אלביס פרסלי הוא המלך. כן, גם זוהר הוא המלך, וגם אריק מלך ישראל, שלא לדבר על שאול ודוד ושלמה. אבל אלביס הוא ה-מלך.

 

אבל כמו מלכים רבים שהכתר עלה על ראשם והשתן עלה לראשם, גם הקריירה של אלביס ידעה רגעים נטולי זוהר בדרך הארוכה מהבית הקטן במיסיסיפי ועד חדר האמבטיה באחוזת גרייסלנד שבממפיס, שם מצא את מותו בגיל 42 – שמן, חולה, עייף ומפוצץ בסמים ובכדורים. הנה כמה מהרגעים הפחות יפים במלכות אלביס.

 

1. הוא מעולם לא למד מוזיקה

 

אלביס לא למד מוזיקה באופן פורמלי. הוא לא ידע לקרוא תווים. בשיעור מוזיקה בכתה ז' קיבל ציון C, והמורה טענה באוזניו שאין לו כישרון שירה. למחרת הגיע אלביס עם הגיטרה לבית הספר והוכיח לה שהיא טועה.

 

בשנים הבאות, אלביס הפך לכוכב גם בבית הספר. ביומו האחרון בחטיבת הביניים, המורה נענתה לבקשת הכיתה והעניקה לו חצי שעה להופיע בפני חבריו. באותם ימים, אגב, התחילה גם החיבה שלו לפאות לחיים מטופחות ולשמן ורדים ווזלין בשיער. זה לא היה בית ספר למוזיקה, אבל זה בהחלט היה כוכב נולד.

 

2. הוא הופיע עם אקדח

 

לזכותו של אלביס ייאמר שזה קרה בתגובה לאיומים על חייו. אלביס זכה לאיומים רבים על חייו עוד משנות ה-50, לעתים אפילו ללא ידיעתו. ב-28 באוגוסט 1970, כשאלביס חזר להופיע על במת מלון האינטרנשיונל בלאס וגאס למשך חודש, התקבלה במלון שיחת טלפון אנונימית שטענה כי אלביס עתיד להירצח בהופעה, ודרשה סכום של 50,000 דולר בתמורה להסגרת שם היורה. מאוחר יותר באותו יום נמצא בדואר של אלביס תפריט ובו תמונת מרוטשת של הזמר, עם אקדח מצויר המכוון אל ליבו.

 

ה-FBI לקח את האיומים על אלביס ברצינות ופקח עין על ההופעה. אלביס עצמו עלה לבמה עם אקדח דרינג'ר 45 בחגורה. למרבה המזל, ההופעה עברה ללא תקלה. אלביס אמנם מת שנים לא רבות מאוחר יותר, אבל לא מידי מתנקש ולא על במת האינטרנשיונל.

 

אלביס באינטרנשיונל 1970:

 

 

3. ובאופן כללי אהב אקדחים

 

לאלביס היתה חיבה גדולה לכלי נשק. בגיל 11 הוא קיבל את הגיטרה הראשונה שלו – הכלי שיהפוך אותו למי שהוא – אבל מספרים שהוא בכלל רצה רובה. 25 שנה מאוחר יותר הוא כבר בחר לבד את מתנת יום ההולדת, ופינק את עצמו בסט שלם של ציוד משטרתי. בשנות ה-70 הוא היה מסתובב לעתים ברכב עם סירנה, עוצר נהגים, צועד לעברם עם פנס ואקדח – ומחלק להם חתימות.

 

אלביס החזיק באוסף אקדחים מרשים (וגם באוסף מרשים של תגי משטרה). כשנפגש ב-21 בדצמבר 1970 עם ריצ'ארד ניקסון – פגישה שנשמרה בסוד במשך שנתיים עד שפורסמה ב"וושינגטון פוסט" – העניק הזמר לנשיא במתנה אקדח קולט 45. שלוש שנים מאוחר יותר העניק אקדח גם לשחקן ג'ק לורד (סטיב מקגארט מ"הוואי 5-0") – וולטר PPK.

 

 

 

כשאלביס לא חילק אקדחים, הוא סתם נהג אתם בחוסר אחריות מוחלט. בחתונה של חברו ג'ורג' קליין, למשל, כיוון השושבין אלביס אקדח לראשו של החתן. בהזדמנות אחרת, מספר ידידו הטוב טום ג'ונס, שכח אלביס אקדח בתא השירותים בחדר ההלבשה של ג'ונס בסיזר'ס פאלאס. ג'ונס המבוהל החזיר את האקדח בזהירות לבעליו, אך אלביס לא ממש התרגש.

 

אך המקרה המפורסם ביותר הוא כנראה תקרית הטלוויזיה במלון האינטרנשיונל ב-1974. אלביס ישב בחדרו, צפה בהופעה של רוברט גולט – ולפתע ירה במקלט הטלוויזיה. מרטי לקר – אחד מחברי הפמליה של אלביס, שכונתה "מאפיית ממפיס" – סיפר ש"אלביס נטר טינה לגולט עוד משנות ה-50, כשהוא היה בצבא".

 

אלביס, על פי לקר, כעס על גולט שטרח להבהיר לו שהוא "דואג לחברתו אניטה ווד" בשעה שהמלך שהה בגרמניה. "אלביס לא שכח", סיפר לקר, "אז כשהוא ראה את גולט בטלוויזיה, הוא ירה בה".

 

טלוויזיית 25 אינץ' ירויה הוצגה בגרייסלנד ב-2006, ודובר האחוזה, קווין קרן, טען ש"לאלביס לא היה דבר נגד גולט", והוסיף שהזמר "פשוט ירה בדברים על בסיס קבוע". והיה לו עם מה לירות – כשמת ב-1977 היו באוסף של אלביס 37 רובים ואקדחים, ומכונת ירייה אחת. אחד מאקדחיו נמכר במכירה פומבית ב-28,800 דולר. מיקרופון שבו השתמש נמכר באותה מכירה בכמעט מחצית מהסכום.

 

4. הוא היה אויב הציבור

 

בשנות ה-70 ה-FBI נחלץ לגונן על אלביס מפני איומים, אבל בשנות ה-50 בסוכנות בכלל פקחו עליו עין כסכנה חברתית פוטנציאלית. זה אולי נראה מגוחך בעידן מיילי סיירוס ורובין ת'יק, אבל באמריקה השמרנית של שנות ה-50 זמר עם סטייל ואגן ירכיים כמו של אלביס נתפס כסכנה אמיתית שמשחיתה את נפשותיהם הרכות של נערות ומתבגרים. נערה בת 14 מלונג איילנד סיפרה לעיתונות ש"הורי נעלו את כל תקליטי אלביס ואבי שבר את הפטיפון".

 

 

תומאס פנץ' מביא בספרו "תיקי ה-FBI על אלביס פרסלי" את מכתבו של איש מודיעין בגמלאות שפנה ב-16 במאי 1956 לראש הבולשת, ג'יי. אדגר הובר. איש המודיעין טען כי אלביס הוא "סכנה מוחשית לביטחונה של ארצות הברית" משום שהוא מוציא את בני הנוער מדעתם. "פעולותיו ותנועותיו נועדו לעורר תשוקות מיניות בקרב בני נוער", כתב האיש, "עד ראייה אחד תיאר את פעולותיו כעינוג עצמי על הבמה, אחר – כסטריפטיז עם בגדים".

 

הוא המשיך וסיפר על מחוות המחקות "אוננות ורכיבה על מיקרופון". בידו היו גם הוכחות לסכנה: "שתי תלמידות תיכון עם חתימות של פרסלי על הבטן והירכיים" (הוא כנראה פספס את המנהג של אלביס לחתום למעריצות על השדיים – "אלביס" בשמאלי ו"פרסלי" בימני). מכאן המשיך גמלאי המודיעין למה שכינה בעצמו "שמועות על כך שמועדוני המעריצים של אלביס עורכים אורגיות". לבסוף, סיכם, "מעדויות הראייה על אלביס אני משער שהוא עשוי בהחלט להיות מכור לסמים וסוטה מין".

 

לא נראה שהובר התרגש במיוחד מהמכתב. אולי משום שהוא עצמו היה סוטה מין.

 

5. הוא האשים את הביטלס בהשחתת הנוער

 

אבל בשנות ה-70, כאמור, אלביס וה-FBI כבר היו מיודדים, ולאחר פגישתו הסודית עם הנשיא ניקסון זכה המלך לביקור פרטי במשרדי הבולשת. דו"ח פנימי של ה-FBI מספר כי אלביס ביקש להמליץ להובר לטפל בביטלס, שלטענתו "הניחו את הקרקע לרבות מהבעיות עם צעירים שאנו מתמודדים עמן היום, בגלל הופעתם הפרועה והמוזיקה הסוגסטיבית שלהם".

 

עם הביטלס, אגב, נפגש אלביס רק חמש שנים קודם לכן, אבל מאז עברו מים רבים במיסיסיפי. לפי העיתונאי והסופר כריס האצ'ינס, אלביס שנא במיוחד את ג'ון לנון – "בכל פעם שהשם של לנון עלה, הוא היה רותח".

 

האצ'ינס מספר שלנון עצבן את אלביס מהרגע שנפגשו, כשהפציפיסט הבריטי הביע את סלידתו ממנורות השולחן של פרסלי שנשאו את שמו של הנשיא לינדון ג'ונסון – בו ראה לנון אחראי להמשך מלחמת וייטנאם. הובר רצה לזרוק את לנון מארה"ב, ואלביס תמך ברעיון: "הוא היה צריך לעוף מכאן מזמן", אמר פעם לטום ג'ונס.

 

באותו דו"ח FBI מצוין כי אלביס טינף גם על ג'יין פונדה (שהיתה אקטיביסטית פוליטית והתנגדה למלחמת וייטנאם), על האחים סמות'רס (צמד זמרי פולק שהנחה תכנית טלוויזיה סאטירית בשנות ה-60), ועל "אנשים אחרים מסוגם בתעשיית הבידור שמרעילים מוחות צעירים בכך שהם מזלזלים בארצות הברית בהצהרותיהם הפומביות ובפעילויותיהם הבלתי מתקבלות על הדעת".

 

אם תרצו, זאת גרסת אלביס ל"תפקידו את תעודת הזהות" של אייל גולן.

 

הובר, אגב – בניגוד לניקסון – סירב לפגוש את אלביס באותו יום. בהזדמנות אחרת הוא תיאר את פרסלי כ"זמר שלובש כל מיני בגדים אקזוטיים". ואת זה אמר גבר שלבש בגדי נשים, כן?

 

6. הוא היה גזען

 

אלביס היווה גשר חשוב בין המוזיקה השחורה ללבנה. כבר בתחילת דרכו, עם הסינגל "That's all Right" (שחיבר זמר הבלוז השחור ארת'ור קרודפ), היו שטעו לחשוב שמדובר בזמר שחור חדש. אלביס, ששמע מוזיקה שחורה מגיל צעיר ושהביע לא פעם את דעתו נגד הדעות הקדומות ששלטו בדרום באותן שנים, נחשב לידיד הקהילה השחורה.

 

אבל היו שראו בו גזען. הכל התחיל כנראה בשמועה שנפוצה ב-1957 לפיה אלביס אמר ש"הדברים היחידים ששחורים יכולים לעשות עבורי זה לקנות את התקליטים שלי ולצחצח לי את הנעליים". אלביס הכחיש את הדברים בראיון לשבועון האפרו-אמריקאי "ג'ט", והעיתונאי לואי רובינסון אף מצא סימוכין לכך שאלביס היה רחוק מלהיות גזען.

 

גם מוזיקאים שחורים כמו אייבורי ג'ו האנטר ודאדלי ברוקס, שפגשו את אלביס, יצאו להגנתו ודחו את הסיפור בבוז. אבל השמועה המשיכה לרדוף את אלביס, ואליה הצטרפה ביקורת תקיפה כלפי אלביס בקרב שחורים רבים, לפיה המלך "גנב" את המוזיקה השחורה.

 

לשיא הגיעו הדברים 12 שנים לאחר מותו של אלביס, ב-1989, כשפאבליק אנמי שחררו את שירם "Fight the Power" ובו טענו ש"אלביס היה גיבור לרבים / אבל מעולם לא שמתי עליו קצוץ / החרא הזה היה גזען אמיתי / חד וחלק".

 

 

לפאבליק אנמי כנראה לא היה מושג מי באמת היה אלביס. קשה להאמין שהמלך היה גזען, ועוד פחות מכך – שהוא לא נהג בכבוד עם המוזיקה השחורה. לפחות בשתי הזדמנויות שונות הוא הציג את הסדר הנכון של הדברים: "רוק'נ'רול היה פה שנים רבות. קראו לזה רית'ם אנד בלוז".

 

__________________________________________________________________________________________________________

 

עוד באותו נושא: