הדפסה
לכתבה באתר
"הרווחתי פעמיים. אני גם מכניס כוח אדם טוב, וגם מכניס פעילות תרבותית לתוך התחנה", אומר מיקי זיו, מנהל התחנה המרכזית החדשה בתל אביב,
על חבורת הצעירים שמתזזת לאורך ולרוחב התחנה העצומה במאמץ להזריק לה דם חדש. "קולקטיב אנייה" הוא התארגנות של 17 אמנים, מעצבים, אדריכלים,
אורבניסטים ואקטיביסטים שמאמינים בכוחה של עיר הבטון המזוהמת להתעורר לחיים חדשים, והשבוע הם מציגים תוצרים ראשונים במסגרת תערוכה שנקראת "התחנה הבאה". מדובר בניסויים אקולוגיים וחקלאיים-עירוניים, או כהגדרתם הפואטית "מנבטה לסביבה עירונית", שיוכלו לאכלס את החלל הבלתי נתפש בגודלו - 240 אלף מטרים רבועים, עיר של ממש - כשמסופי האוטובוסים המעשנים ייעלמו מכאן יום אחד אל נקודות שונות ברחבי המטרופולין, מהלך שאמור להתממש בעתיד.
המשרד של זיו מזכיר תפאורה של סרט בורקס. ריהוט עץ כבד, תאורה אפלולית, רועש ורועד ממנועי האוטובוסים שעוברים מעל ראשו. "התחנה קיבלה דימוי שלילי בעיקר בגלל הסביבה שלה ובגלל מה שעוברים בדרך אליה", הוא מנסה לנמק את השגיאות הגסות שנעשו כאן הרבה שנים לפני שקיבל את התפקיד, וגאה במהלכים חיוביים כמו הקמת גן ילדים, גלריות, קיומו של תיאטרון פרינג', סיורים ועוד פעילויות ששואפות להכניס תוכן תרבותי, חברתי וחינוכי במקום הכי נמוך בתל אביב. "אנשים חושבים שיורים פה באנשים. הם נכנסים ופתאום רואים שהשד לא נורא כל כך", אומר זיו.
אל המשרד שלו מוביל מסדרון ארוך שמצופה בקרמיקה מיושנת, ושההגעה אליו מסורבלת כמו לכל מקום ביצירה המושמצת של האדריכל רם כרמי, שכל ביקור בה מגלה מעברים עלומים ואפלוליים שהסתתרו מהעין בפעם הקודמת. התערוכה של הקולקטיב כוללת כ-30 עבודות, שמפוזרות בקומות השונות ומתחילות להיחשף עוד לפני הכניסה לתחנה. השם "אנייה" ניתן לקבוצה בעקבות גילוי חלל גדול הצופה לרחוב לוינסקי, שחלונותיו העגולים מזכירים את הצוהרים בספינות. החלל הזה, שבנייתו לא הסתיימה מעולם, מוזנח ומאובק. בינתיים הוא משמש את הפעילים לאחסון עציצים, עד שיימצא תקציב לשפצו.
בדרך לאוטובוס עוצרים וקוראים
בשבועות האחרונים, הנוסעים שמגיעים לקומה השביעית כבר רואים את מיצבי הקבוצה מצטברים ומקבלים צורה וצבע, בזה אחר זה. קיר פח גדול הפך למדפי ספרייה, שמשמשים כסניף לספריית לוינסקי הסמוכה, לשירות הנוסעים שיכולים לבחור ספר באחת מ-16 שפות, לשבת לשעה קלה ולקרוא. ההתערבות היחידה בקיר הפח הייתה הוספת קוביות קרטון צבעוניות שמשמשות כמחיצות בין הספרים. את הצבע הנוסף העניקו הספרים.
"הרבה מהדברים שאנחנו מייצרים נבנו ממה שיש כאן וממה שאנחנו מוצאים", מסביר רוברט אונגר, אחד מיוזמי התערוכה. וכך, הספרייה מתוחמת בשני מיצבים: משרביה ירוקה מבד שסופג לחות מהאוויר, ובכך חוסך שימוש במים; ומערום של אדניות "לגו" מודולריות. הן מושקות במי המזגנים של התחנה במערכת שפיתחה "נטפים" בעבור התערוכה. "גינת תה אנכית" היא ספסל סגול שהמבקרים כבר נהנים להשתרע עליו, ושמורכב מצינורות של "גולן פלסטיק" - פסולת תעשייתית שיצאה מכלל שימוש ומיועדת למיחזור. "המחשבה התחילה ממשחק עם צינורות pvc והתחלה של מיחזור", מסביר אונגר.
בחוץ עומד אוטובוס ישן של "דן", שהפך ליצירת גרפיטי בוהקת של דודי onelove (שובל). על הגג שלו הונחה צמחייה רב-עונתית שמצננת את החום הרב בתוך האוטובוס, כדי להדגים את הפוטנציאל של גג חקלאי לתחנה כולה. בהמשך תהיה כאן שלוחה של משתלת "זבולון בא לגן", מרחוב זבולון בפלורנטין, שהחזית שלה היא אוסף של קרשים שנאספו ברחוב.
הפלטפורמות החלודות של שלטי הפרסומת הענקיים יציגו בימים הקרובים שירה, ולא פרסומת לשם שינוי, על רקע ניאון בוהק ובפורמט ענקי; וליד "קפה עלית" תוקם עמדת הנבטה באמצעות מיחזור של כוסות קפה משומשות, תחת הסיסמה המתבקשת "קפה בוץ". כשיורדים לקומות התחתונות, עוברים כמה שערים ואז מגיעים מתוך התחנה לרמפה, שהזרימה את הנוסעים מרחוב נווה שאנן, בימיו המוצלחים יותר כרחוב הנעליים של המדינה. הרמפה נסגרה לאחר שהפכה לכר פורה לפעילות מפוקפקת, וכעת היא מתחדשת עם כמה מיצבים של אנשי הקולקטיב: "הבוסתן" הוא דימוי של קבוצת עצי פרי שגדלה בתוך צינורות; "אוכפים" הם עציצי בד שעשויים מהחומר של המשרביה מהקומה השביעית, וה"גיאודום" הוא כיפה גיאודזית פשוטה, שתחת צלעותיה ייערכו הופעות מוזיקה.
כאן תהיה ההיי-ליין הישראלית
החלומות של חברי "אנייה" לא מסתיימים בתערוכה הנוכחית; הם מקווים שהמיצבים שהם מפתחים יהפכו לחלק מהמציאות בערים שונות בישראל, תוך אימוץ מודלי ההשקיה והספסלים שתכננו. אשר לתחנה עצמה, הם מקווים שיום אחד היא תהפוך – ככל שקשה להאמין – ל"היי-ליין"
של תל אביב, כמו אותו פארק נופי שסייע להתחדשותו של אזור ירוד במנהטן והפך אותו לאחד האזורים הנחשקים באי.
כמו סטודנטים רבים ששרטטו את חזונם לתחנה המרכזית בפרויקטי הגמר, גם כאן הוכנו איורים שובבים שמציעים להפוך את המקום המדכא והמזוהם למקום הכי שמח בעיר. זיו, שמתמודד עם מאות בעלי נכסים, מפזר אופטימיות: "אפשר לעשות פה כל מה שעולה על רוחכם", הוא אומר על הפוטנציאל הטמון בתחנה, שחלק ממנה נטוש. "השמים הם הגבול והמיקום הגיאוגרפי מעולה".
איך זה עובד כלכלית? בתחילת התהליך הופץ קול קורא בקרב חברות שלוקחות חלק בהקמת המיצבים ובביצועם. "המטרה היא להקים מרכז לקיימות עירונית שיספק את כל השירותים לכל מיני חברות וארגונים", מסביר אונגר. "אנחנו רוצים לפתח מוצרים, סדנאות ולהציע תהליכי התחדשות לשכונות", משלימה את דבריו אביגיל רוביני, יוזמת נוספת של המהלך. "אנחנו רוצים שהתערוכה תעלה מודעות", מקווה אונגר. "אפשר באמצעות הכלים שאנחנו מציגים לצמצם את השימוש בשטחים חקלאיים פתוחים וגם לייצר כאן חצי מתצרוכת העגבניות העירונית".
עוד בערוץ האדריכלות של Xnet:
>> התחנה הסופית של ישראל: מסע ברחבי הארץ
>> מתחם התחנה החדש של באר שבע >> רם כרמי, קווים לדמותו של אדריכל מושמץ יוסף טרומפלדור קבע את העיקרון "במקום בו תעבור המחרשה שם יעבור הגבול". האובססיה הלאומית ליישב את הגבולות עדיין קיימת, אבל מי שמיישם אותה כבר אינו חקלאי. דווקא הפעילויות החקלאיות במקום שדרס את האדמה והסתיר אותה בשלמת בטון ומלט שאין גדולה ממנה, מציעות חזון מעודכן יותר. אחרי הכל, מקומות רבים בארץ זקוקים להחייאה דחופה לא פחות מגבעה נידחת בנגב או בשטחים – גם בדרום תל אביב."הציונות היא הרי המצאה. היא פרי דמיון של הרבה אנשים שפינטזו ביחד על עתיד אחר במקום אחר, ושל עוד הרבה אנשים שהצטרפו ויצרו את אותה מציאות", סבור ניסן אלמוג, המנהל האמנותי של התערוכה. "יש אפשרות לחלום ביחד על האופן שבו מרכזי הערים שלנו ייראו, ולפעול בדרכים יצירתיות כדי ליצור את המציאות הזו. זה אתגר שאפשר לעמוד בו, להמציא מחדש את מה שנהרס ונמאס, ולקחת בחשבון את האנשים שגרים פה. גם במקומות שנראים אבודים".
- אירוע הפתיחה ייערך ביום חמישי, 20.11, בשעה 7 בערב. לעמוד הפייסבוק של ''אנייה''
