הדפסה
לכתבה באתר
"בבמרץ 2005 פוטרתי מהעיתון שבו עבדתי. הייתי אז עורך תרבות וכותב במקומון הכי גדול של חיפה, ומדי יום שלישי נסעתי ברכבת למקום עבודתי. בבית חיכו לי איתי, בני שהיה אז בן שלוש, ודנה אשתי, שהייתה בחודש התשיעי להריונה. למרות הניסיון הרב שלי כעורך בכיר במערכות גדולות לא היה פשוט באותם ימים למצוא מקום עבודה, ושמחתי על אותם ימי שלישי, שנתנו לי עוגן וביטחון בתקופה של משבר גדול. הפיטורים נחתו עליי דווקא כשהיה לי עוד ילד בדרך ומשפחה לפרנס.
"ללידה עצמה היינו מוכנים כבר מזמן. כמו כל זוג בורגני מצוי הייתה לנו תוכנית ברורה. אשתי הייתה אמורה ללדת בבית החולים מאיר בכפר סבא, ושנינו עשינו סיור בחדרי הלידה המשופצים, הלכנו לקורסים להכנה ללידה, ואפשר לומר שהיינו די רגועים.
"אותו יום שלישי היה היום שלי בחיפה, אבל במקום לנסוע לעבודה מצאתי את עצמי יושב בבית, עסוק בניסיונות למצוא עבודה. בערך בשעה שמונה ורבע בערב, בעודי קורא לבני סיפור שכתבתי לו במיוחד, שמעתי זעקות כאב מחדר האמבטיה. הצירים של אשתי החלו הרבה לפני התאריך שנקבע ללידה.
"בשלב זה עדיין הייתי בטוח שנותר לנו עוד זמן רב, כמו שהיה בלידה הקודמת, לכן התקשרתי להוריה של אשתי שגרו סמוך אלינו וביקשתי שיבואו לשמור על הילד. האמנתי שעוד נספיק לנסוע בשקט לבית החולים.
"ההורים הגיעו תוך כמה דקות, אבל בינתיים הלך והצטמצם משך הזמן בין הצירים והכאב הלך והתעצם. רציתי לצאת לכיוון בית החולים, אבל דנה אמרה שהיא פשוט לא מסוגלת ללכת. היא הרגישה שהלידה הולכת ומתקרבת וחששה להיכנס לרכב פן תלד שם.
"אביה של דנה נשאר ליד בננו, ואני וחמותי נכנסו עם דנה לחדר האמבטיה. ניסינו לעזור לה ולהקל את כאביה, ותוך כדי כך התקשרתי להזמין אמבולנס. שאלתי את האדם שמעבר לקו מה אני צריך לעשות וציינתי שאשתי מתחילה את הלידה בבית, אבל הוא היה אדיש לחלוטין. הוא אמר לי שאני יכול להכין קערה עם מים חמים, 'אבל ממילא לא תשתמש בה'. הוא גם הוסיף באדישות שאם יש לידה בבית אסור לחתוך את חבל הטבור, אבל מי חשב על זה, הייתי בטוח שעוד שנייה יגיע האמבולנס.
"בינתיים הצירים התעצמו, ואמה של אשתי סיפרה לנו שלידות מהירות הן עניין תורשתי במשפחה שלה. גם אחיה נולד בשלג, ברוסיה, בדרך לשירותים שהיו מחוץ לבית. זה היה אמור להרגיע אותנו לולא היינו שנינו לבד עם היולדת כשלאף אחד אין מושג מה לעשות. סמכנו על אנשי המקצוע, תכננו הכל עד לפרט האחרון, ופתאום ההפתעה הזו.
"אני זוכר שעל אף שהייתי לחוץ, לא הייתי בפאניקה. ידעתי שאני פועל בקור רוח וניסיתי להרגיע את דנה ואת אמא שלה.
"ואז הגיע הרגע. אשתי הרגישה שהתינוקת עומדת לצאת. היא נעמדה מעל השירותים, ותוך שנייה יצאה התינוקת החוצה בפרץ מים אדיר, ממש כמו דולפין, הישר לתוך הידיים שלי.
"החזקתי את הילדה הקטנה שלי לרגע אחד, ונתתי אותה מהר לאמה כדי שתחזיק בה. הן היו קשורות בחבל הטבור, וככה עברו לחדר השינה לנוח כשבתנו הקטנטונת שוכבת על הבטן של דנה. זו הייתה התרגשות עצומה.
"כשירדתי לראות מה קורה עם האמבולנס ולמה הוא מתמהמה, הפרמדיקים כבר הגיעו ועלו למעלה. הם חתכו את חבל הטבור, וכולנו ירדנו למטה, נכנסנו לאמבולנס ונסענו לבית החולים.
"לילדה שלנו קראנו גלי, כמו הגל שהיא נולדה איתו. המצחיק הוא שחשבנו על השם עוד לפני שידענו שהיא תיוולד כמו דולפין, שגדל להיות ילדה עם נשמה חופשייה, משוחררת ומלאה שמחה".
השורה התחתונה:
"אחרי לידתה של גלי כבר לא היה לי חשוב יותר שפוטרתי מהעבודה. שמחתי שיצא כך שהייתי בבית ויכולתי לעזור לאשתי ברגע המדהים הזה. זה הרגע שאני הכי גאה בו בחיי, רגע מרגש ויוצא דופן שמלווה אותי מאז ועד היום. הלידה של בתי לימדה אותי שאני יודע לקחת אחריות, לא בורח מסיטואציות מתוחות, ויכול להיות שקול גם בתוך רגעים של פחד וחרדה".
_________________________________________________________________________________________________________________________________________
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com
____________________________________________________________________________________________________________________________________
לכל אדם יש סיפור:
- התגבר על אנורקסיה והלך ללמוד רפואה
