שנבנה על המגרש הבודד, בין בתים ותיקים. יפתח עובד בעסק משפחתי מחוץ לקיבוץ; אשתו חן (32) היא יועצת חינוכית, והם הורים למיקה (חמש וחצי) ולאיתמר (שנתיים וחצי). דייר נוסף הוא החתול אסד. בני הזוג הסכימו לגור בבית שנמצא מחוץ להרחבה הטורית, ולכן התקדמו בתור. "אף אחד לא רצה לגור ליד הכביש, ואנחנו הסכמנו", נזכרת חן. היתרון הוא שהבית נמצא סמוך לשטח ציבורי ירוק, נטול גדרות, כך שיש להם מעין חצר גדולה מעבר לגבולות המגרש הפרטי.
הבית צבוע באפור-לבן, "כי אני שמרנית", מתנצלת חן גולן. המקום היחיד שבו הסכימה "להתפרע קצת", כדבריה, הוא שירותי האורחים, שבהם שובצו אריחים מקושקשים. רוב הבית מצויד בהתאם לפרטים שהכתיב הקבלן, כמו מטבח של "נובו" שעבר שדרוג קל, ואריחים מאוירים של "אלוני" בחדר הרחצה. בעלת הבית היא ילידת היישוב הקהילתי צורן. את יפתח גולן משפיים הכירה בגיל 16, "ואני מרגישה שאני כאן מאז ומתמיד. כבר בצבא גרנו בקיבוץ בדירת חדר".
בעלה אומר שיש עדיין בקיבוץ חיי קהילה, אבל מבחינה כלכלית כולם דואגים לעצמם: "כל אחד מרוויח מה שהוא מרוויח". אורח החיים בקיבוץ השתנה כידוע, וחדר האוכל - מהסממנים המובהקים של הקיבוץ - עבר תמורות מפליגות גם כאן. "הוא פעיל עכשיו רק בצהריים", מספר יפתח גולן. "אין כבר ארוחות בוקר וערב". לפיכך יש צורך במטבחים ובחדרי אירוח בבתים הפרטיים. הבתים החדשים גדולים יחסית, והבתים של דור ההורים עברו שיפוצים וקיבלו תוספות. גולן ואשתו, כמו שאר תושבי ההרחבה, שילמו בינתיים רק על עלות הבנייה. "על עלות הקרקע נצטרך לשלם בעתיד".
צמוד למשפחת גולן גרים עינב (34) ורוני (38) בוימפלד, וילדיהם אורי (חמש) ויפתח (שנה וחצי). הבית דומה מאוד לזה של השכנים, רק מעט צבעוני יותר בפנים: הקיר ליד הפטיו נצבע בטורקיז, וזה שבחדר השינה של ההורים צבוע בירוק. בשני הבתים יש פטיואים גדולים יותר מאשר בבתים הטוריים. עינב בוימפלד, שעובדת באתר אולג'ובס, אומרת שחיי הקהילה בשפיים עדיין נוחים יותר מהחיים בעיר, למרות ההפרטה. "אנחנו משלמים מסי קהילה גבוהים, וזה מאפשר לסבסד את החינוך ואת הבריאות, ששווים לכולם". היא אומרת. "החינוך והבריאות הם שני התחומים העיקריים שלא נגעו בהם. גן הילדים עדיין פועל עד ארבע אחר הצהריים. את המכבסה ואת חדר האוכל כבר הפריטו, אבל עדיין יש ערבות הדדית ועזרה למי שאין לו".
וינטג' עם מודרני
הבית של ענבר (38) ועודד (40) עדות ממוקם בקבוצת הבניינים הטוריים. היא מעצבת גרפית, הוא כלכלן בן הקיבוץ, ויש להם שלושה ילדים - עופרי (11), יעלה (שמונה) ומעיין (שנתיים וחצי). הבית שלהם פחות "נקי" מהשניים הקודמים שבהם ביקרנו. "ברוב הבתים עשו גימורים לבנים", אומרת ענבר עדות, "ואני רציתי בית שהוא יותר פיוז'ן, שמשלב וינטג' עם מודרני".
המודרניות באה לידי ביטוי במטבח (גם הוא של "נובו", אבל בגימור "שלייף לק" בגוון תכלת), בשולחן הקטן בסלון ("ביתילי") ובשולחן האוכל ("אסף חן"). הצד החם יותר מתבטא בקיר שמפריד בין החדרים לסלון, שחופה בטיח ווגה, באריחים המרוקאיים המאוירים במטבח ("ויה ארקדיה") ובספת הבד המצוירת בסלון ("ביתילי"). "השדרוגים הם בעיקר בגימורים", מסבירה עדות. "לא נשברו קירות. אולי רק בחדר הרחצה. כל אחד שידרג או שינה בהתאם לתקציב שלו. אף אחד לא הביא מעצבי על".
ואכן, הבתים החדשים רחוקים מלנקר עיניים. "האנשים כאן לא עשירים", אומרת עדות. "ההשקעה הכי גדולה הייתה בגופי התאורה, מ'קרני תכלת'". לדבריה, חדר העבודה שלה והחדר של הבן הגדול צוידו ברהיטים מ"זולה" ובטפטים מ"פיקוק" - בהחלט לא מותגים לאלפיון העליון. "העניין הוא לא העלות, אלא הערך האסתטי של הפרטים", אומרת עדות. "אני יכולה לקנות מוצר בשוק שיעלה 200 שקל וישדרג את כל הבית".
הסגנון הקיבוצי, לדעתה, עדיין שריר וקיים. "הוא מתבטא בבנייה הטורית, בדשא המשותף, בכך שאין גדרות. יוצאים החוצה ורואים את השכנים. גם החללים בתוך הבית הם לא גדולים. הסלון לא גדול, וכך גם המטבח. כל החללים הם אנושיים ומתאימים לאנשים. זה לא כפר שמריהו".
שווי הקרקע – כמו בהרצליה
כעת מאושרים לבנייה עוד 100בתים בשכונת ההרחבה. 20 מהם כבר נבנים. נוימן וארז שילבו ביניהם דגמים נוספים. בין השאר, יהיו שלישיות ורביעיות של בתים לצד בניינים בודדים במגרש. חלק מהבתים ייבנו בשלבים: בתחילה תיבנה קומה תחתונה בגודל 110 מ"ר, ובהמשך תוקם קומה נוספת של 50 מ"ר. "כשיסתיים תהליך ההתחדשות", אומר ארז, "יהיו בשפיים 112 בתים חדשים".
ומה יהיה עם הקרקעות? שמאית המקרקעין נחמה בוגין מעריכה את שווי הקרקע של הבתים בשפיים ב-2 עד 2.5 מיליון שקל, כמו בהרצליה הסמוכה. "אבל זה לא מה שהתושבים ישלמו, כשהם יידרשו לשלם", היא מדגישה. "יש מנגנונים שונים. לפעמים משלמים 90 אחוז מערך הקרקע, לפעמים 50, לפעמים 30".
אז בינתיים הם כאילו קיבלו בית בחינם?
"לא בדיוק. אין להם זכות למכור את הבית, כי אין להם זכות קניינית על הקרקע".
