מה עושים כשהילד מסרב ללכת לבית הספר. התחזות או בעיה אמיתית?

דנה החלה ללמוד בכיתה א'. בתחילת השנה הכל היה בסדר, אבל שבועיים אחרי כן היא החלה להתלונן על כאבי בטן וסירבה ללכת לבית הספר. "זה הלך והחמיר", אומרת אמה.

"הכאבים היו בעיקר בשעות הערב והבוקר, מלווים בבכי היסטרי ובצעקות שהיא לא יכולה להתגבר ושנעשה משהו כדי לעזור לה. בבדיקות רפואיות מקיפות הכל נמצא תקין, אבל דנה המשיכה להתעקש להישאר בבית".

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים

>>> להורדת אפליקציית GIRLZ   החדשה מבית "לאשה"

אמה לא ויתרה ובכל בוקר הכניסה אותה לבית הספר כשבכיה ממשיך להדהד באוזניה, בעודה כובשת את דמעותיה בקושי. אחרי חודש היא פגשה את רותי פרגר־מאור, פסיכולוגית חינוכית בכירה, מנהלת "מכון דרור" וגילתה שלמקרה של דנה יש שם - "סרבנות בית ספר" (School Refusal Behavior). מדובר בביטוי של חרדה אצל ילדים לגבי ההליכה לבית הספר, המאופיין בכעס והתפרצויות זעם, או בתלונות חוזרות ונשנות על כאבי בטן, כאבי ראש וכל מה שישכנע את ההורים להשאיר אותם בבית.

"ברוב המקרים", מסבירה פרגר־מאור, "כשילד אומר 'לא בא לי ללכת לבית הספר', תגלו שהיו סימנים מקדימים שהתריעו על התופעה, כמו קשיי פרידה בגן, קשיי הסתגלות, רגישות יתר, הגעה בלילה למיטה של ההורים. 75% מהילדים עם סימני סרבנות סובלים מ'חרדת נטישה'. אם באופן קבוע אתם מקבלים במהלך היום שיחות טלפון מבית הספר המזעיקות אתכם לבוא לקחת את הילד בטענה של כאב כזה או אחר, שנעלם באורח פלא ברגע שנכנסתם הביתה, רוב הסיכויים שמדובר במקרה של 'סרבנות'".

ד"ר תרצה יואלס, פסיכולוגית התפתחותית, ראש התוכנית הבינתחומית להתפתחות הילד באוניברסיטת חיפה ומנהלת מכון "תמוז", מסבירה כי התופעה מופיעה כבר בגילאים צעירים של שש-שמונה, בחודשים של תחילת השנה. "המעבר לכיתה א' הוא תקופה לא פשוטה לחלק מהילדים, והם מנסים להתחמק מהתמודדות עם המצב החדש ועם חוויות שליליות כמו פחד, חרדה ודיכאון". לדבריה, לא פעם מחריפה את המצב העובדה שההורים עצמם תופסים את בית הספר כמקום עוין שאינו מספיק רגיש לצרכים של הילד, ובאופן לא מודע מעבירים מסר של: 'עדיף שתישאר בבית'. הילד קולט את החרדה של ההורה ומסרב ללכת".

אבל, מדגישה ד"ר יואלס: אל תטעו. כל זה יושב על מצוקה אמיתית שדורשת התייחסות ומהר, כי חרדות נוטות להתעצם והילדים נוטים להתבצר בהתנהגותם הנמנעת.

אל תוותרו להם. איך מטפלים?

פרגר־מאור מציעה קודם כל לשאול את הילד למה הוא לא רוצה ללכת, ולהיות אמפתיים לסבלו. תנו לו את ההרגשה שאתם איתו במקום לכעוס עליו. במקרה של תלונה על כאב כזה או אחר, שללו בעיה רפואית.

עם זאת, אל תוותרו לילד על ההליכה לבית הספר. אם הילד חוזר באמצע היום, אל תזכו אותו בצפייה בטלוויזיה או בבילוי איתכם. עבורו זה צ'ופר שיחזק את הדפוס.

שתפו את המחנכת והיועצת, ובררו אם הבחינו בקושי חברתי או לימודי. בקשו מהמחנכת להקדיש לו קצת יותר תשומת לב, לקבל אותו בבוקר, להציע לו לשבת קרוב אליה, לעטוף אותו כך שבסופו של דבר, על אף הקושי, הוא יגיע בשבילה ובשביל החברים.

"שיתוף פעולה בין ההורים לצוות בית הספר לרוב פותר את הבעיה ללא התערבות של איש מקצוע חיצוני", מרגיעה פרגר־מאור. "בית הספר חייב לדעת ולהיערך בהתאם. גם כשילד מתלונן ש'המורה צועקת', המחנכת מצדה יכולה לדבר איתו ולהסביר שהיא לא כועסת אלא מדברת בטונים חזקים. חשוב שאנחנו, ההורים, נאמין שבתי הספר הם מקומות טובים לילדים שלנו ונעביר את המסר הזה לילד".

ואולי זו בעצם פוביה?

לצד הסרבנות, שהיא שכיחה יותר ונעה על רצף שבין הקל אל הכבד, קיימת פוביה של ממש (school phobia). "הסרבנות מקורה בתחושה כללית של חרדה, ואילו הפוביה היא מצב נפשי של פחד מוגזם וממוקד באירוע או בגורם אחד, המשבש באופן ממשי את חיי הלוקה בה ודורש טיפול מקצועי", מסבירה ד"ר יואלס.

"הפוביה מופיעה קצת יותר מאוחר מתופעת הסרבנות, בגיל שמונה-עשר. שלא כמו הסרבנות, היא לא מתריעה על בואה בסימנים מקדימים של קשיי פרידה, אלא פורצת בצורה פתאומית ומפתיעה ומשבשת את מהלך החיים, לכן היא גם עוצמתית מאוד".

"מקור החרדה בפוביה הוא על רקע דברים 'מפחידים' שקורים לילד בבית הספר", אומרת ד"ר יואלס: "פחד להיכשל, פחד חברתי, בית ספר גדול עם המון תלמידים, מורים שמציבים גבולות נוקשים. ההשפעה של הגורמים האלה מתעצמת עוד יותר אצל ילדים שנתוניהם האישיים מקשים על התמודדות לימודית או חברתית מוצלחת, כמו ילדים עם לקויות למידה, לקות פיזית, ילדים בעלי כישורים חברתיים נמוכים וילדים עולים".

איך מטפלים?

"גם כאן מיידיות הסיוע חשובה. הבשורה הטובה היא שאופן הופעתה המפתיע והעוצמתי של הפוביה מאיץ את ההורים המוטרדים לפנות לעזרה. חשוב לאבחן את מקור הסרבנות ולברר אם היא יושבת על 'חרדת נטישה', ואז התמקדות הטיפול תהיה מול ההורים; או שמקורה במשהו 'מפחיד' בבית הספר - למשל ילד עם בעיית קשב או לקות למידה, שפוחד שהקושי שלו ייחשף, ואז יש למהר ולסייע לו להתייצב מול אותו גורם מפחיד".

מה גורם לבית הספר לעורר גילויי סרבנות בקרב ילדים?

ד"ר סינטיה פילקינטון וד"ר וויין פירסל, שני פסיכולוגים מאוניברסיטת נברסקה, חקרו את הנושא ומצאו ש:

1. ככל שבית הספר גדול יותר, יש בו יותר מקרי סרבנות.

2. ככל שהפיקוח מחמיר יותר ורבים חוקי המשמעת הנוקשים, גוברת הסרבנות.

3. כשיש קשר טוב בין בית הספר להורים, יש פחות סרבנות בית ספר.

4. כשיש קרבה יחסית ביחסים בין צוות בית הספר לתלמידים, יש פחות מקרים של סרבנות בית ספר.

בנוסף, סקרו השניים מחקרים רבים שאיששו את ההשערה שלהם בנוגע למקומו של בית הספר כגורם ביצירת פחדים וסרבנות. בדירוג כוללני של פחדים ציינו ילדים פחדים רבים יותר הקשורים לבית הספר, מאשר לכל גורם אחר בחייהם: בחינות, פחדים מלאחר לכיתה, להיענש ולהינזף, לגשת ללוח, לעשות טעויות כתיב, לקרוא בקול, פחדים ממתמטיקה, מלענות בכיתה, לקבל תעודה גרועה, להישלח למנהל, לקבל הערה הביתה ופחד מאלימות ומלעג של חברים.

הבשורה הטובה היא שגם אם בית הספר מהווה טריגר לתופעה, לבית יש השפעה בבלימתה. "ברוב המוחלט של המקרים, זה נמצא בטווח הנורמלי. ככל שמקדימים לזהות ופועלים בשיתוף פעולה עם צוות בית הספר, הן ברמה האישית של הילד והן ברמה המערכתית ביצירת אקלים בית ספרי אכפתי ומכיל יותר, הבעיה תיפתר".

כך קרה במקרה של דנה, מתחילת הכתבה. "זו ילדה שהסרבנות אצלה נבעה משילוב של חרדה וחוסר גבולות בבית שבו עשתה וקיבלה מה שרצתה", מספרת פרגר־מאור. "היה לה קשה לקבל את זה שבבית הספר היא צריכה לעשות מה שהמורה אומרת. היא בכתה, השתוללה ולא הסכימה להיכנס לבית הספר ולשבת בכיתה ללא נוכחות האם. בימים הראשונים אמה לקחה חופש מהעבודה וישבה בכיתה מאחור בצד.

המחנכת היתה אמפתית מאוד כלפי דנה, ולאט לאט ובהדרגה היא יצרה קשר עם ילדים והחלה לשחרר את האחיזה מהאם. אז נכון, לפעמים ההסתגלות לא קלה אבל גישה נכונה של מבוגרים פותרת את הבעיה. במידה שהקושי גדול יותר, כדאי לפנות לעזרה מקצועית".