אבא, יכול להיות שהשניצל שלי היה פעם אפרוח מתוק?

העולם חווה טרנד סוחף של טבעונות הנובע מההכרה שלנו בסבל שחווים בעלי החיים במסלול אותו הם עוברים מיום לידתם עד יום פטירתם, לעיתים בדרכם מזעזעות, עד לרגע בו הם מושמים בצלחותינו. כל אחד מתמודד עם האמת הזו בדרכו שלו. חלק מאתנו בוחרים להפסיק לאכול מוצרים מן החי; אחרים מפסיקים לאכול יצורים שפעם נמנו בין החיים ואחרים, מאמינים כי האדם נועד לאכול בשר וממשיכים בכך.

כל זה טוב ויפה, עד לרגע בו אתה הופך להיות הורה והשאלות לגבי אופן גידול הילדים שלנו מתחילות לעורר ספקות. האם התזונה שלהם נכונה אם לא יאכלו מוצרים מן החי? האם התזונה שלהם נכונה אם כן יאכלו מוצרים מן החי? האם אנחנו צריכים לגדל אותם בהתאם לאמונות האישיות שלנו או בהתאם לנורמה החברתית? כל אלו דילמות הסובבות אותנו על בסיס יומיומי, אבל הן מתגמדות כאשר לפתע, יום בהיר אחד, אנחנו ניצבים מול ישות מבינה ותבונית, שפתאום מתעניינת ושואלת, "אבא, ממה עשוי שניצל?" כמו בכל נושא אחר, לכל אחד תשובות משלו.

 

עורפים לה את הראש / עומר להט

הילד שלי אוהב שניצל. מאוד אוהב שניצל. הוא במיוחד אוהב לשים עליו מלא, אבל מלא קטשופ. שניצל זו תרנגולת מתה. אפשר לטגן אותה מצופה בפירורי לחם ולשים המון המון קטשופ, אבל עדיין, זו תרנגולת מתה. את זה הילד שלי לא יודע. מבחינתו שניצל זה פשוט שניצל, שמקורו הוא מן ה... שניצל. הרי שניצל לא נראה כמו תרנגולת בכלל ואם אתן לו "טבעול", מבחינתו גם זה יהיה שניצל.

למה הוא לא יודע? כי הוא לא שאל. אבל הוא ישאל, תסמכו עליו. ומה אני אעשה אז? אושיב אותו על הספה ואומר לו: "זה מתחיל בתרנגולת שעושה קוקוריקו ודוגרת על ביצים. זוכר את קוריצה שראינו בשבוע שעבר בחי-כיף ואמרת שהיא חמודה? אז לוקחים אותה, עורפים לה את הראש, מנקזים את הדם, מורטים את הנוצות ופורסים אותה לחתיכות. אחר כך מטגנים והנה זה על הצלחת שלך. בתיאבון"?

אני לא רוצה לספר לו את זה ככה. מצד שני, אני לא רוצה לסבן אותו. מצד שלישי, אני כסת"חן מדופלם, מאלתר נפלא ואני פשוט אגיד לו שזה בן הזוג האוסטרי של הקטשופ. וברצינות, אני אתן לזמן לעשות את שלו. הוא יבין בסופו של דבר. גם רוב הסיכויים שהוא ייפול על מורה טבעונית בעתיד. הם בכל מקום אלה.

 

משקר במצח נחושה / אור לבו

מוכרח להתוודות. הרבה אנשים שאני מכיר פונים אלי כדי שאהיה כתף, אוזן, רחם או כל איבר קיבולי אחר שמתאים לכם למטאפורה. זה לא בגלל שאני נותן עצות טובות במיוחד או מבין בהמון דברים. זה פשוט בגלל שאני משתדל לומר את האמת. תמיד. אני אפילו נהנה קצת כשהיא כואבת (משפט אהוב: "אתה יכול לשקר לעצמך כמה שאתה רוצה. אל תשקר לי"). אתמול, במטבח, הכנתי ארוחת ערב והיליה עזרה לי (כלומר, ערכה שולחן, חתכה סלט, הקפיצה קצת נודלס ושרפה את הלמעלה של הפאי עם המבער המגניב הזה. אתם יודעים, דברים שילדים בני חמש עושים). כשפרסתי את הנקניק, היא שאלה ממה הוא עשוי.

מעולם, בכל שנות הקיום האנושי, לא בוצע מהפך אידיאולוגי מדהים כמו שלי. "זה בשר", שיקרתי במצח נחושה. "כמו עוף", נדמה שהתשובה סיפקה אותה כי היא הלכה לראות מה שלום הכלב של השכנים, מלאך אוהב חיות שכמוה. בלילה היו לי סיוטים על אילו סיוטים היו נגרמים לה אם הייתי מספר לה מאילו חלקים בדיוק עשוי הנקניק ושיש לו כמה שמות משפחה והרבה יותר שמות פרטיים. עכשיו אני מתלבט בין החסידה והכרוב לכשתגיע השאלה הבאה.

 

דייג אוהב דגים / אילן שיינפלד

ילדיי ירשו ממני כנראה את הכפילות הזאת, את אהבת בעלי החיים וגם את אכילתם; את התנודה בין אהבת בשרים לבין צמחונות. מי שהם טבעונים או צמחונים יראו בכפילות הזאת הדחקה או צביעות. אני מקווה שילדיי ילמדו ממני לא רק איך לבשל בעלי חיים, אלא גם כיצד לטפל בבעלי חיים שחיים עמנו בבית ויסגלו לעצמם את האחריות הכרוכה בכך. בעיניי קבלת המחויבות לשלומו של בעל חיים היא בית ספר לחיים עצמם.

 

יחליט בעצמו / יובל אדם

הבן שלי בן ארבע. עוד לא הסברתי לו על המוות, עוד לא חשפתי אותו לעוולות הכיבוש, אפילו מה זה אנשים רעים הוא לא ממש מבין, חוץ מזה שבטמן וספיידרמן נלחמים בהם. הוא קורא לאבא שלי "סבא דן" כבר שנים, אבל רק השבוע הוא הבין שסבא דן הוא גם סבא אמיתי ושאל למה אין לו מקל. הוא חי בשלום בלי מודעות לבעיות הרבה יותר כואבות, כמו למה דברים רעים קורים לאנשים טובים, למה תינוקות מתים ולמה לעזאזל תמיד כשאתה מנסה לחבר משהו ל-USB אתה צריך לנסות שלוש פעמים.

הוא יודע שהוא אוהב עוף וקבב והוא אוהב ללטף חיות בפינת הליטוף, אבל אני לא עושה לו את ההקשר. בשר זה בריא ולא מעניין אותי איזה רפרנסים תביאו לי עכשיו. כשיגדל וילמד קצת יותר על החיים, אחרי שלא אוכל להגן עליו מכך, הוא ילמד שאלה הן חיות שהוא אוכל ויוכל לקבל החלטה. אם ירצה אז להיות צמחוני, אכבד את זה, אבל לא אכפה עליו את זה עכשיו. מרבית האנשים הסובבים אותי חיים בשלום עם ההדחקה של העובדה הזו. אז אני איתם.

 

להגיד את האמת / עמירם בניון

אני חושב שהשיחה עם עלמה של להסביר את מקור השניצל תהיה אתגרית כמעט כמו ללכת על חבל דק בין שתי משאיות נוסעות. הסיבות טמונות באופי שהיא פיתחה בארבע שנותיה. אני חושב על שאלות שהיא עלולה לשאול ומתכנן איך לענות, פחות מה לענות. אני רוצה להאמין שכשתגיע השעה אנחנו נצלח את השיחה בשלום. אז איך בכל זאת עושים את זה, מודה שיש לי יותר שאלות ונקודות חשובות שאני צריך לשים אליהן לב, מאשר תשובות ודרך שאני יודע שתצליח בוודאות. אבל כן, יש לי עקרון מנחה לפיו אני לא אמרח אותה בסיפורים ואענה בכנות המירבית המתאפשרת בשיחה עם ילדה, חכמה ככל שתהיה. אני אחסוך תיאורים מפורטים ואנסה להפוך את זה לחוויית למידה. רק שלא ליפול לתהום.

 

מותאם גיל / יואב כהן מלמד

הדרך הטובה להסביר לילדים את מה שיש להם בצלחת היא לומר את האמת. אנחנו בני אדם ואנחנו אוכלים חיות. ע"פ הגיל, ניתן לחשוף את האמת כפי שהיא. בגיל קטן, ניתן לומר כי אנחנו אוכלים חיות שכבר מתו. בגיל מבוגר יותר, כבר ניתן לספר על העוולות שנעשות על מנת שיהיה לנו אוכל טעים בצלחת. ניתן להעלות את הדילמות המוסריות הכרוכות בכך; להסתכל במחשב ולהמחיש בעדינות את הסבל העובר עליהן. ניתן אולי להתנדב בעמותה כדי לנקות קצת את המצפון, אבל בעיקר, לא לעשות עניין מהאוכל. זה האוכל ואנחנו אוכלים. אם שואלים שאלות, אז לענות, לא לשקר. פשוט להיות אמיתיים.

 

אני מנסה לחיות את חיי ולנווט את חיי משפחתי לכיוון של הומניזם חילוני וזה אומר, בין השאר, להפשיט אמונה ומתא-פיסיקה מכל דבר. מוות הוא רק סוף של חיים ואינו אירוע בפני עצמו. לאחר מכן אין כלום - לא לימבו, לא כאב, לא גן עדן, לא חיבוט הקבר, לא גלגול נשמות ולא נעליים. לאחר החיים (מה שאנשים מתכוונים כשהם אומרים "לאחר המוות"), יש אוסף רקמות ריק שיכול במקרה הטוב לשרת את החיים - אם מדובר בבני אדם - תרומת איברים או תרומה למחקר מדעי ואם מדובר בחיות - מקום מכובד על הצלחת שלנו. בשפות לטיניות רבות יש הבדל בין החיה החיה לבין המזון שמייצרים מבשרה. אני מכיר את זה מאנגלית והיטב מספרדית, גם כן.

למרות שטרם קראתי והתעניינתי בגישות שונות לשיחה על מוות עם ילדים (וזה הפרויקט הבא שלי), אני יודע מה כן אעשה: ראשית, יהיו לנו חיות מחמד עם חיים קצרים יחסית, כמו דגים, שם נוכל להתמודד בצורה מבוקרת ואוהדת עם מושג המוות. שנית, נשוחח על בני משפחה קרובים מאוד שנפטרו לפני שאורי נולד, בהקשר של הזיקה והמעשים בחיים והמעטה ככל הניתן בעובדה שהם כבר לא חיים. שלישית, אני מתכוון לחשוף את אורי לעולם המדעים בצורה כיפית וסיפורית ושני דברים שיש שם זה זואולוגיה (וחיות טורפות) וביולוגיה (והחומרים מהם יצורים חיים בנויים).

לבסוף, אנסה להשתמש ככל היותר בגישה שראיתי בסרט "אוואטאר" (וסליחה על הרדידות), בו מודים לחיה על כך שמתה, על מנת שיהיה לי מה לאכול; אנחנו לא נשב ונגיש "תודה רבה לפרה חמדה מרמת הגולן", אבל כן נשוחח על הלגיטימיות של הריגת החיות, המידה הראויה של זה ולמה יהיה הרבה יותר טוב בעתיד, כמו שמראים בסטאר-טרק, בו יש מסנתז מזון שמייצר לך מה שאתה רוצה, בלי צורך להרוג חיות.

 

אריות שאוכלים חסה / טל חן

זאת לגמרי שאלת הביצה והתרנגולת. האם אנחנו נולדים טורפים (או לפחות אוכלי כל) וגדלים לפתח חמלה בגלל היכרות עם בעלי חיים והאנשה שלהם או שאנחנו צמחונים מטבענו ורק החברה מחנכת אותנו שכך נכון לאכול חיות ובה בשעה מרחיקה אותנו מתנאי הגידול והמחיה של ה"מזון" שלנו.

אני יודע שהעולם שרועי יפגוש יהיה שונה מאוד מזה שאני גדלתי אליו. בבית אנחנו אוכלים פחות ופחות בשר והגן הוא בכלל צמחוני. נושא צער בעלי החיים כנראה לא ירד מסדר היום בקרוב וברור לי שאלה יהיו דברים שהוא ייחשף אליהם ואז האמת הטבעית שלו תתפתח. הוא יקרא בספרים על אריות טורפים ויראה בטלוויזיה תבשילים ומעדנים, אבל גם יגלה מה קורה מעבר למסך וילמד חמלה ואהבה לבעלי החיים.

נכון – הוא עדיין יצטרך לאכול את מה שמבשלים אצלנו בבית, לפחות כל עוד הוא גר איתנו, אבל מקווה שנצליח לתת כבוד לתחושות שלו ולמוסר שלו וגם לבשל את מה שהוא אוהב לאכול.