חמש מדרגות אבן בצבע בורדו מפויח מובילות אל דלת הפלדה הכחולה שבכניסה ל"בית סוהר - נווה תרצה", כלא הנשים היחיד בישראל, השוכן בעיר רמלה. מסביב לכלא, גדר לבנים לבנה המסתיימת בגדר תיל מסולסלת. מגרש החנייה הגדול שבחוץ ריק ממכוניות, ופינת הפרגולות שבכניסה נראית כאילו ידעה ימים יפים יותר. מי שלא ביקר בחייו בבית סוהר וניזון בעיקר מדימויים המופיעים בסדרות משטרה, כמוני, יגלה כאן שהפערים בין החיים האמיתיים לאלה המופיעים על המסך אינם גדולים.

 

 

>> הורידו כאן את האפליקציה החדשה של Xnet לאייפון או לאנדרואיד

 

 

כשהדלת נטרקת מאחור, הגוף נכנס למצב כוננות המלווה בחרדה קלה, שמא לא תיפתח שוב בקרוב. דלת פלדה נוספת מובילה לחצר פנימית, שדרכה נכנסים אל בית הכלא על אגפיו, מבנה ההנהלה, החצר ופינות העבודה. מכאן אנו ממשיכים לצעוד בחצר השקטה, עד שמגיעים לאזור העבודה של האסירות: בית הדפוס, הקרטונאז' ומתפרת בית הכלא, שהוקמה לפני שבע שנים. בראש המתפרה ניצב בשנתיים האחרונות גולן גנון, והוא האחראי על ניהול העבודה, החלוקה בין עשרים התופרות במקום, והקשר עם הספקים השונים שעובדים עם המתפרה.

 

 

עוד בערוץ האופנה

 

 

בחצי השנה האחרונה התקיים במתפרת הכלא הזה מיזם חברתי מסקרן, שהוביל המעצב עדו רקנטי, ראש המחלקה לאופנה בבית הספר לעיצוב 6B, יחד עם מנהלת הכלא, סגן גונדר שרה פרידמן. במסגרת המיזם נבחרו שש אסירות, שכל אחת מהן צוותה לסטודנטית לאופנה מבית הספר, לעבודה על פרויקט עיצובי משותף. כל זוג התבקש לעצב שלוש מערכות לבוש, אשר יוצגו בתצוגה מיוחדת, שתתקיים בין כותלי הכלא בסוף החודש. נושאי הפרויקטים השונים, אשר נבחרו עצמאית על ידי הצמדים, עוסקים, רובם ככולם, בנושא החופש, על כל צורותיו ומשמעויותיו.

  

"לעשות לעצמך שמלה, זה החופש הכי גדול שאני יכולה לבקש", אומרת האסירה אמאל (שם בדוי), שיושבת בנווה תרצה כבר קרוב ל-20 שנה, "מהסיבה הפשוטה: זאת האפשרות היחידה שלך לעשות החלטה עצמאית. זה החופשי האישי". כמו אמאל, גם שמותיהן של האסירות האחרות שהתראיינו לכתבה שונו, וכדי למנוע זיהוי על בסיס פרטי המקרה, נדרשנו לא לשאול את הסיבות שהובילו כל אחת מהן לכלא. נווה תרצה הוא בית סוהר קטן עם פחות מ-200 אסירות (בהשוואה ל-24,000 אסירים גברים) ולכן כל הצגה של פרט מזהה, כפי שהוסבר לנו, יכולה לחשוף אותן. חלקן יושבות על רצח, סיוע לרצח, הריגה וכדומה, ומטבע הדברים, לכל אסירה סיפור חיים מורכב משלה.

 

אמאל (שם בדוי): "כשאשתחרר מהכלא, החלום שלי הוא להקים בית מחסה לנערות צעירות. היה לי חלום לתפור לבת שלי את שמלת הכלה, אבל לצערי זה לא קרה. היא עברה משבר גדול, ולכן כשאשתחרר אני רוצה לפתוח בית חם לנערות ללא תעסוקה, ושם, במקום לרדת לפשע ולזנות, הן ילמדו תפירה ויקבלו תמיכה"

 

תחילתו של הפרויקט במכרז שפרסם השב"ס לקורס תפירה שיתקיים בין כותלי הכלא. בית הספר 6B זכה במכרז, ועל הקורס הופקדו המנחות המקצועיות אוה וינסט ואורי טופז, שגם ליוותה את הצד הטכני של הפרויקט החדש. בשלב השני, הבינו ב-6B את הפוטנציאל הטמון ביצירת פעילות מתמשכת ובפרויקט חברתי. "זו השנה השלישית שאנחנו מקדמים שיתופי פעולה להעצמה נשית", מספר רקנטי. "בעבר היה לנו שיתוף פעולה עם הוסטל סלעית (ועמותת הופכות את היוצרות), ושנה לאחר מכן עם החצר הנשית ביפו. שיתוף הפעולה עם נווה תרצה היה מהלך טבעי. בחרנו שש אסירות מצטיינות מתוך הקורס הראשון והתחלנו איתן קורס נוסף בן 12 מפגשים, שמשלב הכשרה טכנית ועיצובית: החל מגיבוש קונספט, בניית גזרה, חיפוש רפרנסים וכדומה. מהצד השני, לפרויקט הזה יש ערך גם עבור הסטודנטיות, כי הוא מאפשר להן לעבוד בצוות עם אדם נוסף, מחזק את הביטחון העצמי שלהן ועוזר להן להגדיר את עצמן ביחס לאחרים".

 

 

במשך שלושה חודשים, מדי יום שלישי בשעה 08:30 בבוקר, התייצבו במתקן הכליאה הסטודנטיות ענת גולן, לינור שיזף, עדי בראונטל, מרואה אלעגו, ליאור רז ויערית בן יאיר, לארבע שעות של עבודה אינטנסיבית ומשותפת עם האסירות. בשיחות איתן מספרות האסירות והסטודנטיות, כי על אף שהתבקשו לא לדבר על חייהן האישיים זו עם זו, נוצרו ביניהן חברויות קרובות. "סיפרתי לה למה אני נמצאת כאן, וכל אחת מדברת על החיים האישים שלה", מספרת תמר (שם בדוי), אסירה בת 22, שעד למועד פרסום הכתבה כבר השתחררה מהכלא. לצד הסטודנטית ענת גולן, יצרה תמר שלוש מערכות לבוש בהשראת אותיות. "לשתינו ילדים באותו גיל, אז טבעי שנדבר על הילדים שלנו, לא?", היא אומרת, וגולן מוסיפה: "תחושת שיתוף הפעולה חזקה יותר בפרויקט הזה, כי אין כאן תחושת תחרות. אנחנו לא מייצרות קולקציה מסחרית שצריכה להימכר, אלא קולקציה קונספטואלית".

 

 

תמר, איך עברה עלייך חוויית הקורס בין כותלי הכלא?

"אני חווה את זה כעוד יום של שחרור", היא עונה בשפה רהוטה, שמנטרלת כל דעה קדומה על אסירות. "האינטראקציה עם אנשים חדשים משנה לך את סדר היום ומאפשרת לך גיוון. פתאום אתה יוצר משהו שהוא שלך, ואתה מרגיש חלק מהעולם שבחוץ. זה גם עולם שהיתה לי נגיעה אליו קודם, כשלמדתי בבית ספר במגמת אופנה, ובצבא שירתי במתפרה של שייטת 13".

 

 

היית רוצה להמשיך לעסוק באופנה בעתיד?

"יכול להיות שכן. אני פוגשת באופנה בפעם השנייה בחיים, וכנראה שזה חזק ממני. אולי זה סימן שאני צריכה לעסוק בתחום. אני מאמינה שאת כל המחשבות בנושא אני אעשה כשאצא מכאן. בחוץ אני מתעסקת בקוסמטיקה וטיפוח, לאחר שלמדתי אצל בועז שטיין ושוקי זיקרי. בעלי אומר שכשאצא אולי נפתח משהו גדול, שישלב בין האופנה לקוסמטיקה".

מנהלת הכלא, סגן גונדר שרה פרידמן: "אנחנו מאמינות שככל שאתה לומד ורוכש השכלה ומקצוע, הביטחון העצמי שלך עולה. אתה תלוי פחות באנשים אחרים. בנוסף, בפרויקט אופנה האסירות יוצרות מודלים, כמו שמלות וחצאיות, שמציגים את הפן הנשי שלהן. הן לא תופרות כאן מדי אסיר, כך שזה גם מסייע להן ביצירת קשר עם אנשים מבחוץ. איך אמרו לי האסירות, 'תמיד מפתיע אותנו שהציבור מוכן לקבל אותנו'"

 

 

החלומות על עסק אופנתי מחוץ לנווה תרצה מלווים גם את אמאל. בפרויקט המשותף שלה עם הסטודנטית ליאור רז, בחרו השתיים להתמקד בחיבור בין טבע לאופנה, כשגם כאן ישנה התכתבות עם נושא החופש, בין אם דרך דימויים של כבילת הגוף, ובין אם בדימויים פשטניים יותר, כמו פרפרים. "כשאשתחרר מהכלא, החלום שלי הוא להקים בית מחסה לנערות צעירות", אומרת אמאל. "היה לי חלום לתפור לבת שלי את שמלת הכלה, אבל לצערי זה לא קרה. היא עברה משבר גדול, ולכן כשאשתחרר אני רוצה לפתוח בית חם לנערות ללא תעסוקה, ושם, במקום לרדת לפשע ולזנות, הן ילמדו תפירה ויקבלו תמיכה. לצערי, יש יותר ויותר צעירות במגזר הערבי שאין להן בית והן נאלצות לרדת לזנות".

 

 

איך החל הרומן שלך עם אופנה?

"לפני שנכנסתי לכלא ניסיתי להירשם לקורס תדמיתנות של משרד העבודה, אבל לא התקבלתי. כשהביאו לנו קורסים של תפירה, ביקשתי להירשם, ומאז אני עובדת במתפרה. היה לי חשוב מאוד לקחת חלק בקורס ש אופנה גבוהה, כי אז אני עושה דברים לנשמה".

 

 

בקרוב תצוגת האופנה בכלא

 

רות: "אחרי חודשיים של עבודה מאוד טכנית במתפרה, החל הקורס עם המנחות ומיד נכנסתי לזה. זה הביא לי סיפוק אדיר, כי מלבד חדוות היצירה, הזמן פשוט עובר מהר, כי כשאתה יושב בכלא אתה סופר כל דקה, לא כל שעה"

 

המתפרה בנווה תרצה היא האגף שמניב לאסירה את המשכורת הגבוהה ביותר, בין 800 ל-1,200 שקל בחודש, על פי נתונים מתוך הספר "כלא נשים - החצר האחורית של החברה בישראל" (הוצאת רסלינג, 2010), המסכם מחקר מעמיק של ד"ר גילה חן וד"ר תומר עינת. עבודות נוספות המוצעות בכלא הן הקרטונאז' (הקרטונייה), בית הדפוס ועבודות ניקיון ומטבח, שהשכר עליהן נמוך בהרבה, והן נטולות חדווה יצירתית. אבל אל תתבלבלו, המתפרה של נווה תרצה אינה מקבילה לאטלייה של מעצבי אופנה גדולים. חלק גדול מהעבודות המתבצעות במקום הן תפירה של מוצרי טקסטיל דוגמת פופים, כיסויי הנקה, מזרוני ילדים וציוד רפואי טקסטילי. מי שבכל זאת מחפש את הזוהר האופנתי בנווה תרצה, יוכל למצוא אותו בבוקר ה-27 באוקטובר, כשתצוגת אופנה של ממש תתקיים בכלא, ובה יוצגו מערכות הלבוש מהפרויקט, כשעל האיפור ועיצוב השיער יופקדו אסירות משני קורסים מקצועיים נוספים שנעשו בכלא בעת האחרונה. הדגמים יוצגו על דוגמניות מקצועיות ולא על אסירות, משתי סיבות שמונה פרידמן, מנהלת הכלא: נטרול הקנאה בין האסירות וסיוע בהעצמה האישית של האסירות, שיוכלו לראות את פרי עמלן מוצג במקצועיות על דוגמנית, ולא על חברה לתא.

 

 

בכלל, כל הדוברים בכתבה, שנרתמו לטובת הצלחתו של הפרויקט, מדגישים את תרומתו לאסירות כתהליך שיקומי, כמסלול הכשרה לפיתוח מיומנויות עיצוב וכלי לעצמאות כלכלית. "להבדיל מקורסים של נגרות וחשמל שיש בכלא הגברים, אנחנו בוחרות כאן קורסים בתחומים שהאסירות המשוחררות יוכלו לעסוק בהם כבר מהיום הראשון מחוץ לכלא, ללא צורך בתעודת יושר מהמשטרה, או בהשקעה כספית", אמרת פרידמן. "את יכולה להיות תופרת, מאפרת, או לעסוק בשזירת פרחים. הדבר החשוב ביותר הוא שהאסירה יוצאת מכאן עם תעודה של בוגרת קורס משרד העבודה, ולא בוגרת קורס של נווה תרצה".

 

 

מלבד עצמאות כלכלית, עד כמה אתם מוצאים את הפרויקט תורם לביטחון העצמי של האסירות?

"אנחנו מאמינות שככל שאתה לומד ורוכש השכלה ומקצוע, הביטחון העצמי שלך עולה. אתה תלוי פחות באנשים אחרים. בנוסף, בפרויקט אופנה האסירות יוצרות מודלים, כמו שמלות וחצאיות, שמציגים את הפן הנשי שלהן. הן לא תופרות כאן מדי אסיר, כך שזה גם מסייע להן ביצירת קשר עם אנשים מבחוץ. איך אמרו לי האסירות, 'תמיד מפתיע אותנו שהציבור מוכן לקבל אותנו'. אסירה שיושבת כאן חושבת שאף אחד לא רוצה להיות איתה בקשר או להסתכל עליה מעבר להיותה אסירה. הן סובלות מדימוי עצמי מאוד נמוך, שלא לדבר על הפגיעה בנשיות. מכורח המציאות הן לבושות כאן מדי אסירה בצבע כתום או זית, ואין להם אפשרות להתלבש באופן נשי, או באופן שבו הן היו רוצות. הפרויקט הזה מאפשר להן נקודה של נשיות, ויתרה מכך, להציג את האישיות והרצונות שלהן באופן חופשי יותר".

 

 

על החופש הזה יכולה להעיד יותר מכולן רות, עורכת דין לשעבר, שהשחררה מהכלא בשנה האחרונה, לאחר שריצתה שמונת חודשי מאסר, במסגרתם לקחה חלק בקורס התפירה המקצועי הראשון שהתקיים בנווה תרצה. "אחרי חודשיים של עבודה מאוד טכנית במתפרה, החל הקורס עם המנחות אורי ואווה, ומיד נכנסתי לזה", היא מספרת. "זה הביא לי סיפוק אדיר, כי מלבד חדוות היצירה, הזמן פשוט עובר מהר, כי כשאתה יושב בכלא אתה סופר כל דקה, לא כל שעה".

 

 

עם שחרורה קיבלה רות הצעה להצטרף למסלול הלימודים במחלקה לאופנה של 6B, על חשבון המוסד, וכיום היא כבר בעיצומם של הלימודים, ורקנטי מעיד כי היא מגלה חוש אופנתי. "תוך שנה החיים שלי עברו שינוי של 180 מעלות", היא מספרת. "לפני שנכנסתי לנווה תרצה מעולם לא תפרתי. אני עורכת דין במקצועי. במשך שנים היה לי משרד עצמאי. פישלתי, ואת המחיר כנראה אשלם כל חיי".

 

 

באיזה אופן לטעמך תורם הקורס לחיי האסירה בכלא?

"ביטחון עצמי. היה לנו קורס איפור, למשל, של 15 מפגשים. במסגרת הלימודים כל אחת איפרה את השנייה, ולכל אחת גם היו בעיות עם איך שהיא נראית: לאחת אף גדול, השנייה לא אוהבת את עצמה. אבל עם הזמן זה תרם לנו לראות אחת את השנייה בעיניים אחרות, ולהרגיש גם יפות ומטופחות. על מדי האסירה אני בכלל לא מדברת. כשאתה חי בסביבה מעופשת ולא אסתטית, עם מבנים לא מתוחזקים, את חייבת להיות סופר-וומן כדי לא להישבר. יש בנות שיושבות שש-שבע שנים, ויש מאסרי עולם, וזה מאוד קשה לחיות בתנאים האלה".

 

 

את רואה את עצמך ממשיכה לעסוק בתחום האופנה? 

"אני מאמינה שכן. אבל בוא נהיה ריאלים: אני נמצאת בקורס עם בנות 22, 26 - בחורות צעירות, רווקות, עם אספירציות לפתוח מותג על שמן. ממרום גילי, אני קצת יותר זהירה ומאופקת".