לא סיימנו את המלחמה האחרונה (אופס, אמרתי מלחמה. סליחה, התכוונתי מבצע) והנה אנחנו כבר גולשים לאינתיפאדה הבאה (אופס, אמרתי אינתיפאדה. סליחה, התכוונתי התקוממות). אין ספק שאנחנו, הישראלים, חיים על קרקע בוערת מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. למרות שב-73' היו בטוחים שאני כבר לא אלך לצבא, הוכחנו לעצמנו שככל הנראה ריב ומדון יהיו חלקנו לעד והכל בגלל שאין לנו פרטנר (אופס, אמרתי פרטנר. סליחה, התכוונתי שאנחנו לא לוקחים אחריות אף פעם).

היות ואנחנו בריות עם אינטרסים אינדיווידואלים, אדם לא יכול שלא לשאול את עצמו את השאלה המתבקשת: "מה לעזאזל אני עושה כאן ולמה למען השם אני חי במדינה שבה אני הולך לשלוח את בניי ובנותיי אל שדות הקרב בוודאות כמעט גמורה?"

ובכן, שאלה טובה. את התשובה שלי קיבלתי עם עצמי מתוך התלבטות עמוקה עם אישתי, כשהראשון שלנו היה בן כמה חודשים. "זה הזמן", אמרנו לעצמנו. "להחליט אחת ולתמיד, כאן או שם". בחרנו בכאן. במשפחה, בחברים, בשפה ובמנטליות. בחרנו בכאן, עם כל החסרונות של כאן, אבל בחרנו גם להתחייב לעצמנו לנסות לעשות שינוי ולתקן את מה שלא עובד לנו, כאן, ברמה הלאומית. תשאלו אותנו עוד 50 שנה אם הצלחנו. והנה מה שחברי הפרלמנט חשבו על הנושא:

 

חלק מגופי / יואב כהן מלמד

נולדתי בירושלים. עיר מיוחדת, למודת פיגועים. חוויתי את פיגועי שנות ה-90 והאינתיפאדה השנייה. לפני שהפכתי לאבא, חשבתי לחזור לצרפת, לעבוד ולהתבסס, אבל האנטישמיות גנזה את הרעיון. אין מקום בטוח ליהודים, זולת ישראל. אני עובד באוניברסיטה העברית, בהר הצופים. לאחרונה ממש מפחיד כאן. כל הפיגועים האחרונים קרו ברדיוס מטרים ממני. מודה, אני מפחד. הפעם כאבא. בראשי המון מחשבות טורדניות שבחו"ל לא מתמודדים איתן בכלל. ועדיין - אין לי כוונה לוותר על ירושלים. היא חלק ממני, מגופי, מהווייתי. אני יהודי, ירושלמי, ישראלי. כאן הוא ביתי ואין לי שום מקום אחר בעולם, למרות הקושי לגדול ולגדל פה ילדים ולמרות האפשרויות הרבות שהיו לי. גדלתי בצרפת כשהוריי למדו שם. ידענו שנחזור. הוריי ממרוקו. הוריהם עזבו את ארץ מוצאם מזה דורות בכדי לעלות לא"י, שזה עתה נוסדה. ולמה? כי זו הארץ בה הילכו אבותינו ואליה התפללו 2000 שנה. ציונות, זוכרים?
לפוסט המלא: כאן ביתי, פה אני נולדתי .

 

תנו לי לעבור למדינה אחרת / ברק שטרית

תנו לי לעוף מפה כבר. ברצינות. תנו לי לעבור למדינה אחרת, שבה החדשות לא מלאות בפיגועים, באלימות, באגו, בפוליטיקה ובשחיתויות. תנו לי לעבור למקום שבו משכורת מכבדת את העבודה והשכר תואם את עלות המחייה. תנו לי את האפשרות ואני נעלם מפה כל כך מהר, שאשאיר חור בקיר. אבל, וזה אבל גדול, תנו לי לקחת איתי את כל המשפחה שלי והחברים והאנשים החמים. תנו לי להעביר את הערכים שהקימו את המדינה הזו ועדיין קיימים בחלק מהאנשים. אותם ערכים ואותם אנשים שבגללם אני נשאר פה ולא מתכוון לעבור לשום מקום אחר.

 

לא הוגן לגדל כאן ילדים / עומר להט

לקום ולעזוב זה לא פשוט מכל כך הרבה בחינות: מרחק מהמשפחה, שפה, שכר ויכולות כלכליות ולצערי, עצם היותי יהודי. "מדינת ישראל – מדינת היהודים" זו לא קלישאה. זו המציאות, אבל הימים האחרונים, ימי אלימות חסרת רסן, גורמים לי לתהות למה אני פה, לא רק בישראל, אלא במזרח התיכון. למה אני נשאר פה? למה לא לקחת את המשפחה שלי ולעבור למקום שבו אני לא צריך לפחד מפיגועים, מדריסות בזדון, מגרזנים ומיידויי אבנים? אני מקנא בהורים בקנדה שלא שמו היום את הילדים בגן והעבירו יום עבודה שלם בתחושת פחד שאיזה מחבל יחדור לגן וירסס שם את כל הילדים. אין להם את הדאגות הללו. זה לא הוגן לגדל כאן ילדים. הילדים שלי עד היום נושאים טראומה של אזעקות והדי פיצוצים. זה לא נורמלי! מגיע להם יותר. אז למה אני לא עוזב? לא יודע.
לפוסט המלא: למה לא טורונטו .

 

אני כאן כי מישהו צריך להיות / אליסף יעקב

כשאני חושב על זה לעומק, הסיבה העיקרית שבגללה אני גר בארץ היא כי נולדתי פה. נכון, יש לי זיקה לארץ וכל המשפחה שלי גרה כאן, אבל כנראה שאם הייתי נולד בשוויץ לא הייתי קם בוקר אחד ומחליט לעבור לגור בארץ שמלאה בפיגועים, אנשים שמנסים לדפוק אותך, פוליטיקאים שמנסים לדפוק אותך, פיגועים (אמרתי את זה כבר, אבל כל זמן מסוים יש סבב חדש), יוקר מחיה, פוליטיקאים חדשים שמנסים לדפוק אותך ופיגועים.
כי בואו נודה באמת, לא קל לחיות פה בארץ. אתם בטח שואלים את עצמכם עכשיו (תוך כדי שאתם זורקים לעברי קללה) מדוע בכל זאת אני נשאר לגור פה. אני מודה שאני שואל את עצמי אותו דבר ויש הרבה סיבות לכך, אבל בשורה התחתונה התשובה היא פשוטה... כי מישהו צריך. מכירים את דילמת האסיר? זה אותו הדבר בדיוק, כי אם אני אעשה רק מה שמועיל לי בלי לחשוב על אחרים אז כולם יעשו את זה ואיזה עולם זה יהיה אז?

לפוסט המלא: חצי הכוס המלאה .

 

מי עוזב את מי? / טל חן

המחשבות על עזיבה מתעוררות אצלי לא פעם. לא בגלל מילקי ואפילו לא בגלל המצב הביטחוני. אני דור תשיעי בארץ וגם דור שלישי לשואה ולא אוותר על המורשת שלי והשייכות שלי בשביל קצפת ושוקולד. אני גם לא מפחד להילחם עליה בשבילי ובשביל הילדים שלי, אבל יש לי מחשבות על עזיבה, על מדינה שעוזבת אותי, משנה את פניה, הופכת גזענית, אלימה, קשה ואכזרית. מטוקבקים ועד הצהרות של מנהיגים שמבטלות באחת את האופי היהודי והישראלי של המדינה (כי גזענות זה לא יהדות וכיבוש זה לא ציונות). רגעים כאלה גורמים לי לחשוב שבעצם ויתרו עלי, שלא רוצים שאני אהיה כאן, שלא רוצים שתהיה כאן המדינה שבשבילה הדורות שלפני נלחמו. אז אני פונה אל המשפחה שלי, בשביל לגלות איך יחד אנחנו לא מוותרים זה על זה ועל הארץ שלנו.
לפוסט המלא: מה ישראלי בעינינו .

 

עברית שפה יפה / אור לבו

תמונה של מה קופץ לכם לראש כשאתם חושבים על קסדה? מתוקף עבודתי, אני חושב על hard hat, אני מניח שרובכם חושבים דווקא על helmet. לצערי, גם הילדים שלי חושבים על קסדה קודם כל כאמצעי לחימה. הם גם יודעים מה זה שכפ"ץ, סכין ורובה. הרבה מהילדים של כולנו יודעים גם לרוץ למקלטים. ככה זה בישראל וחבל. מדינה שנלחמת על הלגיטימיות שלה בעולם לא תפנה זמן ללמד את הילדים שלה מילים של שלום. מבחינתי, מחר לעבור למדינה שבה הדאגה הכי גדולה של הילדים שלי תהיה איזה תואר המדינה הזו תממן להם אחרי התיכון ולא לאיזו יחידה קרבית להתנדב. למה אנחנו עדיין כאן? כי בשפה העברית יש רק מאה אלף מילים, בעוד שבאנגלית יש פי עשר. אני אוהב עברית. זו שפה מדהימה. אם לא ניתן לה צ'אנס, היא תיעלם לעוד אלפיים שנה.

 

פשוט התרגלתי / גבריאל ויינמן

יש סיבה אחת חזקה מאוד לכך שאני מגדל את משפחתי בארץ ישראל: הרגל. שום ציונות, אנשים שהלכו במדבר, אדמה קדומה או מלכות בית שלישי. כאן נולדתי, לכאן התרגלתי, אני מכיר את השחקינים ואת כללי המשחק ולעבור לארץ אחרת זה סיפור שאני לא רוצה לחוות, מה גם שאני מאמין שבכל מקום יש את הקקה שלו ואת הדבש שלו ואני לא מאמין באשליות ברלין, קנדה או אוסטרליה. יש לי סיבות לקום וללכת: אי ההפרדה בין דת ומדינה, היות המדינה מדינת רווחה המעודדת מסכנוּת והעובדה שאני לא בטוח שאני יכול להבטיח שהילד שלי לא יתפוצץ מחר כתוצאה מטרור לאומני.
מצד שני, אני מכיר ומוקיר את החיובי שיש כאן עבורנו: אתגר גדול מאוד שממרק אותנו להיות אנשים טובים יותר, מגוון גדול מאוד של שוני בין האנשים, שעוזר לי ולילדיי ללמוד לקבל את האחר והנושא הזה, עליו אני לא אוהב לדבר כי זה לא יפה: התנשאות - להיות השלוחה היחידה של העולם המערבי בתור ביב השופכין הזה, שנקרא מדינות ערב, גורם לי להרגיש שחיי היום-יום שלי כאן הם התרומה שלי לקהילה הגלובאלית.

  

אין ברירה / אילן שיינפלד

השבוע התפרסמה ב-ynet כתבה על רילוקיישן, מסודרת מאוד, לפי ארצות אפשריות להגירה, איזה סוג מהגרים הן מחפשות, אילו מקצועות נדרשים בהן ומה הסיכוי לחיות שם ברווחה ואפילו לחסוך בהן כסף. קראתי את הכתבה הזאת בקפידה. הן מתוך סקרנות, הן מתוך שעשוע, שכנראה לא ייפסק לעולם, על המחשבה שמא אסע מכאן לכמה שנים ואחיה בארץ אחרת. אבל המחשבה הזאת גזה למקרא הדברים, שהרי בשום ארץ אחרת בעולם מלבד ישראל לא מחפשים אדם שפרנסתו היא העברית והיא גם מקור יצירתו. מחפשים שם אנשים ששפתם היא שפת מחשב ומקצועם קשור במחשבים ובהיי טק. הם גם אלה היכולים לחיות שם ברווחה.
לפוסט המלא: בשביל הילדים ובזכות העיברית .