הדפסה
לכתבה באתר
מחנה 80, שמאות אלפי ישראלים עברו דרכו במהלך שירותם הצבאי, ושהוא עצמו העביר בו עשרות שנים מחייו, עומד להיעלם מהמפה. בסיס צה"ל המיתולוגי,
הממוקם סמוך לפרדס חנה, יפונה בקרוב לטובת הקמתה של שכונת מגורים חדשה ויהיה אחד מבסיסי ההדרכה הצבאיים הראשונים שיעברו לעיר הבה"דים שמוקמת
עכשיו בנגב.
>> איך ייראה הבסיס שאליו יעבור מחנה 80?
רס"ר אהוד בנאי לא מאמין שזה קורה. האיש בן ה-64 – ממש לא קשור לזמר ההוא ולמשפחה המפורסמת, אבל מיתוס ישראלי בפני עצמו – שירת במחנה מ-1968 ועד תחילת המאה ה-21. הוא נצרב בתודעה כנגד קשוח עם שפם עבה, שתמיד לובש מדים מגוהצים וחובש כומתה ירוקה של הנח"ל. מי שלא מכיר אותו מהטירונות, יכול היה לראות אותו לאחרונה בטלוויזיה, בסדרה "היחידה" (HOT). גם המחנה עצמו כיכב על המסך לא פעם, בין השאר בסרט "בנות" ובסדרה התיעודית "ירוקות".
"אני קיבלתי את הבסיס במצב מאוד יפה, ושמרתי עליו מאוד יפה", אומר בנאי. "מי שהגיע אחריי, זרק כמה דברים כדי לבוא לידי ביטוי, והיום הבסיס הוא מכה אמיתית, מוזנח. אין בו כמעט נוי".
מהם הזיכרונות החזקים ביותר שלך מהמקום?
"אני זוכר את השילוט עם כל סמלי צה"ל, את התחרות שהייתה בין הפלוגות על המאהל הכי יפה, כשהחיילים היו מקימים גינות סביב האוהלים. והיה כמובן השק"ם - מקום המפגש הקלאסי של החיילים והחיילות".
על היחסים בין חיילים לחיילות יש לו מה לספר. "תקשיבי לסיפור הזה", הוא מודיע, "את תאהבי אותו מאוד. במחנה 80 היה צריך להנהיג משמעת יותר חזקה מאשר בקורס טיס או בבה"ד 1, כי הגיעו אליו נח"לאים שהיו יחד בתנועות נוער ובמשק, עם כל החשק. הם היו מגיעים בזוגות, והיה צריך לעשות להם 'הפרד ומשול'. הבנים היו באוהל שלהם, והבנות באוהל אחר. כשהיו נפגשים ליד המטווח, זה לא היה מפריע לי. איך אמרה לי פעם חיילת? 'זה מימי האדם הקדמון, זה טבעי'. מה כן הרגיז אותי? אם הייתי רואה זוג במקום לא מכובד, ליד חדר זיכרון או ליד דגל הלאום".
ואז מה עשית?
"העמדתי אותם ברחבה, במרחק עשרה מטרים זה מזו, והם כבר היו בטוחים שיקבלו עונש, להישאר שבת בבסיס. בסוף, ב-12 בלילה, הייתי אומר להם לכתוב לי חיבור של עשרה עמודים על חשיבות המשמעת בצבא".
ומה הם כתבו?
"תמיד כשהם היו מחזירים לי את החיבורים, הייתי רואה שהבת הרבה יותר חכמה: היא הייתה כותבת ציטוטים מהתנ"ך, ואילו הבחור היה אהבל, בקושי כתב משהו".
מפגש פסגה: הרס"'ר אהוד בנאי וקותי סבג ב"היחידה"
מי גנב את התפוזים
המחנה שוכן על כביש 65, שמוביל מחדרה לוואדי ערה, וההתיישבות היהודית באזור התחילה בשנים 1912-13, עם רכישת הקרקעות של הכפרים הערביים קרקור (שהפך לכרכור) וע'ביה. במפה מ-1932, שאותה מציגה אדריכלית השימור ליבנה רונן-שואף, מזהים את הציר המרכזי של המחנה, ששימש באותה תקופה את הצבא הבריטי. בתצלום אוויר מ-1945 רואים גם מבנים.
במסמך מספטמבר 1948 מופיעה תלונה: "נתברר לנו שחיילים מן המחנה, וביחוד מבין הצעירים מהשנתון 1931, גנבו לנו את כל יבול התפוחים, ויש ידיעות שאפילו קטפו ומכרו פירות. כעת כבר התחילו הגניבות של התפוזים מן הפרדסים". את המכתב הזה שלחו בעלי פרדסים מהאזור לקצין העיר חדרה, והוא נותן ביטוי למתח שנוצר בין תושבי הסביבה לחיילים.
מסמך אחר מעיד שב-1949, אחרי הקמת המדינה, נשקל רעיון לסגור את הבסיס. "נודע לי שהתקבלה הוראה לחסל את המחנה", כותב שאול אביגור, מראשי ההגנה, לרמטכ"ל יעקב דורי, ומכתב גם את ראש הממשלה, דוד בן-גוריון. "אני עצמי הגעתי לכלל מסקנה שיש לקיים מחנה נח"ל מיוחד, שבו תהיה ההדרכה הצבאית בהנהלתה ובפקודתה של מה"ד (מחלקת הדרכה – נ"ר)". אביגור מציין שהוא שוחח על כך עם בן-גוריון, שנטה להסכים איתו, אבל הבסיס לא נסגר בסופו של דבר. אחרי קום המדינה הוא שימש כבסיס הגדנ"ע המרכזי, ב-1955 עבר לנח"ל, ובשני העשורים האחרונים שימש כבסיס טירונות לתומכי לחימה.
תכסית הבינוי במחנה השתנתה במשך השנים, אבל מערכת הדרכים שלו התקבעה כבר ב-1945. אחד המאפיינים הבולטים במחנה 80, שאף חייל ששירת בו לא ישכח, הוא הצמחייה העשירה: לצד מאות אקליפטוסים, שכמותם אפשר לראות גם בבסיסים רבים אחרים (גם אם לא בכמות כזו), נשתלו עצי זית, וושינגטוניה, פיקוס, ברכיכטון, סיגלון, סיסם, תמר, פילפלון, כליל, קזוארינה ואורן. ב-2004 כבר הוסרה צמחייה רבה לצורך הקמת מטווח. בסקר עצים שערך אדריכל הנוף והאגרונום משה לנר מופיעים 1,055 עצים, אבל בתוכניות להקמת השכונה מתייחסים לכמות קטנה יותר. 556 עצים צפויים לעקירה; 487 מיועדים לשימור, אבל חלקם מסומנים על דרכים עתידיות, כך שגם הם עלולים להיכרת.
"זה חמור מאוד", כועס רס"ר בנאי. בכל שנותיו במחנה, חשוב לו לומר, לא קרה שאחד העצים ניזוק. "פעם הייתה לי תקרית עם אחד המפקדים שביקש ממני לעקור עצים. אמרתי לו שאם אני לא מקבל אישור מהקרן הקיימת, אני לא מוריד אף עץ. התנגדתי לזה בתוקף. תודה לאל, בתקופה שלי כמעט לא הורידו אף עץ".
בנייה ללא בשורה
לפי התוכנית של ועדת הדיור הלאומי (וד"ל), בשטח אמורות להיבנות 1,140 יחידות דיור: 20 יחידות צמודות קרקע, 276 יחידות במבנים בני ארבע יחידות דיור, ו-844 בבניינים בני חמש עד עשר קומות. רוב מבני המחנה ייהרסו, מלבד ארבעה מבני סיליקט קטנים שיוסבו למבני מסחר, וכן בית הכנסת.
בחוות הדעת שכתבה יועצת השימור של הוועדה המחוזית, האדריכלית עדי סלע-וינר, יש המלצה לשמר מבנים נוספים, בהם המטבח, חדר האוכל ומגדל המים, וכן המלצה לשמר קבוצות עצים נוספים.
הבעיה המרכזית בתוכנית, מלבד כריתת העצים ההמונית, היא שאין בה שום בשורה. השטח ההיסטורי יהפוך לפרוור משוכפל, עם אוסף בניינים סטנדרטיים ומעט מאוד אפשרויות למסחר ולתעסוקה. בדיון בנושא שנערך בוועדה הארצית לדיור לאומי, היחיד שהעלה טענות נגד התוכנית היה נציג המשרד לאיכות הסביבה, שחר סולר. "אתה יודע", אמר ליו"ר הוועדה, שוקי עמרני, "בסוף כל התושבים ב-1,100 יחידות הדיור, עם שתי המכוניות שלהם, ייסעו לתל אביב או לתחנת הרכבת. צריך לנסות לשפר את הקטע הזה של העירוניות". תגובת עמרני הייתה: "אנחנו נעודד אותם לעבוד בצפון. זה בכיוון השני".
רכזת החברה להגנת הטבע במחוז חיפה, יעל לביא אפרת, אמרה ל-Xnet שהשיקולים התכנוניים לא עומדים בראש סדר העדיפויות של הוועדות לדיור לאומי. "אלה תוכניות שעוברות במסלול מואץ למגורים", אמרה. "בעידן של משבר דיור אולי יש לזה הצדקה, אבל סד הזמנים הוא לחוץ, וההתערבות של הציבור בדיוני הוועדה היא מוגבלת. הוועדות מבצעות ביקורת אדריכלית מסוימת, אבל הסיכוי שוועדה תדחה תוכנית על רקע אדריכלי, קלוש".
האדריכל אריה רפופורט, מהנדס המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור שהבסיס נמצא בתחומה, אומר שהמועצה שואפת לגדול מ-37 אלף תושבים ל-50 אלף, כך שאפשר להבין את המניעים שעומדים מאחורי הבנייה. רבים מתושבי היישוב, שממוקם באמצע הדרך מחיפה לתל אביב, נוסעים לעבוד באחת משתי הערים האלה. לשאלה אם מתוכננת תחבורה ציבורית שתחבר את השכונה לתחנת הרכבת, השיב רפפורט: "יש תכנון של רשת כבישים עם תחבורה ציבורית. אין משהו ספציפי שמחבר לרכבת. אין לנו ציבור משתמשים גדול מספיק כדי ליצור קו ייעודי מהשכונה לתחנה". אשר לעובדה שאין בשכונה המתוכננת אפשרויות למסחר ולתעסוקה, הוא אומר: "אנחנו לא רוצים לגרוע מהפעילות במרכז המושבה".
האדריכלית נעמה נאמן-מזרחי, מנהלת מחוז חיפה במועצה לשימור אתרים, אומרת כי רשויות התכנון הרחיקו אותה ואת אנשיה מהדיונים ומהסיורים שנערכו במקום. "לא נתנו לנו להתערב ולייעץ", היא אומרת. "אמרו לנו: 'אנחנו מסתדרים'". התוצאה היא שלא יישאר הרבה מההיסטוריה ומהמיתולוגיה של מחנה 80, ולרפופורט אין בעיה עם זה. "לא צריך להישאר שום דבר", הוא אומר. "נשארו כמה מבנים שמייצגים את הבנייה מסיליקט, ובית הכנסת".
גם אדריכל התוכנית, נעמן בלקינד מ"יעד אדריכלים", לא חש אי-נוחות מהעובדה שלא יישאר כמעט זכר לבסיס ההיסטורי. אפילו מערכת הדרכים, שכאמור שרדה מאז שנות ה-40, לא תבוא לידי ביטוי בשכונה החדשה. "מערכת הדרכים של המחנה לא מעניינת אותנו", הוא אומר. "אנחנו מתכננים שכונה, לא מחנה, כך שאין סיבה לדבוק בו".
במשרד הביטחון כן רוצים שהמורשת תישמר
אדריכלית אגף ההנדסה והבינוי במשרד הביטחון, שרי מרק, מקווה שבכל זאת יישאר משהו ממחנה 80. "מה שהכי חשוב שם זה השדרה המרכזית, ויש גם מבנים", היא אומרת. "המקום גם מזוהה עם ישראליות, והוא חרות בזיכרונם של רבים. אני מקווה שחלק מהתהליך שמתבצע עכשיו, משמר משהו מכל זה". לדבריה, יש תוכניות בנייה בבסיסים צבאיים נוספים, שלא מתעלמות מהעבר ומהווה: התוכנית בשדה דב, לדוגמה, מבוססת על מסלולי הנחיתה הקיימים, ובבסיס תל השומר מתכוונים לשמר בריכה ומזרקה.
"אם יש עצים מסביב, צריך לשמור גם עליהם, כי זו רוח המקום", היא אומרת. "הצבא שומר על המבנים בבסיסים הרבה שנים, כל הזמן מטפלים בהם, כך שאין סיבה לא לשמר אותם. אבל ברור שצריך למצוא להם שימושים נכונים, כי אם למבנה לא יהיה שימוש, השימור בטל בשישים. איך יוצרים קשר בין החדש לישן? זה אתגר לא פשוט, אבל חייבים לעמוד בו. אם אתה לא משמר, אתה שומט את שטיח ההיסטוריה שלך מתחת לרגליים".
>> השימור יעבור לדום: צה''ל יודע לעשות
