הדפסה
לכתבה באתר
בסוף זה נגמר.
אחרי שנתיים של אישורים בעיריה, חודשיים של אישורים בבנק, 1.5 מיליון שקל משכנתא פרוסים דק ל-30 שנה, ועוד שנה וקצת של בנייה שהובילה אותי, כמקובל, אל סף אובדן השפיות, ואז מעבר לסף; אחרי שצרחתי ברחוב על פועלים. על רכב של פועלים. נהמתי על רוב מה שזז בשטח הבנייה. הסתובבתי מוכה יגון ושגעת. הייתי ככה קרוב להכות מפקח עבודה (אני עדיין קרוב, חביבי. אל תנסה אפילו לעבור ברחוב).
אחרי הכל, זה נגמר.
הבית עומד. חדש מאדריכל. בנייה עצמית. ובכל פעם שאני נכנס אליו, הלב שלי לא מתרחב או מתכווץ אלא נשאר יציב. כמעט אדיש. ואני ניצב שם על מפתן הפרקט (אלון מעושן, תודה ששאלתם) ואומר לעצמי: נו, היה שווה? באמת היה שווה?
כי תבינו; אני מרושש. מותש. מרוקן. מעולם לא הייתי עני יותר. כל חסכונותיי התעופפו – כולל העתידיים – ואני עדיין חייב כסף. לקחתי מאמא את הירושה בעודה בחייה (בחיי. היא הציעה), וכרגע אני נושם דרך המשכורת החודשית שלי כמו חולה אסטמה שמישהו הניח שקית ניילון סגורה על ראשו.
אבל יש לי בית. הוא אמור להיות בית חלומותיי. העניין הוא שחלומותיי – חלומות על בתים פרטיים חמימים, סקנדינביים למראה, עם מרפסות רחבות-ידיים על צלע הר, רצוי ביום חורפי – החלומות האלה לקוחים משכונת דניה, חיפה, של ילדותי, ומשכונות פינטרסט של בגרותי. כמו כן, אני הוזה כבר שנים, בדיוק כמוכם, על "פולינג ווטר" של פרנק לויד-רייט.
למה הבית שלי לא יכול להיות יותר כמו החלומות האלה? הבית שלי הוא יפה בדרכו, לא משהו לצלם ל-Xnet, לא משהו להציע לאירוע "בתים מבפנים", לא שום דבר. זה בית חדש. הארונות הלבנים המקובלים. הפרקט (אלון מעושן, אם טרם ציינתי). הכיורים המעוצבים, הכמעט נמוכים מדי. החלונות הגדולים. המטבח בסלון. האי במטבח. הציפוי הלבן על האי במטבח.
הכל שם. כל מה שיום יבוא והילדים שלי יציגו בפני קונה פוטנציאלי כ"כן, צריך לשפץ קצת, ההורים בנו את זה עם כל השטויות שהיו מקובלות בתחילת שנות האלפיים. אפשר להעיף הכל". הוא בית יפה. גדול. חסר אישיות. אחיד. מהונדס למופת. ואני שואל את עצמי האם למען זה ויתרתי לנצח על עצמאותי הכלכלית. ואני יודע שכן. אז... היה שווה?
לשכן יש בית
ואז אני מגיע לבקר בבית אחר בשכונה, שבנה אדריכל אחר לעצמו. "הבית הוא תיק העבודות שלי", הוא אומר, ופותח דלת לאחד הבתים המדהימים שאי-פעם יצא לי לראות. מחולק לחללים קטנים יחסית, אנושיים, שעושים שימוש ייחודי בחומרים לא תמיד צפויים. המטבח ופינת האוכל – עץ, מתכת רגועה ושולחן משפחתי קטן – מעניקים חמימות כמעט תוך-רחמית. הסלון מחולק לשני אזורים מצומצמים ובלתי מתיימרים. חדרי השינה טובלים בירק ובאפלוליות קרירה. חדרי הילדים מספרים את סיפורה של ילדות אירופאית שלמה. לתוך אחד מהם יורדת מגלשה שמתחילה בחצר החיצונית.
זה בית שמנסח אמירה ותפיסה ייחודית, רגשית, עמוקה, של אדריכל שעוקף מלמעלה את כל הגחמות העכשוויות הסטנדרטיות. זה בית חלומות. וגם אם אלה אינם חלומותיי, אני יודע שיכולתי להרגיש כאן בבית; יש כאן כל מה שהופך אדריכלות מעניין טכני של שרטוטים, תכנונים ויעילות קרה לאירוע רגשי, אנושי, כזה שמדבר לבני אדם כמו אמנות טובה. כל מה שהופך "מבנה" ל"בית".
זה מה שקיוויתי לו מהבית שלי כשיצאתי איתו לדרך. שיהיה חממה טבעית לכל מה ומי שהוא אני. שיציף זכרונות ותקוות ילדות. שידבר עם הילד שהייתי. עם הילד שאני עכשיו. שיחמם ויספק תחושה מגוננת, אינטימית, מוכרת. בית שעם הכניסה אליו ייתן את התחושה הזו של "חזרתי הביתה", למקום שמייצג, בדרך כלשהי, משהו פנימי ועמוק בי. אבל הבית החדש שלי – בית מצוין, פיסת נדל"ן שתהיה שווה לא מעט אם אני אחליט למכור אותה ולעבור לגור בשום מקום – הוא בדיוק זה: פונקציונלי, עכשווי, נדל"ני.
זו לא הסיבה שאנשים כמונו – אנשים לא עשירים שמחפשים "בית" ולא "השקעה" – מבצעים את ההתאבדות הכלכלית הזו של רכישת/שיפוץ/בניית דירה: אנחנו עושים את זה כדי להשקיט איזה צורך רגשי עמוק. איזה זיכרון ישן. איזו אידיאה-פיקס שתקועה לנו בראש לגבי "בית", "משפחה", "אהבה", "חיים". אנחנו יוצאים לדרך עם האידיאה-פיקס הזאת, מאמינים שאיכשהו נצליח להגשים אותה. וכמו כל פנטזיה שנופלת לידיים של אנשים שאין להם האמצעים – כלכלית, מקצועית, השראתית, אקלימית – להגשים פנטזיות בשלמותן, אנחנו מסיימים עם משהו באמצע הדרך. לפעמים ברבע הדרך. לפעמים בדרך אחרת לגמרי.
אנחנו לא נחיה בבית חלומותינו. אנחנו נחיה, במקרה הטוב, בבית חלומותינו-מלפני-חמש-שנים, כשיצאנו לדרך עם הפרויקט הזה. אלה חלומות שעברו דיאטה נרחבת של התאמה וקיצוץ למציאות כלכלית וטכנית שאותה נוכל, איכשהו, להרשות לעצמנו. חלומות שאיבדו כל קשר לחלומותינו המקוריים, הילדותיים, הנאיביים.
והחיים בבית החדש אינם רסיסי הזיכרון והדימיון שמתרוצצות אצלי בראש מאי-פעם, מאיזו ילדות עמומה ורחוקה. אני מניח שזה בלתי נמנע; אתה לא באמת יכול לחזור למקום שאותו דמיינת משך עשרות שנים וספק אם התקיים אי-פעם בשלמותו איפשהו. אבל זה בדיוק מה שאתה מנסה לעשות כשאתה בונה בית.
ובסוף זה באמת נגמר. והבית עומד. ואתה עומד בפתחו, לבך לא מפרפר (אלא כשאתה חושב על הארנונה העתידית שלך), ומחשבה אחת בלבד עוברת לך בראש: היה שווה? ואתה יודע שאם חלומותיך היו מוגשמים כאן, לא היית צריך לשאול.
בקרוב ב-Xnet: ביתו של האדריכל, השכן של רענן שקד
