הדפסה
לכתבה באתר
ניו יורק, מיוחד ל-Xnet. "ברוך הבא למסלול הקרוזינג הכי מצליח בניו יורק",
אומר האיש הגדול ליד שער המתכת של ההיי-ליין ברחוב 30 במנהטן. "המקום הזה התחבב על אנשים שאוהבים לעשות סקס במרחב הפתוח. הספסלים שמוצבים כאן מושלמים בשביל זוגות שרוצים להרגיש אינטימיות בזמן שמתבוננים בהם, ואם תסתכל לעבר מלון Standard, ברחוב 13, תוכל לראות מדי פעם אנשים בעירום מלא מבעד לחלונות השקופים".
כשעולים בגרם המדרגות המתכתי לחלק השלישי והחדש של הפארק המוגבה מעל העיר, נחשפים למראות שונים לגמרי: עשרות משפחות משוטטות בנינוחות לאורך הטיילת הצופה אל העיר, ילדים מתרווחים על ספסלי העץ הרחבים, אצנים מנסים לפלס דרך בתוך ההמון, תיירים מחפשים ציפורים. על הכול מפקחים עובדי ניקיון שלובשים מדים עם לוגו של הפארק ואוספים פסולת מארוחת הצהריים. יש גם אנשי אבטחה, שתפקידם לדאוג לכך ששיעור הפשיעה באזור יישאר מהנמוכים בעיר. מסביב, המולת בנייה של עשרות מיזמי נדל"ן חדשים שעתידים להקיף את מסילת הרכבת המתחדשת. High Line הוא טיילת נהדרת, וגם אתר תיירות ממושטר ומפוקח, אז מי מסוגל לחשוב על פשעים או על סקס בפומבי במקום שמבקש ממך להתנהג כמו בדיסנילנד?
ביקור בחלק השלישי של הפארק, שנפתח לפני מספר שבועות
מודל ניהול ציבורי-פרטי
מדובר באבן דרך בתהליך ההתחדשות העירונית של מערב מנהטן. השילוב בין סיפור עירוני ייחודי, אדריכלות נוף ופיתוח קהילתי-כלכלי, הפך את הפרויקט למקרה-מבחן, שערים רבות בעולם נושאות אליו עיניים בניסיון לשאוב השראה. במידה רבה, סיפורו של ההיי-ליין מקפל את סיפור ההתפתחות העירונית של ניו יורק ב-100 השנים האחרונות ואת המגמות החברתיות והתכנוניות שעיצבו את פני העיר.
סלילתו של קו הרכבת שעליו מתבסס הפארק החלה ב-1929, כחלק מפרויקט פיתוח הצד המערבי של מנהטן. המטרה הייתה להפחית את החיכוך בין הולכי רגל לכלי רכב ברחובות הסמוכים, ולשפר את תנועת הסחורות בין אזורי העיר תוך הסטתה מהשדרה העשירית, שנודעה במספר תאונות הדרכים הגבוה שהתרחשו בה. ב-1934 נפתח הקו לתנועת רכבות ושימש בעיקר לשינוע מצרכי מזון וחקלאות. במשך השנים, עם התפתחות תעשיית ההובלה במשאיות לצד שינוע אווירי ובמכולות, התייתר השימוש בקו והוא דעך והלך, עד שב-1980 נסגר לתנועה. במשך שני עשורים הוא היה שלד נטוש באזור מנוון.
בקיץ 1999 התייצבו ג'ושוע דוד ורוברט האמונד, שני תושבי ניו יורק, לדיון בעירייה שעסק בעתיד קו הרכבת. בדיון ההוא הוחלט שהקו הוא מפגע חסר ערך, ולכן יש להרוס אותו לטובת בנייה חדשה. בתגובה החליטו השניים לאגד קבוצת תושבים כדי להיאבק בהחלטה, תוך שימורו של הקו הנטוש ולעשות בו שימוש חוזר כמרחב ציבורי פתוח ופארק עירוני. "הבנו שהדרך הטובה ביותר לאפשר לאנשים לעלות למסילה היא באמצעות הפיכת המקום לפארק, ושהצעד הראשון יהיה לקרוא לו 'פארק ההיי-ליין'", כתבו השניים בספר שפרסמו. הם הקימו קבוצה, "החברים של ההיי-ליין", שהובילה דיאלוג מתמשך בין התושבים לרשויות וגיבשה סביבה קואליציה תומכת של פקידי עירייה, פוליטיקאים מקומיים ותושבים. גם ידוענים נרתמו לנושא והעניקו רוח גבית ליוזמה, כמו גם הצטרפותה של אדריכלית העיר באותה תקופה, אמנדה קרטין. מחקר שנערך לבקשת הקבוצה, בדבר ההיתכנות הכלכלית של הפרויקט, העריך כי הרווחים מהשמשת האזור יוכלו לכסות בעתיד על עלויות הבנייה ויניבו ערך כלכלי רב יותר מהריסת האתר.
ב-2003 נערכה תחרות רעיונית לתכנון ולשיקום הקו הנטוש, וכעבור שנה כבר התקיימה תחרות אדריכלים פתוחה שבה נבחר הצוות המקצועי שילווה את הפרויקט, בראשותם של אדריכל הנוף ג'יימס קורנר פילד (James Corner Field) ומשרד האדריכלים דילר סקופידו ורנפרו (Diller Scofidio + Renfro). פיט אודולוף (Piet Oudolf) הופקד על הגינון. בנובמבר 2005 קיבלה העירייה את הבעלות על הקו, מחברת הרכבות שהחזיקה בה, ובכך הפך המסלול לשטח ציבורי שאפשר לשקמו.
הבנייה החלה ב-2006, וכעבור כשלוש שנים, ב-9 ביוני 2009, נפתח לציבור החלק הראשון של הפארק, שנמתח בין רחוב Gansevoort לרחוב 20. החלק השני, בין הרחובות 20 ל-30, נפתח ביוני 2011 וזכה להצלחה מיידית, שסימנה את המקום כאחד מאתרי התיירות הפופולריים בניו יורק, עם שלושה מיליון תיירים בשנה. להצלחה יש מחיר: תושבי האזור כבר מתרגזים על עליית מחירי הדיור, ונרשמים גם חיכוכים בינם לבין תיירים שפוקדים את הטיילת בהמוניהם.
>> איך נראים שני החלקים האחרים של הפארק?
תהליך התכנון של שלושת השלבים יצר שילוב מרתק בין יזמות תושבים לאינטרסים עירוניים. בנוסף לאדריכלות הנוף ולאופי המבנים שהוקמו לאורך המסלול בשנים האחרונות, ההיי-ליין מעורר השראה בשותפות הפרטית-ציבורית שנוצרה סביבו: השטח הוא רכושה של העירייה ומנוהל על ידי מחלקת הגנים והנופש שלה, בשיתוף "החברים של ההיי-ליין" - אותה קבוצה שהוקמה בסוף שנות ה-90 כחלק מהקמפיין למען הקמת הפארק. כיום, לאחר 15 שנות פעילות, הקבוצה מתמקדת בבנייה ובתחזוקה של הפארק, בקידום אירועי תרבות ואמנות בו, ובגיוס תרומות. המודל של שותפות פרטית וציבורית מיושם בעשורים האחרונים במרחבים ניו-יורקיים פתוחים אחרים, בהם בראיינט פארק, סנטרל פארק ומדיסון סקוור פארק: כולם מנוהלים על פי מודל המשלב בין תקציבים ציבוריים ופרטיים.
טבע פראי ושקיעה מרהיבה
המקטע החדש שנחנך לאחרונה הוא מחווה לטבע, שהשתלט על המרחב שננטש על ידי האדם. במשך 25 השנים שבהן הקו לא פעל, נוצר בסביבתו נוף שאיכלס מינים רבים של צמחים פולשים, עשבים, חרקים, ציפורים, זוחלים ומכרסמים, בבחינת שמורת טבע במטרופולין הכי שוקק בעולם. עיצוב המסלול שנחנך עכשיו נעשה בהשראת הנוף הזה, ומתאפשרת בו הצצה לרצועה ארוכה של טבע פראי.
הולכים לאורך טיילת, שעליה נמצאים האלמנטים המוכרים מחלקיו הקודמים של הפארק: ספסלי בטון ועץ, שכמו מתקפלים מהקרקע ומוארים בפנסי לד נסתרים; ספסלי עץ רחבים, נטולי משענת, המאפשרים צורות שונות של ישיבה ורביצה; וגידור מתכת שעתיד לשמש מצע גידול לצמחים מטפסים. אלמנטים אלה שומרים על רצף בין שלושת החלקים של הפארק, ואליהם מצטרפים אזורים ייחודיים לחלק החדש: מתחם משחקים מצופה סיליקון, היוצר מעין מבוך בין אדני הרכבת; מתקני משחק מחומר ממוחזר שמשמשים כאזור מצוין לצילום; וגם שילוט ומיתוג עם לוגו של הפארק. בהמשך יש אזור ישיבה המורכב מקורות עץ אופקיות, שצופה אל חניון הרכבת, אל נהר ההדסון ואל קו הרקיע של ניו ג'רזי. מראה זה הופך את החלק החדש לאחת מנקודות תצפית השקיעה המרהיבות בעיר.
כמו אתרי תיירות אחרים בארצות הברית, בפארק הזה יש ניסיון ליצור חוויית ביקור כוללת וממותגת היטב. החנות ברחוב 16, לדוגמה, מציעה חולצות, סיכות וכובעים עם לוגו האתר, ספרים ומדריכים למבקר וכלי גינון. ההכנסות מסייעות לניהול השוטף של הפארק, והמוצרים מסייעים לקבע את מעמדו של האתר כמרכז של טבע עירוני ומאפשרים לאורחים לתרום לתהליך ההתחדשות. לקו המוצרים מצטרפים אירועי תרבות מושקעים. החודש, למשל, מוזמנים האורחים להשתתף במיצב "ההתפתחות של אלוהים" של האמן אדריאן וילאר רוחאס, המציג 13 פסלי קוביות מחומרים ממוחזרים המונחים לצד המסילה. אפשר גם להצטרף לצפייה בכוכבים שמארגנת אגודת האסטרונומים החובבים של ניו יורק מדי יום חמישי, או להשתתף, בתשלום, בארוחת טעימות-מרק עם השף מרקו קאנורה.
תל אביב מקבלת השראה
המאפיינים התיירותיים של הפארק גרמו לג'רמיה מוס לכנות אותו, במאמר שפרסם ב"ניו יורק טיימס", "דיסנילנד על ההדסון". ואכן, בטיילת אפשר להיתקל במראות שמהדהדים את הכינוי הזה: תיירים מצלמים, משפחות מטיילות בין אדני הרכבת המשוחזרים, זוגות יושבים על ספסלים. המשוטטים כאן מרגישים ניתוק מהעיר הסואנת, אלא שהתחושה הזו עתידה להשתנות בקרוב, משום שבשני החלקים הראשונים של הפארק מורגשת תנופת פיתוח – עירונית בהחלט - של מבני מגורים, משרדים ומסחר. שטחי הנדל"ן הסמוכים לפארק נעשו מבוקשים ויקרים במיוחד, וברחובות הקרובים התמקמו עסקים הפונים לתיירים, כמו מרכז הכנסים Javits, חנות הספרים Printed Matter ועוד עשרות גלריות, חנויות ומרכזי תרבות המהווים נקודות עניין תיירותיות ומעלות את רמת המחירים.
מגמת הפיתוח עתידה להתעצם בחלק החדש, שסמוך לרובע האדסון יארד - מיזם בן 26 דונם שעתיד להתמקם בין השכונות צ'לסי והל'ס קיטשן במערב מנהטן, ולכלול 16 מגדלים ומיליוני מ"ר של משרדים, מסחר, מגורים ושטחי ציבור. מעריכים את ההשקעה בפרויקט בכ-20 מיליארד דולר, מה שהופך אותו לאחד ממיזמי הבנייה היקרים בהיסטוריה של ניו יורק.
בינתיים ממתג את עצמו ההיי-ליין כמיתוס בהתהוות, פרויקט שמוכיח שעיצוב מוקפד של מרחב ציבורי ושיתוף פעולה בין רשויות עירוניות ותושבים יכול לשנות עתיד של מקום. ההצלחה הציתה את דמיונם של פעילים עירוניים בערים רבות, המנסות ליצור לעצמן "היי-ליין מקומי". פארק המסילה הירושלמי הוא דוגמה טובה לכך, ויש הצעות להקמת פארקי רכבת בערים מקסיקו סיטי, סינגפור, אטלנטה ופילדלפיה. את רוח הפארק ניתן למצוא גם ביוזמה להקים שותפות פרטית-ציבורית לצורך יצירת פארק עירוני סביב התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, באופן השואב השראה מהידע שנצבר במנהטן (גילוי נאות: הכותב שותף ביוזמה זו). עוד יתברר, אם המודל לשיקום ההיי-ליין יכול להצליח גם במקומות אחרים, ואם מנגנונים של שותפות פרטית-ציבורית יכולים להתבסס בערים שאין בהן מנוע כלכלי משוכלל כמו בניו יורק.
