ברלין, מיוחד ל-Xnet. "כשמנסים לעשות יותר, בדרך כלל עושים הרבה פחות. החלל הזה הוא ההוכחה לכך, מבחינתי״. כך פתח האדריכל הבריטי דיוויד צ׳יפרפילד את מסיבת העיתונאים שכונסה אתמול (ג') בגלריה הלאומית החדשה בברלין, כדי להכריז על שיפוצו של המבנה תחת ידיו. המשפט שלו היה פרפראזה מתבקשת לאימרה ״פחות הוא יותר״, שטבע לודוויג מיס ואן דה רוהה, מי שתכנן את הגלריה, משפט שהפך למנטרה שגורה בפיו של כל אדריכל ומעצב.

 

ידיו של כל אדריכל, נודע ומצליח ככל שיהיה - וצ'יפרפילד נודע ומצליח - אמורות לרעוד כשהן עומדות לגעת באחת מיצירות המופת האדריכליות של המאה הקודמת, חלק בלתי מעורער מהקאנון המודרניסטי. הגלריה הלאומית החדשה (Neue Nationalgalerie) בברלין הייתה הפרויקט האחרון ש"מיס" השלים לפני מותו, ובמשך כ-50 השנים מאז שנחנכה ב-1968 איש לא העז ולהזיז אף פרט בה, גם לא את כסאות ה״ברצלונה״ האיקוניים של האדריכל-המעצב, קל וחומר לגעת במבנה עצמו.

בתשובה לשאלת Xnet אמר צ'יפרפילד: ''דמיינו מרצדס מודל 65׳. היא נוסעת, נראית טוב, אבל בפנים היא מתפרקת. אנו רוצים לשים אותה במוסך, לפרק ולהרכיב אותה מחדש, ולהחזיר אותה ללקוח כך שיוכל להפעיל את הסוויץ׳ - והמנוע יעבוד''

 

עכשיו זה קורה. בחורף הקרוב תעבור הגלריה שימור ושחזור מן היסוד, ועל המלאכה המורכבת אמון צ'יפרפילד, מי שכבר תכנן, שיחזר ושיפץ לא מעט מוזיאונים גדולים בעולם. השיפוץ יתחיל לאחר פרולוג בן שלושה חודשים - מיצב ענק שייחנך היום (ד׳). רגע לפני שצ׳יפרפילד נכנס לנעליו של גדול אדריכלי המודרניזם, הוא כינס מסיבת עיתונאים אתמול (ג') בברלין, ובמהלכה כבר העיר ש״בהרבה מובנים הבניין הזה פגום; הוא מעולם לא עבד כראוי. החדר שבו אנחנו יושבים תמיד היה בעייתי״.

 

דיוויד צ'יפרפילד במסיבת העיתונאים. ביקורת על המבנה הוא כבר השמיע (צילום: גילי מרין)
דיוויד צ'יפרפילד במסיבת העיתונאים. ביקורת על המבנה הוא כבר השמיע (צילום: גילי מרין)

 

ה״חדר״ המדובר הוא חלל הכנסייה הענק: כ-2,500 מטרים רבועים עטופים בזכוכית ומקורים בתקרת פלדה מאסיבית הנתמכת בעמודים חיצוניים בלבד, כך שהחלל הפנימי נותר חופשי מכל אלמנט תומך - הביטוי המושלם לחזון האדריכל בדבר תוכנית גמישה וחופשית. ״אנחנו אוהבים את החלל הזה למרות מה שהוא, ובגלל מה שהוא. הוא שרד את השנים, ולא בזכות הסיפור שהוא מספר, או היכולות שלו, אלא בגלל שהוא נותר קרוב למה שאדריכלות מסוגלת לעשות״, אמר צ'יפרפילד.

 

נגד כל קישוט או עודף ויזואלי

 

בחירתו של האדריכל הבריטי לביצוע המשימה, מבין 24 משרדים שניגשו לתחרות הדו-שלבית, אינה מפתיעה בהתחשב בכך שבעברו הלא-רחוק סיים שיפוץ בן עשר שנים למוזיאון ה״נויס״ (Neus Museum), אף הוא בברלין, ותוספת למוזיאון ״פולקוונג״ (Folkwang) באסן, במערב גרמניה, שאותו השלים במקביל ב- 2007.

 

אלא שהפעם עומד בפניו אתגר גדול מהרגיל: בשונה מהתערבות או שיפוץ במוזיאונים גרנדיוזיים בעלי אופי אדריכלי ניאו-קלאסי או גותי, שבהם עיטורים שונים וצבעוניות מהווים חלק אינטגרלי מחזיתות ופנים המבנה, הגישה המודרניסטית שבה דגל "מיס" דחתה בתוקף כל סוג של קישוט או עודף ויזואלי; כל תוספת שלא תהיה מדויקת להפליא עלולה לפגוע בשלמות הגיאומטרית והאסתטית. לצד לה קורבוזיה השווייצרי-צרפתי ועמיתו הגרמני וולטר גרופיוס, היה ואן דר רוהה אחד מהאבות המייסדים של האדריכלות המודרנית, שדגלה בפשטות צורנית, שימושיות מרבית, ושימוש מושכל בקדמת הטכנולוגייה של התקופה: זרם שהתפשט בעולם והוביל ליצירת שפה אוניברסלית שזכתה לכינוי ״הסגנון הבינלאומי״.

 

"מיס" לימד בבית הספר ״באוהאוס״ בדסאו (שאותו הקים גרופיוס) וניהל את המוסד המהפכני, עד שהנאצים שהתנכלו לו סגרו אותו סופית ב-1933 (מהלך שהוביל להגירת בוגרי בית הספר היהודים לישראל, ייבוא הדוקטרינה לארץ ישראל, והשאר היסטוריה). אחרי סגירת ה"באוהאוס" הוא היגר לשיקאגו והוזמן, בית השאר, לתכנן גורד שחקים בניו יורק (בניין ״סיגראם״ בפארק אווניו) ולתכנן את קמפוס המכון הטכנולוגי של אילינוי, שם גם לימד אדריכלות. רק לקראת סוף ימיו חזר לכור מחצבתו, כדי להטביע בברלין את חותמו האחרון: הגלריה הלאומית, שהיטיבה לבטא את המוטו שאותו חרת על דגלו: ״פחות הוא יותר״.

 

בניין סיגראם במנהטן. גורד שחקים איקוני של זכוכית ופלדה (מתוך ויקיפדיה)
בניין סיגראם במנהטן. גורד שחקים איקוני של זכוכית ופלדה (מתוך ויקיפדיה)

 

144 גזעים כמו עמודים

 

בין אם כדי להכין את הציבור לקראת העומד לבוא, או את עצמו לקראת הכניסה הבלתי אפשרית לנעליו של אדריכל מיתולוגי, עורך צ׳יפרפילד "התערבות" בחלל העליון של הגלריה. זהו שדה אופטי כמו-אינסופי, יציר כלאיים של יער מלאכותי ואתר בנייה קדום, שבו 144 גזעי עץ אורן מסודרים שורות-שורות בסימטריה מושלמת ונמתחים לגובה שמונה מטרים בין רצפת הגרניט לתקרת הפלדה. צ׳יפרפילד סיפר שתוך כדי הקמת המיצב, נשאלו השומרים אם העצים תומכים את הגג המט לנפול. אכן, מרחוק נדמה כאילו הם אלה שמחזיקים את התקרה המאסיבית לבל תיפול, ולא עמודי הפלדה הדקיקים שבחוץ.

 

העמודים האמיתיים ברקע, העמודים של המיצג ממלאים את החלל הריק בדרך כלל (צילום: גילי מרין)
העמודים האמיתיים ברקע, העמודים של המיצג ממלאים את החלל הריק בדרך כלל (צילום: גילי מרין)

 

שמה של התערוכה, ״מקלות ואבנים״ (Sticks and Stones), נלקח משיר ילדים בריטי והוא מותח קו בין המיצב לבין יסודותיה הבסיסיים של האדריכלות - התומך והנתמך, העמוד והקורה - והשימוש המופתי של מיס ואן דר רוהה באלמנטים האלה. לדברי האוצרים, הקמת המיצב מרמזת על חזרתו של הבניין לשלב הראשוני - שלב החומר והלכלוך - לקראת השינוי שהגלריה עומדת בפניו.

 

יש משמעות נוספת לשמה של התערוכה: השיר ממשיך במלים ״מקלות ואבנים יכולים לשבור את עצמותיי, אך מלים לא יפגעו בי לעולם״, וצ׳יפרפילד הצהיר כי הדבר ״מחזק את הרעיון שלנוכחות הפיזית של חומר יהיה תמיד כוח רב יותר מכל מלה כתובה או מדוברת, רעיון שאנחנו כאדריכלים חייבים להאמין בו״. למרות הנרטיב של התערוכה כאזכור היסטורי לעמודים (והוא אף ציין את מקורו של העמוד הראשון מעץ), הדגיש האדריכל הנוכחי כי מדובר באדריכלות נטו: ״הרעיון החשוב הוא ליצור התערבות בחלל, לנהל דיאלוג עם מיס, ולשחק עם הרעיון של 144 עמודי עץ בחלל המדהים הזה״.

 

התערוכה, שמשתרעת על פני כל קומת הכניסה, נראית מרחוק כיער צפוף שנלכד בקופסת זכוכית מרובעת שמונחת על במת אבן רחבה ומעליה תקרה שחורה ומרחפת. יש לציין כי רק חלק קטן מהגלריה ניבט מהרחוב, בעוד שרובה משוקע מתחת לו; אוסף הקבע, חנות הספרים, בית הקפה וגן הפסלים נמצאים כולם במפלס התחתון. למרות האופי המרשים ועושר היצירות, מתקשה האוסף להתחרות עם העוצמה של חלל הכניסה עוצר הנשימה. חלל זה, המשמש לעתים לתערוכות מתחלפות (כמו במקרה הזה), נתפש כהמשך של העיר ומטשטש את גבולות האמנות והמציאות, כך שהוא יוצר חוויה מרשימה גם בעבור מי שאינו עוצר ונכנס פנימה.

 

רוב שטח התצוגה אינו נמצא במפלס הרחוב, הנראה כאן, אלא מתחתיו (צילום: Claudio_Divizia/shutterstock)
רוב שטח התצוגה אינו נמצא במפלס הרחוב, הנראה כאן, אלא מתחתיו (צילום: Claudio_Divizia/shutterstock)

 

בפנים, רצפת הגרניט השחורה משקפת את המבנה של תקרת הפלדה המאסיבית המתנשאת מעל. עובי התקרה - האלמנט המזוהה ביותר עם הבניין - הוא כ- 1.8 מטרים והיא נתמכת בשמונה עמודי פלדה בלבד, שניים בכל דופן, שריחוקם מפינות מעטפת הזכוכית העדינה יוצר תחושת קלילות. כך נשאר חלל התצוגה נקי מעמודים תומכים, כשהוא מגשים את החזון האדריכלי של תוכנית חופשית וגמישה לחלוטין - חלל לא פשוט לאמנים ולאוצרים המבקשים להציג כאן.

 

בצעד פרדוקסלי, הכנסתם של 144 עצים לחלל חותרת תחת החזון הזה, ברגע שמוכנסים עמודים תומכים לחלל נטול-העמודים של מיס ואן דה רוהה. ״העמוד התומך הוא, במובנים ברבים, הילד האבוד של הארכיטקטורה המודרנית. אין לנו צורך בו, ולראיה, החלל הזה נפרש לאורך 50 מטרים בלי עמודים כלל״, הכריז צ׳יפרפילד. ״פעם היו העמודים צפופים, ואפילו נשאו תרבות ושפה. רצינו להחזיר את העמוד מתהום הנשייה ולדון בו, בעודנו משתעשעים עם החלל של מיס״.

 

בתום שלושת חודשי התערוכה, העצים ייאספו והעבודה האמיתית תתחיל. שיפוץ בן שלוש שנים (לפחות) שיכלול את חידוש תשתיות המים והחשמל, שכלול טכנולוגית הבטיחות, ניקוי ושימור החזיתות והריהוט המקורי, ובמקביל בניית בית קפה, חדר שמירת חפצים וחנות ספרים. הדמיות או שרטוטים של התוכנית לא התפרסמו עד כה. כשנשאל במסיבת העיתונאים על ידי Xnet למה ניתן לצפות מהגלריה לאחר שתיחנך, השיב צ'יפרפילד: ״דמיינו מרצדס משנת 65׳. היא נוסעת, היא נראית טוב, אבל בפנים היא מתפרקת. אנחנו רוצים לשים אותה במוסך, לפרק ולהרכיב אותה מחדש, ולהחזיר אותה ללקוח כך שיוכל להפעיל את הסוויץ׳ - והמנוע יעבוד״. 

 

 

 

  • התערוכה תהיה פתוחה לציבור החל מהיום ועד 31 בדצמבר 2014. פרטים באתר